הפעם הראשונה שנפגשתי עם אורית עריף הייתה לפני שש שנים, כשכתבתי עליה ועל הבלוג המאוייר הנפלא שלה. עריף, בת 41, בוגרת המחלקה לאיור בוויטל (1998), היא (אם יורשה לי להצהיר בזהירות) הראשונה בארץ שפתחה בלוג אישי מאוייר כמו שצריך, שהתחיל באתר רשימות בנובמבר 2006 . לאחר הלימודים היא עבדה הרבה באיור עיתונות: היה לה טור קבוע בידיעות אחרונות, באת, היא איירה לעין השביעית, עכבר העיר, הארץ, מגזין רסט ועוד. בנוסף היא איירה ספר עם אשכול נבו, לימדה במוסררה ובאסכולה ובשבע השנים האחרונות היא מלמדת בגורן. בסוף הפוסט תוכלו לקרוא את אחד הסיפורים שלה בהופעת אורח מיוחדת כאן בבלוג.

"בשש שנים האחרונות הבלוג הוא הדבר המרכזי בחיים היצירתיים שלי. כשפתחתי את הבלוג הרפרנסים באותה תקופה היו בלוגים כתובים אחרים באתר רשימות ואמרתי וואלה, אני רוצה גם, אבל אני אעשה את זה בדרך שלי ואשלב אימג׳ וטקסט. בפוסט הפתיחה התחייבתי לפרסם שלושה פוסטים בשבוע. היום אני מבינה שאני מאד אשמח אם יעלה פוסט אחד בשלושה חודשים. זה המון עבודה. מלאכת הקומיקס זו מלאכה שדורשת הרבה מאד משאבים, לוקח לי הרבה זמן לייצר תוכן. כשפתחתי את הבלוג לא ידעתי כמה זה ישנה את החיים שלי. עשיתי לי מקום, זה הדבר מבחינתי, וזה מה שאני רוצה להמשיך לעשות".

"למרות שהבלוג מקבל תגובות מצויינות אני בכל זאת מאד רוצה להוציא אותו כספר מודפס, אבל אז אני שואלת את עצמי, אם עשית את המעבר מפרינט לדיגיטל, מה הדחיפות לחזור לפרינט, יהיו שיגידו לחזור אחורה. למה זה כל כך חשוב? אני קצת מרגישה שזה כמו הדילמה אם לקנות או לשכור בית. יש הרבה שאומרים שלקנות בית זה לא נכון כלכלית, זה לא מתאים לתקופה וכן הלאה, אבל אני רוצה בית משלי.

"זה כמובן קשור לערכים רגשיים. ככה אני מרגישה, יש לי רצון עז שקשה להצדיק אותו מבחינה כלכלית או פרקטית, אבל אני רוצה שבן אדם ישב בכורסא עם ספר קומיקס שלי מודפס וידפדף בו בנחת. אני מאמינה שזה שונה מדפדוף של גלילה במסך. ויש את העניין שאני רוצה: אני רוצה ספר מודפס על המדף. אני יכולה לתת נימוקים הגיוניים אבל יש גם אחוז מסוים של גחמה, של רצון, שאני מודה שאני לא יכולה להגשים אותו עד הסוף, וכנראה בעידן הנוכחי אם אני ארצה להגשים אותו זה יעלה לי הרבה כסף".

"עם הסטודנטים אני מדברת בעיקר על מה יש לך להגיד. זו שאלת המפתח. לפני קומפוזיציה, סגנון, צבעוניות, טכניקה. איזה סיפור אתה מספר, מה יש לך להגיד, מה הפרשנות שלך, ורק בסוף איך אתה נותן לזה ביטוי חזותי מאוייר. זו השאלה. השאלה נשאלת שם תמיד, לא משנה אם זה קומיקס, איור עיתונות, דיגיטלי או לא.

"קו הקונטור שלי ידני בעפרון או בגואש והצביעה ממוחשבת, למרות שמאז הראיון שלך עם מיירה קלמן יש לי חשק עז לזרוק את המחשב מהחלון ולחזור לעבוד ידנית, עם הטעויות, עם השפריצים של הצבע. לא שעשיתי את זה אבל היא באמת מעוררת השראה. זו לא קלישאה. זה מרחיב לך את הלב וגורם לך להגיד אני רוצה להצטרף אליה. בהקשר הזה מעניין אותי לעבוד דיגיטלי אבל כנראה לא מספיק. מה שקורה בדרך כלל זה שאני מאד עסוקה במה שיש לי להגיד ולוקח הרבה זמן עד שהדבר הזה מתנסח, ועד שהאמירה מגובשת כל כך דחוף לי להוציא אותה לאור שאני ניגשת לטכניקה הרגילה שלי ולא מנסה בהכרח טכניקות חדשות, ויכול להיות שחבל. אני לא מבינה איך העולם הזה עובד. אני בן אדם איטי שלעתים לוקה בשמרנות, אבל אני כן יודעת מה זה בעיני איור טוב או מעניין, מה התהליך שצריך ליצור איור כזה, ואני יודעת גם ללמד את זה".

"הוזמנתי להשתתף בתערוכה קבוצתית בנושא רכבת באתר המתחדש של רכבת העמק בכפר יהושע. אוצרת התערוכה הזמינה אותי על סמך הכרותה עם הבלוג והפתיחה הייתה לפני שלושה שבועות. עשיתי שם עבודת קומיקס על הקירות של אחד המבנים, עבודה שמתייחסת לעומס השיחות ברכבת וקוראים לה 'אולי תסתמו כבר'. זו הייתה חוויה טובה, היה בזה משהו חדש מבחינת הפורמט, המקום והמילייה, מבחינת ההתעסקות בטקסט ובפרשנות חזותית שלו. זה היה לעשות פחות או יותר את מה שאני עושה בבלוג אבל על קיר כשאין undo, אין את אפשרות המחיקה והשיפור האינסופית שיש בפורמט הדיגיטלי וזה היה חדש ומאתגר ומאד כיפי".

"אפשר לראות במה שקרה לעכבר העיר ולעין השביעית דוגמה טובה למה שקרה לאיור בשנים האחרונות. הם היו חממה למאיירים: העכבר, עם שערים כיפים וצבעוניים, והעין השביעית עם מאמרים אינלטקטואלים ברמה גבוהה שדורשים פשרנות אינטלגנטית. שני המקומות האלו השתנו שינוי מהותי בשנים האחרונות. העכבר כבר לא קיים ולכן לא קיימים שערים, והעין השביעית קיימת בפורמט דיגיטלי מכובד אבל נטול איור כמו שהיה פעם. הפורמט (והעידן) הדיגיטלי אחראי גם לשינוי באופי הקריאה שלנו שפחות מתעכב ויותר סורק ולכן אפשר לעשות איור חביב במעט זמן ויאללה, ממילא תכף נעבור ל-200 מילה הבאות. זה, והעניין שכמעט ולא משלמים באינטרנט, דחק אותנו החוצה".

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה איור עכשיו שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

הצצה לבירת העיצוב הישראלית: סופשבוע של סיורים מודרכים בחולון עם גלית גאון, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון, יתקיים בתאריכים 27/6-29/6.

ההצטרפות לסיורים מותנית בהרשמה מראש באמצעות אתר העירייה.

העיר חולון פותחת ביוזמה חדשה – סוף שבוע ייחודי שבו יתקיימו סיורים מודרכים במתחמי העיצוב השונים בעיר בהדרכתה וליוויה של גלית גאון, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון. במהלך הסיורים, שיתקיימו ללא תשלום, יקבלו המבקרים רקע כללי על העיר חולון ועל קידום תחום העיצוב כערך מוביל בכל תחומי העשייה העירונית. המבקרים יזכו להצצה לתערוכות המוצגות כעת ברחבי העיר ולפרויקטים נוספים משלימים סביב תחום זה אשר זכו להכרה ולהצלחה מקומית ובינלאומית.

במהלך סוף השבוע "חלון לחולון" ייחשפו המבקרים לתערוכות הבאות:

רון ארד במוזיאון העיצוב חולון
תערוכת יחיד של מעצב-העל והאדריכל רון ארד: תערוכה מקורית של עבודותיו, על התפר שבין עיצוב דיגיטלי ועיצוב מוחשי. התערוכה תעסוק בתהליכי עבודה, מקורות ההשראה ומפגשיו הרבים ברחבי העולם, עם יוצרים, אנשי מקצוע, טכנאים, אנשי תעשיה וביצוע.

יונת שלום" – המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס
"יונת שלום" מורכבת משתי תערוכות מקוריות המציגות קריקטורות ורישומים של הקריקטוריסט זאב (יעקב פרקש) ז"ל בתערוכה הראשונה "זאב ויונה", (אוצר: ניסים (נוסקו) חזקיהו), מוצגות עשרות קריקטורות פוליטיות בנושא השלום דרך דימוי היונה, שיצר זאב בין שנות הששים ועד תחילת שנות האלפיים. בתערוכה השנייה "בעיני זאב", (אוצרת: ליאת מרגלית), מוצגים דיוקנאות של ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון וראש הממשלה השישי מנחם בגין שנוצרו בין שנות הששים לשנות השמונים.

אונליין/אופליין – גלריית המשכן בית מאירוב
תערוכת העיצוב "אונליין/ אופליין" (אוצר: יובל סער) עוסקת בטשטוש בין העולם הדיגיטלי לבין העולם הפיזי. אם פעם היה נהוג להבחין בין העולם הווירטואלי – שמתקיים ברשתות החברתיות, בפורומים, בטלפונים החכמים ובאתרי האינטרנט – לבין "החיים האמיתיים", שמחייבים לכאורה קשר פיזי, בשנים האחרונות נוצר עולם היברידי חדש ומרתק שמשלב בין השניים ולא מפסיק להשתנות ולהתאים את עצמו למציאות החדשה. התערוכה עוסקת בהשפעת העידן הדיגיטלי על עולם העיצוב: הפלטפורמה שהוא יוצר למעצבים, ההשראה שהוא מעניק להם והטכנולוגיה שהוא מספק להם.

פרויקט "גני סיפור" – מתחם מוטה גור
אחד המיזמים יוצאי הדופן, המזוהים עם חולון 'עיר הילדים', פרויקט גני הסיפור הכוללים עשרות גנים בכל רחבי העיר ושכונותיה. בגנים ייחודיים אלה מוצע לציבור הרחב מפגש חווייתי עם עבודות פיסול ועיצוב סביבתי, שנוצרו בהשראת ספרי ילדים. במתחם מוטה גור, רוכזו מספר גני סיפור בו עוברים המבקרים בין סיפור אחד לבא אחריו, ומגלים בכל פעם פינות חמד נוספות, ובהן עולמות תוכן מרתקים ומעוררי דמיון, עשירים בצורות ובצבעים. בין הדמויות שכאילו קמו לתחייה ויצאו מתוך ספרי הילדים האהובים והמוכרים: "הכינה נחמה",  "דירה להשכיר", "דודי שמחה", "הדג שלא רצה להיות דג", "איתמר מטייל על קירות", "המקק שנכנס לו ג'וק", "שפת הסימנים של נעה", "על פטריות, גמדים ומה עוד".

תנועה בחומר / חומר בתנועה, גלריית חנקין
אמנית הקרמיקה צפנת רוזנטל, מציגה עבודות שימושיות בהן כלים מסוגים שונים לצד עבודות אמורפיות של פסלים שונים המציגים את תנועת החומר. בעבודותיה הייחודיות מציגה צפנת מוטיבים של תנועה וטבע המהווים עבורה מקור השראה לצד השפעות מתחום עיצוב הטקסטיל: תנועה של גל, עלה נידף ברוח, קפלי שמלה הנוצרים בשעת ריקוד, אלמוגים בשלל צורתם, שדה כלניות אדומות הפורחות בחורף של ארצנו.

"מס שפתיים" – גלריית החווה
"מס שפתיים" היא התערוכה השלישית והאחרונה החותמת את טרילוגיית התערוכות (אוצרים: ד"ר גיא מורג וענת כהן) העוסקות בקשר שבין קולינריה לתרבות. האם אנו מקבלים את גופנו כפי שהוא? האם אנו אוכלים בשביל לחיות או חיים בשביל לאכול?
התערוכה מבקשת לבדוק דרך גוף האדם את הדיאלוג ומערכת היחסים המורכבת בין האדם לאוכל, מיהם "האנשים שמאחורי האוכל", מהן ההשפעות ההדדיות, הגבולות ,הסודות והמחשבות.

מעבדת FABLAB – המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון
פאבלאבIL היא מעבדת ייצור דיגיטלית קהילתית, חלק מרשת בין לאומית של מעבדות עיצוב ומקורה באוניברסיטת MIT. מעבדות הפאב לאב ברחבי העולם מאפשרות לקהילה וליחיד לייצר בכוחות עצמם ובאופן אוטונומי את הנחוץ והרצוי להם. ייחודה של הפאב לאב בישראל מאופיין בשני דברים: זו המעבדה היחידה שתשלב אמנות ועיצוב והייחוד השני הוא הכיוון הטיפולי עם דגש על אנשים עם צרכים מיוחדים. הפאב לאב הינה מקום להגשים חלומות בחומר, במגוון אמצעים לעשייה המחברת בין הווירטואלי לפיזי: מייצור בCNC דרך הדפסה תלת מימדית ואלקטרוניקה. הפאבלאב הינה גישה חדשה לטכנולוגיות עדכניות, מרחב יצירה חדש, זירה לחדשנות, למחקר, וליצירה יזמית.

תערוכת חוצות שד' דב הוז – תערוכת "המזרחיים"
בתערוכה "המזרחיים" (אוצר: אמנון אילוז) מציגים 25 מעצבים גרפים פעילים את הפרשנות האישית שלהם למזרחיות. את הנושא בחרו המשתתפים לחקור ולבדוק מכיוונים שונים, החל ממקומות השראה אישיים כמי שגדלו במשפחות מזרחיות (אוכל, דימויים, סיפורים וכיוצא בזה) דרך בנקודות ציון מרכזיות באתוס המזרחי הקולקטיבי – דוגמת הפנתרים השחורים, המהפך ב–1977 וייצוגו של המזרחי בתרבות המקומית: האחר, האותנטי, חם המזג, הזר, השונה, האקזוטי, המקופח, הפראי. וכלה בבחינת השייכות הגיאוגרפית למזרח התיכון וללבנט ולהשפעות שיש לכך על העיצוב הגרפי המקומי.

מסלולי הסיורים:
סיור 1:
מוזיאון העיצוב חולון – רון ארד, גלריית חנקין – המעצבת צפנת רוזנטל, המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס – תערוכת "יונת השלום", גלריית המשכן בית מאירוב – אונליין אופליין
סיור 2:
מוזיאון העיצוב חולון – רון ארד, פרויקט גני סיפור מתחם "מוטה גור", גלריית החווה – תערוכה "מס שפתיים"
סיור 3:
מוזיאון העיצוב חולון – רון ארד, מרכז לאמנות דיגיטלית – מעבדת FABLAB, גלריית המשכן בית מאירוב – אונליין אופליין, תערוכת חוצות שד' דב הוז – תערוכת "המזרחיים"

הסיורים מתקיימים חינם (באוטובוס מאורגן). הצטרפות לסיורים מותנית בהרשמה מראש באמצעות אתר העירייה. מספר המקומות מוגבל, כל הקודם זוכה, הרשמה לקבוצות עד ארבעה אנשים. מסלול הסיורים עלול להשתנות בכפוף ללוח הזמנים וכמות המשתתפים

Digital Play, האירוע הגדול בישראל לקהילת מעצבי הדיגיטל: כנס יומי המרכז את מיטב המעצבים בארץ יכלול הרצאות , תחרות עיצוב ואווירה מגניבה. מלון הילטון, הירקון פינת ארלוזורוב, יום רביעי ה-31/7 החל מ-08:30.

משתתפים: ירדן לוינסקי, רן סגל, שגיא שרייבר, אברהם קורנפלד, גיא לב, פייר רודניצקי, רוני לוית, מורן אסרף, רותם אלימלך, אורן שטאנג, דן גרינברג, יגאל סטקלוב, ליאור יאיר, חגית קאופמן ועוד.

עונת התרבות בירושלים פרסמה את התכנית האמנותית לקיץ הקרוב. מאות אמנים מהארץ והעולם ייפגשו הקיץ שוב בירושלים ויבחנו את מגוון פניה של העיר היפה והמורכבת בעולם. החל מה-1 ביולי ועד ה-23 באוגוסט, מכירת כרטיסים דרך האתר תתחיל ב-2 ביוני. ניהול אמנותי – איתי מאוטנר; ניהול כללי- נעמי בלוך פורטיס.

בין השאר צפויים השנה:

אוטואוכל - פרויקט אמנותי-קולינרי-חברתי, בשיתוף אסף גרניט ומסעדת מחניודה, שינוע במשך שלושה שבועות ברחבי העיר ויציע, בכל יום, מנה אחרת בהשראת דמות ירושלמית שתצטרף אל המסע.

לייב אין ג'רוזלם – מחווה לסצינת האינדי הירושלמית: שבוע של שידורים, הופעות, רייבים מפגשים וחגיגות בשיתוף עם רדיו תדר.

אמהוי צגה – חשיפה ראשונה של אמהוי צגה, הנזירה האתיופית בת ה 90, שחיה ויוצרת מהכנסייה האתיופית בירושלים ונחשבת לאחד הסודות השמורים בקרב מוסיקאים בעולם.

פסטיבל ירושלים למוסיקה מקודשת – 4 ימים של חגיגה מוסיקלית חובקת עולם, אמונות ודעות באתרים מפתיעים ברחבי העיר. אורחים נכבדים (במיוחד) מאפריקה, ארה"ב, אירופה ואסיה לצד הפקות מקור ואירועים ייחודיים של יוצרים מקומיים.

מתחת להר – פסטיבל לאמנות ציבורית חדשה המתרחב ומגיע, בין השאר, אל פעולות אמנותיות בכנסת ישראל, כיכר העיר ועוד.

וגם- נקודת מגע במוזיאון ישראל, פסטיבל בבית, כנס הקולקטיבים WE ו"שאלה של השקפה" – יצירתו של טל ארז, אמן העונה, המציג את הייצוגים השונים של ירושלים באמצעות מכשיר ה- Viewmaster בקאמבק נוסטלגי במיוחד.

שאלה של השקפה: טל ארז – אמן העונה
8-28 ביולי

ירושלים היא אמונה, ירושלים היא סכסוך, ירושלים היא בית"ר, ירושלים היא ההר, ירושלים היא חומה, ירושלים היא אלטרנטיבה, ירושלים היא ממסד, ירושלים היא שלג, ירושלים מאוחדת, ירושלים שסועה, ירושלים היא קובה חמוסטה, ירושלים היא געגוע וערגה. החיפוש אחר הסיפור האחד שמגדיר את ירושלים התגלה כמשימה בלתי ניתנת להשגה. כלומר, יש המון סיפורים לעיר הזו, וכל אחד מהם טוען לכתר – כל אחד מבקש לדרוס ולהעלים את כל הסיפורים האחרים מהזירה, אבל אף אחד מהם לא מצליח לאגד את הסיפור המורכב והמרתק של העיר כולה.

בכדי לנסות להתבונן בסיפורים הרבים של ירושלים בדרך שונה ומבטלת היררכיה, דרך שיוצרת הקשרים ובידולים בו זמנית – בחר המעצב והאמן טל ארז במשקפת ה-ViewMaster הזכורה מהילדות ויצר עבורה כ-20 גלגלי תמונות ייחודיים. כל גלגל עוסק בפן אחר של ירושלים – מהדת וההיסטוריה, דרך האוכל וחיי הלילה ועד למנהגי החול והיומיום – ומספר אותו בפורמט של שבע תמונות בלבד. כמו בטוויטר או בטמבלר, החובה לספר את הסיפור במספר מוגבל וקבוע מראש של תמונות מזקקת ומדייקת את הנרטיב המתחלף.
חלק מהגלגלים לוקטו מאינספור התמונות שצולמו בירושלים, אחרים צולמו במיוחד לפרויקט וצלמים מוכרים ומעוטרים כאלכס ליבק, זיו קורן, יורם אמיר, מנחם כהנא והילה הראל הוזמנו להכין גלגלים מעבודותיהם.

בתערוכת הפרויקט שתוצג במתחם תחנת הרכבת המתחדש במהלך יולי יוזמנו את המבקרים להעניק מבט אישי ואינטימי לנרטיבים השונים של העיר. המשקפת והגלגלים השונים יוצעו למכירה כבודדים או כמכלול, כך שכל אחד יוכל להרכיב לעצמו את ירושלים שלו – ירושלים של חול או ירושלים של קודש; ירושלים של חגיגה או ירושלים של מחאה או – כשם הגלגל של אלכס ליבק – ירושלים שהיא גם וגם וגם.

טל ארז (יליד 1981) הוא מעצב, אמן וחוקר עיצוב. עבודותיו המגוונות נעות על התפר שבין עיצוב לייצור המוני לבין פרויקטים אמנותיים וחד פעמיים ומבקשות לחשוף את ההקשרים החברתיים והפוליטיים של מקצוע העיצוב. הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון ובעל תואר שני (בהצטיינות) מהתוכנית לעיצוב קונטקסטואלי באקדמיה לעיצוב איינדהובן, הולנד. במקביל לעבודתו כמעצב וכאמן הוא מלמד עיצוב במכללה האקדמית הדסה בירושלים ובחוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי של המכללה למנהל בראשון לציון.

ניהול אמנותי: איתי מאוטנר
תודה מיוחדת לג'ון סטם

למקרה שלא ידעתם ולא הסתובבתם בתל אביב בימים האחרונים – ביום שישי הקרוב ייערך בעיר מצעד הגאווה.

בשבוע שעבר פרסמתי באינסטגרם את התמונה הזאת של דגלי הגאווה שנתלו רחבי העיר, וכתבתי שזה עדין מדהים אותי איך חתיכת בד צבעונית יכולה לעשות לי מצב רוח טוב (אני לא מבין למה לא משאירים אותם בכל השנה…). זו אולי גם הזדמנות להזכיר ששלושה ימים לפני, כלומר ביום שלישי הקרוב, יתקיים מפגש גאה במיוחד של פורטפוליו לייב, אבל את הפוסט הזה אני רוצה לראיון עם איתי בלאיש, על התערוכה הומופיליה שתפתח ביום חמישי הקרוב במתחם התחנה בתל אביב (תודו שזה שם מסקרן לתערוכה), ועל תערוכות / ירידי לה קולטור שהוא מארגן.

Yuval Saar: שלום

itay blaish: היי יובל

Yuval Saar: שלום שלום, מה העניינים

itay blaish: חם לי:) ואתה?

Yuval Saar: האמת, היה יכול להיות יותר גרוע, ואף יהיה

itay blaish: תכלס

Yuval Saar: לגמרי. ספר קצת על עצמך לפני שנדבר על הדברים החשובים באמת

itay blaish: אוקיי. אני בן 29, יליד אשקלון, תל אביבי כבר 8 שנים, בוגר שנקר תקשורת חזותית. היום אני מעצב גרפי עצמאי ויועץ הנראות של מכביה 2013. אני מאוד אוהב מוזיקה בעיקר כל מה שקשור לגיטרות. ספונטני ורגיש…

Yuval Saar: נראה לי שאת הפרטים האלו נשמור לשלב מתקדם יותר… מתי סיימת את שנקר?

itay blaish: ב-2011

Yuval Saar: ומה היה פרויקט הגמר שלך?

itay blaish: הפרוייקט עסק בטכנולוגיה וטקסיות – פסלים מקלקר שהיו אריזות עתידניות מוגזמות למוצרים טכנולוגים קטנים, נושא שדרך אגב מוביל אותי בצורה מאוד ברורה בכל מה שקשור לעיצוב ואמנות

Yuval Saar: כן. אמנם אני לא ממש מכיר אותך אבל משני הפרויקטים שנתקלתי בהם בשמך עושה רושם שזה הכיוון. בוא נדבר קודם על לה קולטור, בסדר?

itay blaish: אוקיי

Yuval Saar: ספר מה זה, איך התחיל, מי מעורב, כמה זמן וכן הלאה

itay blaish: את לה קולטור הקמתי קצת פחות משנה לאחר שסיימתי את הלימודים, אחרי שראיתי תמונה של יער מודפס על קנווס בדירה של חברה, ושאלתי אותה אם היא קנתה את זה ומאיפה? היא ענתה שכן ושהיא קנתה את התמונה באיקאה. נחרדתי מהמחשבה שהיא בטוח שילמה על זה המון כסף

Yuval Saar: איקאה???!

itay blaish: כן

Yuval Saar: תמיד תהיתי מי קונה את ההדפסים האלו

itay blaish: חופשי

 לאחר שנחרדתי לשמוע שהיא שילמה על זה 700 שקל נפל לי האסימון שהיא -> סטודנטית ענייה -> בדירה דלוחה בדרום ת"א, הרשתה לעצמה לקנות ב-700 שקל תמונה לדירה החדשה שלה ואמרתי אוקיי, למה שאמנים ומעצבים לא ימכרו עבודות שלהם שיושבות במגירה או שהתחילו כסקיצה לפרוייקט, כי אחרי הכל במיוחד מעצבים עושים הרבה מחקר וסקיצות מופשטות ומדהימות לפרוייקטי מיתוג וכו' שבסופו של דבר הם לא משתמשים בהם בכלל. וכך עשיתי. כסטודנט חרוץ לעיצוב פרינט, התחלתי את המיתוג של לה קולטור כאירוע תרבותי בר השגה שמשלב המון אמנים מתחילים ומוזיקה טובה

Yuval Saar: אמנים או מעצבים?

itay blaish: גם וגם. יש המון מעצבים שנושקים לתחום האמנות ומתפתחים בו והיום בתקופה של מדיה חברתית מתקדמת כולם רוצים להראות מה הם עושים ואפילו יותר קל להם. ידעתי שלאמנים אני אגיע יותר אחרי התערוכה הראשונה בתנאי שתהיה מוצלחת ולכן בתערוכה הראשונה באמת היו יותר מעצבים שנענו לקול קורא וגם הציגו יצירות אמנות שלהם

לאחר שחיפשתי מקום לתערוכה בכל מיני חללים נטושים \ ברים \ גלריות וכדומה נתקלתי במזאה 9 – בית הצעירים של עירית תל אביב שהיה עוד בחיתוליו. הם בכלל הציעו לי שולחן לעבוד עליו במעבדה החברתית שלהם שמשם אוכל לעבוד על לה קולטור ואני הצעתי להשתמש בקומה העליונה שלהם שהיא בכלל קומת כנסים כגלריה לתערוכות לה קולטור. הבניין שלהם כל כך יפה שכל קומה כאשר היא מופשטת מהציוד שבה נראית כמו גלריה מרשימה

Yuval Saar: ואיך אתה בוחר את המציגים?

itay blaish: לאחר שאני מפיץ את הקול הקורא בכל המדיות שמונחות לפני כמו פייסבוק \ מיילים \ פה לאוזן \ וכמובן המון מיילים למחלקות העיצוב והאמנות בכל בתי הספר הגבוהים, אני בוחר את העבודות לפי התאמה לקונספט. את הקול קורא אני מעצב ברוח הנושא שאותו אני בוחר בעיקר לפי תחזיות אופנה שאני עושה כתחביב

Yuval Saar: תן דוגמה

itay blaish: למשל: לה קולטור פרחים. לאחר שעשיתי כמה תחזיות אופנה הגעתי למסקנה שהנושא הבא באופנה מבחינת פרינטים וויז'ואל יהיה פרחים\צמחים וכדומה. לאחר שפירסמנו את הקול קורא דיור עשו תצוגת אופנה ענקית עם מיליון פרחים באחוזה ממש יפה. פתאום ראית פרחים בכל רשתות האופנה מבחינתי אופנה ואדריכלות מובילים כל מה שקשור לעיצוב לכן אני מרשה לעצמי בעקיפין לשאוב השראה ישירה מאופנה

Yuval Saar: וכמה אנשים באים? וכמה עולות העבודות? וקונים?

itay blaish: הממוצע הוא בין 400 ל700- אנשים לתערוכה שנערכת במשך יום אחד בלבד

Yuval Saar: נייס…

itay blaish: ואנו מוכרים בממוצע כ-70 אחוז מהיצירות. בגלל שהחלטתי לעשות את לה קולטור במשך יום אחד, הקהל שמכיר אותנו כבר ואלו ששמעו מזדרזים להגיע ולרכוש. אני קורא לזה אפקט המדבקה האדומה: בשנייה שאנשים מתחילים לקנות והמדבקות מופיעות כולם פתאום רוצים לקנות ואחת התופעות לוואי היותר כיפיות ומעניינות בלה קולטור היא שיש לנו קהל קבוע של אספנים ובעלי גלריות שבאים לרכוש ולגלות אמנים חדשים

Yuval Saar: אז זה עשה לך תיאבון לאצור תערוכת נושא?

itay blaish: זה עשה לי תיאבון ענק לכל התחום הזה של אוצרות והפקה של אמנות. בגלל שיותר קל לי להעביר את המסר בתור מעצב גרפי, אם זה בקול קורא ומיתוג בכלל של כל תערוכה, הלכתי על זה בלי לחשוב. זה הרגיש טבעי לגמרי

Yuval Saar: אני לגמרי יכול להבין. אז ספר קצת על התערוכה הקרובה

itay blaish: התערוכה הקרובה נקראת הומופיליה. חשבתי על לאצור אותה כבר כמה זמן רק בגלל שהיצוג האמנותי של הומסקסואליות בעיר נהיה דביק ונורא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. ואני לא אומר את זה כי אני חושב שזה רע אלא כי אני מכיר ויודע על המון אמנים שעושים עבודה מדהימה

הגעתי למסקנה שבשבוע הגאווה נוכל לקבל את החשיפה הכי גדולה וכך עשיתי. התערוכה עצמה תציג ציירים, צלמים, מאיירים ובכלל אמנים פעילים. הדגש שלי כאוצר היה הגישה הקיצונית במקצת והמגוון מכיוון שבדר"כ אנחנו רואים רק צילומים שמתעסקים בנושאים האלו

נדב וייסמן. חיילים במקלחת

Yuval Saar: זה אולי הזמן להסביר מה זה הומופיליה

itay blaish: הביטוי התנועה ההומופילית מתיייחס לתנועה החברתית למען זכויות להט"ב שפעלה בשנות ה-50 וה-60. שימוש מודרני במונח הומופיל נעשה בעיקר על ידי גופים נוצריים. בביטויים כמו נטייה הומופילית או יחסים מיניים הומופיליים נעשה שימוש גם על ידי קבוצות התנגדות לזכויות להט"ב (בעיקר בארצות הברית ובפולין) במטרה ליצור אסוציאציה של הומוסקסואליות עם פדופיליה. בעיניי הייחוס להומופיליה כסטייה הוא העניין בתערוכה כי משם היא התחילה

Yuval Saar: ולמה עניין אותך להתעסק עם זה?

itay blaish: קודם כל כי אני הומופיל בעצמי ומגדר מעניין אותי באופן אישי… אחרי שיצאתי מהארון הגעתי למסקנה שבכלל נושא המגדר צריך להיות נגיש לכולם ו"בפרצוף". לפני שנה מאקו ביקשו ממני מכמה מעצבים ואמנים לעשות אינטרפרטציה שלהם לדגל הגאווה. זה מה שאני הצגתי

Yuval Saar: טוב תסביר קצת יותר: למה בפרצוף, למה נגיש לכולם

itay blaish: כשאני אומר בפרצוף אני מתכוון חשוף לגמרי, לא מצונזר. זה בעיניי נגיש ויוצר נורמה ברורה יותר שלהיות להט"ב זה נורמטיבי. בכלל שהייתי בטוח בעצמי והראיתי להורים שלי שזה בסדר היה להם יותר קל לקבל אותי. נגיש כי בסופו של דבר בשבילי זה הכל בשביל הבחור\ה צעירים שיצאו מהארון ויהיה להם יותר קל. אני יודע שזה נשמע צ'יזי אבל ככה אני מרגיש

Yuval Saar: דווקא לא, יפה אמרת! אז מה היה בקול הקורא? איזה עבודות חיפשת?

itay blaish: חיפשתי אמנים בועטים, בעיקר כאלו שלא מפחדים, ומצד שני חיפשתי אמנים קצת מפעם שיש להם יצירות שיוכלו לתת פרספקטיבה על מה היה פעם כאן, כמו לדודמה חנה סהר שהיא צלמת מדהימה בעיני עם ניסיון אינספור שתציג שני צילומים שלה מ-97.

צילום: זיו שדה

Yuval Saar: אני רוצה לחזור להומופיליה, בכל זאת זה שם לא קל. יש לו זכר בתערוכה, או שזה רק מנוף להתלבש עליו כדי למשוך תשומת לב לתמה של זה אנחנו, ואנחנו לא הולכים לשום מקום

itay blaish: תראה, זו לא תערוכה היסטורית שמציגה את העבר האלים והקשה של ההומואים בכל העולם, אלא ייצוג מודרני של אמנים מודרנים למושג הזה. בסופו של דבר המושג הזה כללי מאוד עם מטען לא קל לכן ביקשתי מהאמנים גירסה מודרנית שלהם לכך. וכן, זה סוג של מנוף, שלא תחשוב שאני מתחמק:)

Yuval Saar: אז נשאל אחרת: מי שיגיע לתערוכה, עם מה חשוב לך שהוא ייצא ממנה?

itay blaish: חשוב לי שהוא יצא ממנה אחרי שהוא קיבל פריזמה רחבה על הומוסקסואליות וחשוב לי אפילו מאוד שהוא יכיר עוד כמה אמנים מוכשרים שהוא לא הכיר

Yuval Saar: הייתי בטוח שתענה לי שחשוב לך שהוא ייצא עם עבודה…

itay blaish: גם חשוב! אבל – ! – להבדיל אלפי הבדלות התערוכה הזו היא לא לה קולטור, גם מבחינת המחירים

Yuval Saar: מה ממוצע המחירים בלה קולטור ומה בהומופיליה

itay blaish: לה קולטור – עד 500 שקלים, הומופיליה בין 800 ל-8,000

Yuval Saar: שניה לפני שאנחנו מסיימים, תן אולי עוד דוגמה או שתיים של עבודות

itay blaish: בכיף. מאוד התרגשתי שאיציק רנרט הוא חלק מהתערוכה מאחר והוא היה ראש המחלקה שלי. אני אפילו עדיין מתרגש. ויש גם פורטרט מרגש מסוף שנות ה-90 של עופר ניסים של חנה סהר

איור: איציק רנרט

צילום: חנה סהר

Yuval Saar: סבבה. שניהם מעולים. מה הלאה? מה הדבר הבא?

itay blaish: הדברים הבאים אתה מתכוון אני עובד עכשיו על לה קולטור בציריך ובברלין, בתקווה ששנה הבאה אוכל להטיס אמנים ישראלים להציג עם אמנים מקומיים. ומכל ההתעסקות עם אמנים בשנה האחרונה יש שלושה אמנים שאני מאוד רוצה לייצג באופן טיפה יותר חופשי מברגיל ולאצור לכל אחד מהם תערוכה משלו

Yuval Saar: איפה המכביה נכנסת לכל הסיפור?

itay blaish: המכביה היא חלק מהסטודיו הקטן שלי לעיצוב גרפי. יש לי שם יד חופשית בהחלט מה שהופך את העבודה לקלה יותר. אבל אתה יודע, חוץ מהמכביה יש לי עוד לקוחות שעם כולם אני עובד גם ומחלק את הזמן. במקום לקחת 10 פרוייקטים של עיצוב בחודש אני לוקח שישה ועובד על התערוכות

Yuval Saar: תשמע, זה תמיד מפעים אותי לראות אנשים שלפני שנייה בערך סיימו את הלימודים וכבר מרימים פרויקטים כאלו, כאילו כלום. ברור לך שאתם דור אחר, נכון? אתה מודע לזה?

itay blaish: לא יודע. אני לא חושב על דברים כאלו. אני חושב בעיקר שזה מזל גדול שהיה לי את האומץ לעזוב את הסטודיו שעבדתי בו רק שלושה חודשים שסיימתי לימודים. זו הייתה חוויה לא נעימה בכלל שגרמה לי להבין שאני צריך לעשות לעצמי פרוייקטים

Yuval Saar: זה חלק מהעניין. אולי בהזדמנות אני ארחיב על זה איפושהו אבל אני ממש יכול לראות הבדל בין מעצבים שסיימו ב-2010/11/12 לבין מעצבים שסיימו ב-2008/09. זה קטע. בכל מקרה אני מזמין אותך למפגש הבא של פורטפוליו לייב שידבר פחות או יותר על אותם נושאים

itay blaish: מעולה! אשמח לבוא

Yuval Saar: ואתה כמובן מוזמן להביא חברים ואני מבטיח שבין שלל עיסוקי אמצא זמן להגיע להומופיליה. אני מאד סקרן

itay blaish: מעולה לגמרי. יש לי כמה חברים שישמחו להצטרף אליי לשם אני בטוח

Yuval Saar: אחלה

itay blaish: טוב יקירי. היה מאוד נעים לשוחח. תודה על הראיון הנעים. אני הולך לבשל ארוחת ערב

Yuval Saar: בתיאבון!

itay blaish: תודה!

Yuval Saar: ונגיד רק שהתערוכה תיערך במתחם התחנה ושהיא תיפתח ביום חמישי ה-6 ביוני בשעה 19:00. משתתפים: פיני סילוק \ חנה סהר\ זיו שדה \ מירב בן-לולו \ ינאי יחיאל \ איציק רנרט \ יונתן גולדמן \ KLONE \ איגור טפיקין \ יניב אלון \ נדב וייסמן \ תום זואילי \ לוקה מנטוונלי \ אסף מרדכי \ דר רותם \ נעמה בר-אור \ הדר ראובן \ דור טננבאום \ נועם רז \ טל גרנות \ Foma

רק אתמול סיפרתי פה בבלוג על התערוכה הומופיליה, שתפתח ביום חמישי הקרוב, והנה עוד תערוכה מסקרנית באותו היום. בגלריה חנינא תפתח תערוכת איור חדשה (!) – "טמפרמנט – מאיירים חושפים רגשות". 23 מאיירים, 60 עבודות, שם מסקרן, מה צריך יותר מזה?

"הטמפרמנט, מכלול הגורמים הביולוגיים והפסיכולוגיים של האדם, העסיק את האדם משחר ההיסטוריה", כותבות אוצרות התערוכה, לולה וילנקין ודניאלה קופלר (שהאיור בראש הפוסט הוא שלה). "כבר ביוון העתיקה היפוקרטס הניח את קיומו של איזון בין גוף לנפש, שהעדרו מסביר את מקורן של המחלות. להיפוקרטס מיוחסת תיאורית ארבע הליחות, המחברת בין ארבעה ארכיטיפים של טמפרמנטים אנושיים, לבין מצבו הפיזי של אדם, עונות השנה וארבעת היסודות. מאז יוון העתיקה התיאוריה עברה גילגולים רבים ואף השאירה את חותמה על תולדות האמנות. ארבעת הטמפרמנטים היו לאורך השנים תמה נפוצה בתחריטים של אמנים כאלברכט דירר, רמברנדט ורבים אחרים".

ארבעת הטמפרמנטים, הבסיס לתערוכה, הם:

טמפרמנט סנגוויני – בוטח, חברותי וחובב תענוגות, אימפולסיבי ואופטימי. קשור לכבד, מזוהה עם אלמנט האוויר, האביב והצבע האדום.

טמפרמנט  כולרי – מלא אמביציה וכושר מנהיגות. אמיץ, אנרגטי ודומיננטי. קשור לכיס המרה ומזוהה עם הקיץ, אלמנט האש והצבע הצהוב.

טמפרמנט מלנכולי – מופנם, מהורהר וזהיר. מזג יצירתי ונוטה לדיכאונות. קשור לטחול, מזוהה עם אלמנט האדמה, הסתיו, והצבע השחור.

טמפרמנט פלגמטי – בלתי אמוציונלי, רגוע ושקט. נמנע מעימותים ומעשיה. קשור למוח ולריאות, מזוהה עם החורף, אלמנט המים והצבע הלבן.

קרן תגר. קץ כל האשליות

Daniella k: היי

Lola Vilenkin: מה נשמע?

Yuval Saar: מעולה. בואו ספרו קצת על עצמכן, לפני שנדבר על התערוכה.

Daniella k: אני אתחיל? דניאלה קופלר, מאיירת ואנימטורית, בוגרת בצלאל, וגם האוניברסיטה עברית, בעבר הרחוק יותר.

Yuval Saar: אולי תפרטי קצת יותר?

Daniella k: סיימתי את המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, אנימציה, לפני שנתיים, והסתננתי סדרתית למחלקה לתקשורת חזותית כדי לקחת קורסי איור ואינטראקטיב. מאז שסיימתי אני מאיירת ועובדת בתעשיית האנימציה הישראלית. במקביל אני עובדת על קופרודוקציית אנימציה עם שותף גרמני ושותפה הולנדית, והשנה גם עבדתי על משחק לאייפד שעניינו היה תולדות האמנות.

Lola Vilenkin: אצלי אין יותר מדי מה לספר. התחלתי את הדרך כאוצרת, אחרי כמה פרוייקטים ועם הרבה התלהבות, עכשיו מסיימת את לימודי ה-MA במדיניות ותיאוריה בבצלאל במסלול אוצרות, אנחנו המחזור הראשון וזאת תכנית מעניינת מאוד. עובדת כעוזרת אוצרת באגף לאמנויות במוזיאון ישראל. בוגרת תולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית 2007.

Yuval Saar: מה זאת אומרת התחלתי את הדרך כאוצרת? מה למדת? מה אצרת?

Lola Vilenkin: יצא לי לעבוד על תערוכה ביד ושם לפני כמה שנים, אצרתי תערוכת חוצות נודדת בפולין על ישראלים ילידי פולין. לפני כמה ימים נפתחה במוזיאון ישראל תערוכת נופים שעזרתי לאצור, וכמובן יש את "טמפרמנט" שנפתחת ביום חמישי

Yuval Saar: ומה למדת לתואר ראשון? ואיפה?

Lola Vilenkin: תולדות האמנות באוניברסיטה העברית

Daniella k: כנ"ל, סיימתי לפניה. ואת התואר השני עשיתי באוניברסיטה העברית בפורום אירופה כדי להתמחות באמנות ישראלית וגרמנית

Yuval Saar: איפה הכרתן? בלימודים? עשיתם ביחד דברים לפני טמפרמנט?

Lola Vilenkin: האמת שהכרנו בחטיבת הביניים, שתינו ירושלמיות, ודרכינו נפגשו פעמים רבות במהלך השנים. תחומי העניין שלנו קרובים ושיתוף הפעולה היה טבעי

Daniella k: זה הפרויקט המקצועי הראשון שלנו. דיברנו כבר שנה ויותר על לעשות משהו ביחד שישלב את היכולות שלנו וזו התוצאה.

רונית מירסקי. ועוד לא קל לנשום

Yuval Saar: למה אם כן בחרתן בתערוכת איור? מה מעניין אתכן לבדוק? או להציג?

Lola Vilenkin: זה התחיל מתוך איזו הבנה שיש בעיה רצינית עם הסטטוס של איור בארץ, בשילוב עם העניין הגדול של שתינו בנושא. אין התייחסות רצינית לתחום, אין מוסד שעושה תיעוד ומחקר של איור, אין תערוכות איור כמעט

Daniella k: אני כמובן, בתור מי שעמוק בתחום תהיתי איך זה שהניראות של איור בארץ שואפת לאפס. מבחינה מוזיאלית ואחרת.

Yuval Saar: ואז מה? מה באיור? כי זה הרי תחום נורא גדול ורחב

Lola Vilenkin: מעניין אותנו להציג איור שאינו מסחרי, פרוייקטים אישיים אמנותיים של מאיירים. לא ספרים שהוזמנו על ידי לקוח

Daniella k: או בכלל משהו שהוזמן על ידי לקוח. אותי תמיד הכי מענין לראות מה נובע מתוך המאייר בעצמו, לא מה ביקשו ממנו לעשות

Lola Vilenkin: איור כאמצעי לביטוי עצמי והתמודדות

Yuval Saar: ומכאן כותרת המשנה של מאיירים חושפים רגשות?

Lola Vilenkin: משהו כזה, חשבנו מה מאפיין איור, ובין השאר הגענו לזה שהוא מתוך הגדרתו מתייחס לטקסט חיצוני ואם אין לקוח או מזמין שנותן את הטקסט אז האיור מתייחס לנפשו או מזגו הפנימי של המאייר. מצאנו תיאוריה שמקורה עוד ביוון העתיקה על ארבעת הטמפרמנטים

Daniella k: זו תיאוריה ממקור רפואי בכלל, תיאוריה של היפוקרטס שניסתה להסביר את מקור המחלות ולתת סימנים בטיפוסים שונים של אנשים ורגשות

Lola Vilenkin: האיור מלנכוליה II של דירר (אחד מגדולי המאיירים של כל הזמנים) עוסקת בטמפרמנט המלנכולי למשל

Yuval Saar: מעניין!

Daniella k: הנה, דוגמא לאמן שהיה מאייר. מה זוכרים לו בסוף? את טייטל האמן….

Lola Vilenkin: והאיור איננו נכלל היום בין האמנויות היפות

הדר ראובן. בטן העיר

Yuval Saar: היה קול קורא? או שפניתן למאיירים שאתן מכירות?

Lola Vilenkin: היה קול קורא שביקש ממאיירים לשלוח עבודות הקשורות לרגשות, וגם פנינו למאיירים שאת עבודותיהם רצינו להציג. במקביל היה תהליך מחקרי כמובן

Daniella k: היתה הענות גדולה מעל ומעבר לציפיות שלנו, אגב. ברור היה שקהל היעד, המאיירים, היה צמא להזמנה.

Yuval Saar: ברור. מה כלל התהליך המחקרי?

Lola Vilenkin: המחקר כלל מצד אחד את פיתוחה של התיאוריה העתיקה שניסינו להתאים לאיור העכשווי, וגם ניתוח של העבודות שהתקבלו על פיה, מחקר שמתאים יותר למחקר בשדה האמנות, וחבל שלא עושים יותר בתחום האיור. ההפרדה לא באמת מובנת לנו

Daniella k: אם כותבים על איור בכלל, כותבים על איור ספרי ילדים ועל התפקוד שלהם בתוך השוק הזה. אין דיון בשדה של איור כאמנות או עיצוב

Yuval Saar: אני מבין ולא מבין את ההפרדה. מצד אחד איור זה לא אמנות. או לא תמיד אמנות. או לפעמים אמנות. מצד שני אני לא מבין את ההתעלמות, וגם כשכותבים על ספרי ילדים לפעמים רק מציינים שהאיורים יפים. או לא לא יפים. או מתאימים או לא מתאימים לילדים. בכל זאת יש אישהו הבדל בין איור לאמנות, לפעמים. לא?

Lola Vilenkin: תראה, בעידן הנוכחי, הזליגה של התרבות לכלכלה ושל הכלכלה לתרבות היא כזאת שההפרדות האלו לא באמת רלוונטיות. אפשר לדבר על איור מסחרי ואיור לא מסחרי, אבל אם מסתכלים כמה מאות שנים אחורה השאלה הזאת בכלל לא עולה. מיכלאנג'לו צייר על קירות על פי הזמנה – מסחרי, האם זאת אמנות?

Daniella k: האם הוא אמן או שאולי הוא מאייר בכלל?

Yuval Saar: זה שהשאלה לא עלתה בעבר זה לא בהכרח רלבנטי. יש הרבה דברים שפעם לא דיברנו עליהם והיום כן כי אנחנו מבינים דברים אחרת, כי נכנסו פקטורים אחרים. בהקשר הזה, מה המשותף בין העבודות שמוצגות בתערוכה? וכמה עבודות ומאיירים מציגים בה?

Lola Vilenkin: מציגים 23 מאיירים, שזאת כמות מכובדת

Yuval Saar: לגמרי

Lola Vilenkin: ומוצגות כ-60 עבודות, ביניהם תלת מימד, הדפסים, רישומי מקור, הרבה מדיה דיגיטלית, אנימציה וכו..

Yuval Saar: השארתן מקום בגלריה?…

Daniella k: בקושי… (:

Lola Vilenkin: יש פחד קל מחלל ריק בגלריה:) אנחנו מקוות שהתערוכה תצליח וזה ישכנע גלריות אחרות להציג איור

Yuval Saar: מה זה אומר תצליח?

Daniella k: יגרום לקהל הישראלי לראות איור בעיניים אחרות. יגרום להם לחשוב על איור כמשהו שאמנם נמצא להם מתחת לידיים אם יש להם ילדים או לחילופין מחשב מאיזשהו סוג, אבל שזה תחום אמנותי לגמרי לגיטימי, חי ובועט.

Lola Vilenkin: מבחינתי הצלחה תהיה התעוררות של דיון סביב איור, ואולי הבנה שזה לא רק לילדים ולא רק מסחרי. הכי חשוב בעיניי זה באמת אם תהיה לזה המשכיות

Daniella k: יובל דואג לזה… (-:

Yuval Saar: הו… אני לא רוצה להשבית שמחה אבל זו לא תערוכה במוזיאון תל אביב או משהו כזה…

Lola Vilenkin: השינוי מתחיל מלמטה. חנינא זאת גלריה שיתופית שפועלת ללא מטרת רווח על מנת להשפיע על שדה האמנות בארץ ולקדם אותו. זה המקום ההגיוני ביותר להתחיל בו מבחינתנו

Yuval Saar: לגמרי. אני חוזר רגע לשאלה מקודם – מה המשותף בין העבודות שמוצגות בתערוכה?

Daniella k: מעבר לזה שכולן נבחרו כעבודות שמייצגות רגש או state of mind שקשור לטמפרמנטים, אני מרגישה שהלכנו על קווים יותר אמנותיים של איור. פחות מה שרואים באותם ספרי ילדים שדיברנו עליהם קודם. הדגש היה להציג מה שפחות רואים גם בעיתונות, מה שלא מקבל במה טבעית

Yuval Saar: יש משהו משותף בטכניקה? בטכניקות?

Lola Vilenkin: בחרנו מגוון טכניקות רב ועדיין לא הצלחנו להציג את כל העושר של המדיום.

Yuval Saar: ברור. ולגבי המשתתפים – יש כאלו מאד מוכרים ויש כאלו שאני לא מכיר את השמות שלהם (אני לא אגיד מי…). גם אתן הכרתן שמות חדשים?

Lola Vilenkin: כשעשינו את המיון למה נכנס ומה לא השמות לא היו חלק מהמשוואה. העבודות הן העיקר.

Yuval Saar: זו לא הייתה השאלה… מעניין אותי לדעת האם הכרתן את כל המשתתפים בתערוכה קודם לכן או שגם גיליתן מאיירים חדשים שלא הכרתן

Daniella k: ממש לא הכרנו את כולם. יש הרבה אנשים שאני לא הכרתי ושהפתיע אותי שהגיבו לקול הקורא. ויש כאלה שהפתיעו אותי בעוצמה של הדימויים שהם הציעו ששונים ממה שהם עושים לשוק המסחרי זו באמת היתה ההפתעה הכי גדולה מבחינתי

יעל אלברט. Upside Down

Yuval Saar: מה עוד חשוב להגיד ולא אמרנו?

Lola Vilenkin: קודם כל להזכיר שביום חמישי בשעה 20:00 הפתיחה, גלריה חנינא, רח' י.ל. פרץ תל אביב ושהתערוכה תהיה פתוחה חודש, תבוא!

Yuval Saar: אני בטוח אבוא לתערוכה, לא בטוח שאצליח להגיע לפתיחה כי ביום שלישי יש לי פורטפוליו לייב בבית העיר וביום רביעי פתיחה של תערוכת עטיפות הספרים שאני אוצר בטרמינל עיצוב בת ים של עמותת לצאת מהקופסא… שבוע לא קל

Daniella k: חשוב להגיד שהגיע הזמן לפרוץ את הסכר הזה של רק להגיד מה יפה או לא או מתאים לילדים או לא בענין האיור. יש עוד פרמטרים ויש בארץ המון מה לראות.

Lola Vilenkin: שיש מקום להציג איור בגלריות ומוזיאונים, שצריך לתעד את השדה הבאמת פורח הזה בארץ, שיש צורךבמחקר על איור, וגם בעיתונאים שיכתבו ביקורות על איור

Yuval Saar: טוב, אני חושב שאותי קשה להאשים…

Daniella k: (: בחו"ל נותנים במה מאד מכובדת לאיור. למה שאנחנו לא? בחו"ל נותנים במה מכובדת גם לאיור ישראלי. אין סיבה שאנחנו לא נעשה אותו הדבר.

Yuval Saar: חותם על כל מילה!

ובהזדמנות זו נציין גם את שמות כל המשתתפים:  יעל אלברט, נעמה בנזימן, אלון ברייאר, אסיא וילנקין, ינון זינגר, יותם כהן, דן לוי, תהל מאור, שחף מנאפוב, ג'ני מייליכוב, ריקי מוספי, רונית מירסקי, שלומית סאור, אורן סומך, יוליה סמלנסקי, אמיר פולק, ענת קוסטי, דניאלה קופלר, סלעית קרץ, הדר ראובן, לימור שנורמכר, קרן תגר, ניב תשבי

אחד המשתתפים בתערוכה טמפרמנט שנפתחה בשבוע שעבר הוא ינון זינגר, בן 30, בוגר מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בצלאל (2010). מאז שסיים את הלימודים הספיק זינגר לאייר כמה עטיפות של ספרי נוער ופנטזיה, את הטור השבועי של אייל מגד בטיים אאוט ירושלים, להשתתף בפרויקטים שונים כמו הגרסה המאויירת, פרויקט הקופסאות של לצאת מהקופסא, הכרזות של גלובס ביריד צבע טרי, ההגדה לפסח של אסופה, איור פרסומות (למרצדס ולאורביט ווייט), פרוייקט הסטריט ארט של קסטרו ועוד. במקביל – וזה מעניין לא פחות מהאיורים שלו – הוא גם עושה עיצוב גרפי לסרטים, בעיקר לסרטים תקופתיים.

"התפקיד שלי לשבת וליצור לפי רפרנסים כל הדברים הגרפיים בסרט כמו מספרי רחובות, לוגואים של בנקים, עטיפות של מסטיקים, מודעות ועוד. זה יכול להיות חודשים וחצי עבודה של ליצור מחדש כרזות ואלמנטים גרפים וזה מרתק: אני לא אוהב לעצב אבל את זה אני מאד אוהב, יש בזה משהו סיפורי במובן הרחב יותר. יותר מהכל סיקרן אותי לעשות עוד משהו ולא רק לשבת כל היום בבית לצייר: להיפגש עם אנשים, לעבוד איתם, לאזן את הלבד של המאייר הבודד, ובאמת להרחיב את הראש מבחינה אמנותית ורעיונית.

"בכל פעם שאני מעצב שלט או כרזה אני נכנס לראש של המעצב שלכאורה חי באותה תקופה. אני עושה הרבה תחקיר, בודק רפרנסים, ומקפיד לבדוק לדוגמה האם הפונט שאני רוצה להשתמש בו בכלל היה קיים באוה תקופה, אם הטכנולוגיה של ההדפסה הספציפית הייתה קיימת או שצריך לדמות משהו ישן יותר".

"העבודה שלי היא שילוב מובהק של היד והמחשב. כל עבודה אצלי מתחילה בהרבה ישיבות ומחשבות. אני עושה סקיצות מאד גסות בעיפרון כדי להבין את הקומפוזיציה. ברגע שהבנתי ונסגרתי אני מתחיל לרשום בעיפרון את כל המרכיבים של האיור בנפרד. רק אז אני סורק את האיורים ומתחיל לעבוד במחשב. שם אני גוזר כל איור בנפרד ומתחיל לבנות את הקומפוזיציה, שכבות של צבע, מרכיב את המנה כמו שף שמכין את תפוחי האדמה בנפרד ואת העוף בנפרד ואת המנה הסופית מרכיב על הצלחת".

"כאחד שלא כל כך אוהב לשבת ליד ההמחשב או אפילו די סובל מזה, אני לא רואה את עצמי מוותר לשניה על העיפרון והחומר. אני משתמש במחשב לטובתי, הרבה יותר קל לי לשחק ולהעז כשהדברים נמצאים על המחשב. בשתי לחיצות אני יכול לבדוק את כל האפשרויות, הכל נורא בקלות. התחלתי לעבוד ככה בעקבות הצורך בעבודות מוזמנות מסחריות כשיש דדליין לחוץ, זה איפשר משחק הרבה יותר גדול בפחות מאמץ ויותר מהר. צריך להזיז דמות טיפה שמאלה כדי להכניס טקסט, זה קורה ברגע. זו שפה שמאפשרת לי ליצור קולאז׳ של חומרים וטכניקות שמתחברים ביחד במחשב".

"חו"ל הוא משהו שכמובן נהיה אפשרי בעקבות האינטרנט. להיות נגיש למידע, למה שקורה, לתחרויות איור או ללקוחות שיותר קל להם להגיע לראות דברים שלך. אני עכשיו במגעים עם חברה מהונג קונג שמתעסקת עם מרצ׳נדייז וכל מיני אביזרים לאייפונים וכיסויים למיניהם במזרח הרחוק. פשוט שלחו לי מייל, ראו את האתר שלי ויצרו קשר. דיברנו בסקייפ, המרחקים ככה די קצרים. אני אפילו לא יודע איך הם הגיעו לאתר שלי, גם לא שאלתי. האינטרנט הפך את העולם לכפר גלובלי ומאד קטן. הוא הולך ומקטין אותו. אתה רואה המון מאיירים ישראלים טובים בכל מיני תחרויות נחשבות של איור, לפחות שניים בכל תחרות שמבחינה סטטיסטית זה המון. הדבר הזה נהיה יותר זמין".

"אני קצת הולך לאיבוד, יש לי כאב ראש מכל השפע הזה. אני עדין חושב שעם הקידמה והטכנולוגיה, אנשים עדין מחפשים את הצמתים המרכזיות בדבר הזה. בתוך כל השפע אנשים מחפשים את הדברים הטובים, את הבלוגים שבאמת חשובים, את אלו שיכולים להביא להם חשיפה ולקדם אותם. וזה לא רק האינטרנט, זה גם טכנולוגיות ההדפסה שמאפשרות לך להדפיס כמעט על כל חומר ולהכניס עליו איור. האפשרויות גדלו, מאיירים יכולים לפתוח חנות, להדפיס בלא הרבה כסף באיכות טובה ולשלוח לחו"ל. זה לא היה קיים לפני. כשטכנולוגיה חדשה נכנסת היא מבטלת דברים קודמים שפתאום כבר לא רלבנטים ומביאה איתה אפשרויות חדשות. הדברים משתנים".

"מבחינת לשלוח דברים לתחרויות וכאלו אני לא עושה את זה הרבה, אני מנסה להיות מאד ממוקד, אני מרגיש שמאד קל ללכת לאיבוד בתוך שטף האינפורמציה. מאד קל להתפתות לעשות הכל, ומבחינה טכנולוגית זה אפשרי, אבל המלחמה שלי עם עצמי היא לנסות לעשות את הדרך שבאמת טובה לי ונכונה לי ושאני אשמח ללכת בה. העניין של למצוא מה מתאים לי בכל השפע הזה, זה באמת הדבר הכי חשוב. זה יכול להיות סגנונות, ישומים של האיורים, או הבלוגים שכולם חייבים לעקוב אחריהם, או פייסבוק שאתה חייב לשים משהו כל הזמן רק כדי לצעוק שאתה פה. בתוך כל ההמולה אני מנסה להקשיב לקול הפנימי. זה נראה לי משהו עקרוני, הפרעת הקשב והריכוז שמכל מקום תוקפת אותך אינפורמציה ואתה צריך לבחור. זו המשימה שלי בתוך כל הבלאגן הזה".

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה איור עכשיו שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

עם "100 ספרים. 200 עטיפות" שנפתחה בשבוע שעבר, "אונליין אופליין" שתיפתח בשבוע הבא ושאר התערוכות שאני עובד עליהן (כמו "איור עכשיו" למשל, ויש עוד) , אחד הנושאים שמעסיקים אותי זה התיעוד שלהן, מה נשאר אחרי, מה עושים עם קטלוג, האם לעשות קטלוג, וכן הלאה. לכן, המייל שנחת בתיבת הדואר האלקטרוני נראה מבטיח: קטלוג האייפד העברי הראשון! הקטלוג הופק בעבור מעלה קרחות, תערוכת היחיד של שחר פרדי כסלו, שמוצגת כעת במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.

רציתי לעניין אותך, כתבה אוצרת התערוכה נועם סגל, בפלטפורמה שנויה במחלוקת שעוסקת בשאלות כמו הרומנטיקה של הדפוס, הבלעדיות לבעלי אייפד בלבד שמאפשר גישה לתכנים נוספים, וחווית שיטוט מורכבת שצורתה מבנה התבוננות אחרת, לאו דווקא לינארית, בחומרים עצמם. כמובן שמיד הסתקרנתי (ותוך כדי נזכרתי במחשבה של מושון זר אביב באנטייטלד, לפרסם קטלוגים יפים בשביל אף אחד). הורדתי את הקטלוג לאייפד, ואין ספק שהתוצאה מוצלחת במיוחד. הכי חשוב אולי – היא עושה חשק ללכת לתערוכה. לכן, מיד חשבתי שיהיה מעניין לשוחח עם נועם ועם עופר להר, האחראי על העיצוב. הנה מה שהיה להם לספר.

Click here to view the embedded video.

Yuval Saar: שלום שלום. כולם פה?

ofer.lehr: הי.

Noam Segal: כן, הי

Yuval Saar: מה שלומכם?

Noam Segal: הכול בסדר

ofer.lehr: הכל טוב (:

Yuval Saar: מקסים. בואו נתחיל שכל אחד יספר קצת על עצמו, מה ואיפה למדתם, מה עשיתם מהלימודים וכן הלאה

ofer.lehr: ליידיז פירסט

Noam Segal: אוקי. למדתי לתואר ראשון בפילוסופיה ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, ותואר שני בתכנית לפרשנות בבר אילן, שם אני כותבת דוקטורט. הקמתי ואצרתי את פרויקט רוטשילד 69, שמבסגרתו גם מוצגת התערוכה של פרדי, וזו שירת הברבור שלו (של הפרויקט). חוץ מזה אני אוצרת עצמאית ואאצור בהמשך השנה תערוכות במוזיאון פ"ת ובמוזיאון ת"א

Yuval Saar: מותר לשאול על מה הדוקטורט? אני יודע שדוקטורנטים לא אוהבים לענות על זה…

Noam Segal: "אמנות המיצב כסוכן חברתי; אסטרטגיות של הבניית עמדות חברתיות וקהילתיות בעבודות מיצב" ההה…

Yuval Saar: לגמרי. תגידי רגע כמה מילים על פרויקט רוטשילד 69

Noam Segal: פרויקט רוטשילד, שגם לווה במגזין האמנות "פרוגרמה", היה פרויקט שעשיתי עם מתי ברודו ועבר כמה דירות וכמה גלגולים. בגדול מה שעשינו היה להעניק תקציב ומחקר עבור הפקת גוף עבודות חדש או עבודת אינסטיילשן לאמנים, תוך התמקדות בפרויקטים שהם לא מסחריים בעליל

Yuval Saar: תכף נדבר אולי על הלא מסחריים בעליל, אבל בואי נשמע רגע על עופר… הבמה שלך

ofer.lehr: יפ. אז למדתי תקשורת חזותית בבצלאל, סיימתי ב-2008. מיד אחרי הלימודים התחלתי לעבוד ב-open ואחרי שנתיים וחצי פרשתי ופתחתי סטודיו. ממש בחודש האחרון השהיתי אותו ועכשיו נכנסתי לתפקיד הארט דיירקטור במגזין טיים אאוט.

Yuval Saar: טיים אאוט! מגניב. איזה סוג של עבודות עשית עד היום?

ofer.lehr: ב-open מן הסתם רוב העבודה היתה מיתוג וכל מה שמסביב. כעצמאי עבדתי במגוון גדול של תחומים, בעיקר מיתוג (עבדתי ביחד עם פילטרנט על כל החומרים השיווקייים של נ.ת.ע – החברה הממשלתית שמקימה את הרכבת הקלה בגוש דן) ובשנה וחצי האחרונות יותר ויותר דיגיטל – אפליקציות, מיתוג ואפיון אתרים.

כל הצילומים: יעל אנגלהארט

Yuval Saar: אז בואו נדבר על דיגיטל באמת. קטלוג האייפד הראשון? האם נכון יהיה לקרוא כך לקטלוג של מעלה קרחות?

Noam Segal: כן. העברי כמובן. בינ"ל היו קודם של מאוריציו קטלן ושל אנרי סאלה

ofer.lehr: בארץ למיטב ידיעתי כן. וגם בחו"ל ממה שראינו התחום הזה עדיין בחיתוליו

Yuval Saar: של מי היה רעיון?

Noam Segal: פרדי ואני דיברנו על זה מההתחלה, שאם התערוכה תצא לפועל אז נרצה לעשות כזה קטלוג, זה הרבה יותר הלם את רוח הדברים מקטלוג מודפס

Yuval Saar: למה? אולי באמת תספרי קצת על פרדי ועל התערוכה

Noam Segal: התערוכה מורכבת מארבע עבודות: קוף על קוביה, קקטוס, העץ שעשה קקי וזחל אוכל כדור. פרדי הוא טיפוס מאוד עשיר במחשבה שלו, ומאוד מתפצל גם. במובן הזה, טקסט אחד שזורק את הקורא לקו מחשבתי או פרשנות יחידה היה החטאה. למשל, פרדי חשב על אנדרטת הנגב, אוכל בזוגות, הייקו, תולעים, חתולים על פסלים, וכל הרעיונות האלו מקבלים ביטוי הרבה יותר נוכח בטקסט אלקטרוני עמוס ברפרנסים. מה שניסיתי לומר הוא שחווית קריאה שהיא בעצמה מפוצלת, תרמה, אני מקווה, להבנה של רוח הדברים ושל האמן יותר מאשר אפשרויות תיעוד אחרות

Yuval Saar: ובאיזה שלב של העבודה על התערוכה מתחילה העבודה על הקטלוג הדיגיטלי?

Noam Segal: רק מרגע שאושר לנו החלל הסופי, האולם הגדול במוזיאון הרצליה, פרדי ואני מתחילים לשבת על זה ועופר הצטרף

ofer.lehr: עבדנו בערך חודשיים וחצי

Noam Segal: החומרים כבר היו לנו – הטקסט ומאגר הדימויים שרצינו לכלול

Yuval Saar: הכרתם קודם?

Noam Segal: אני ועופר?

Yuval Saar: כן

Noam Segal: רק דרך פרדי, הוא עשה את השידוך. הוא רצה לעבוד עם עופר

ofer.lehr: אגב, חשוב לציין שמשלב מאוד מוקדם צירפתי לעבודה גם את המעצב הצעיר והמוכשר בן נתן, והעבודה התחלקה בין שנינו. הרעיון לצרף אותו התחיל ממחשבה על כיוון קליגרפי לטיפול בטיפוגרפיה ובסופו של דבר לא הלכנו באותו כיוון אבל בן נשאר איתנו (:

Yuval Saar: סבבה, הוא אכן מוכשר. אז באו אליך עופר ומה ביקשו? גרסה מגניבה לקטלוג באייפד? שהכל יזוז וישמיע קולות של ציפורים…? ובמילים אחרות – מה היה בבריף

ofer.lehr: עבדתי עם פרדי על פרויקט אחר מספר חודשים קודם לכן וכבר היינו מורגלים בעבודה משותפת. ישבנו ביחד, חקרתי אותו על התערוכה וראיתי קצת סקיצות ודימויים. ואז התחלנו לגלגל רעיונות. ידענו שאנחנו רוצים לעשות קטלוג דיגיטלי, והתחלנו לחשוב על האפשרויות שקטלוג כזה נותן, על התפקיד שלו, ובמה הוא שונה מקטלוג פרינט. מה שהיה מעניין בתהליך זה שבניגוד לבדרך כלל – לא היה לנו הרבה על מה להסתמך – אז יכולנו להמציא לעצמנו מה זה אומר "קטלוג דיגיטלי לתערוכה"

Yuval Saar: נועם – מה לך היה חשוב כאוצרת?

Noam Segal: לי היו חשובים שני דברים מרכזיים: שהתערוכה תתועד כמו שצריך ושהקטלוג יהיה משמעותי מסך אבריו. כלומר, לא רק במובן של תיעוד, אלא שהוא יהיה סינרגטי עם התערוכה ויוסיף עוד המון הקשרים, דימויים ומחשבות, שיעשיר את הדמיון למבקר, כי התערוכה עצמה הזויה לחלוטין ועם זאת מינימליסטית

ofer.lehr: כן, במהלך העבודה דיברנו על התפקיד של הקטלוג. איך אנחנו רואים אותו – האם ככלי לתיעוד התערוכה או כתוספת, מעין עבודה חמישית. על הסקאלה שבין תיעוד להרחבה התשובה היתה שהוא צריך להיות הרבה יותר קרוב לעבודה חמישית.

Yuval Saar: ולא הטריד אתכם שלרוב המבקרים בתערוכה ככל הנראה עדין אין אייפד? יש קטלוג פרינט אגב?

Noam Segal: האמת שזה היה ועדיין מאוד מטריד. עם זאת, וזו הביקורת המאוד ברורה והמתבקשת על הדבר הזה, זו עדיין הפלטפורמה היחידה המאפשרת לעשות כזה דבר בעלויות לא גבוהות, והיא מאוד מתגמלת עבור המזמין ועבור המשתמש. יש 50 עותקי קטלוג פרינט, שהוא הרבה הרבה יותר מצומצם מהאייפד, ותפקידו להישלח לספריות ולהשאר בעולם במקרה שלא יהיה יותר אינטרנט ואייפדים, קצת בקטע של הנצחה

ofer.lehr: אם ניכנס לפרטים טכניים לרגע, העבודה נעשתה על פלטפורמת ה-digital publishing suite של adobe, מה שאיפשר לנו לעצב את הקטלוג באינדיזיין ולייצא לאייפד, ללא צורך בעבודה פיתוח. המינוס של העבודה עם הפלטפורמה הזאת הוא שכרגע בגלל שיטת התמחור של אדובי הייתה אפשרות לייצא רק לאייפד. אבל אם נסתכל על באופן עקרוני, אז רק השבוע התפרסמה עוד תחזית על כך שמכירות הטאבלטים עומדות לעקוף את אלה של ה-pc כבר ב-2015 אז להערכתי אנחנו נראה שמהר מאוד השאלה של הזמינות לקהל תהיה הרבה פחות קריטית להבא

Yuval Saar: אוקי. אז אחרי שדיברנו על כל זה, בואו נדבר קצת על עיצוב ועל תוכן. תספרו קצת על הקטלוג הדיגיטלי, איך הוא בנוי, איזו חוויה רציתם שתהיה לצופה בקטלוג, מה הוא איפשר לכם שגרסת הפרינט לא, וכן הלאה

Noam Segal: מבחינת בנייה אני אשאיר לעופר. בחינת חווית צפייה ואפשרויות נוספות על פרינט – למשל, בטקסט יש חלק שאנחנו מדברים על היצורים הלכאורה מגעילים של העולם, כל מיני תולעים וגלמים גושיים, מתחת לקטע טקסט זה, יש כל מיני גלמים אבל גם כל מיני פסלים של העיבוד התפיסתי של יצורים האלו. שכבת מחשבה נוספת על האובייקט שעליו דיברנו, ומכלילה גם את רמת הפרצפציה שלו.

במקום אחר לדוגמה אנחנו מדברים על התקה, ועל אפשרות של יצירת טבע אחר, מעורב בגיאומטריה ובעלי חיים. אחרי זה אפשר לראות דוגמאות מגן החיות בלונדון, שלא כולם מכירים, כאפשרות ממשית לחשוב על עיצוב סביבה. בנוסף יש את קטע הפתיחה מהאודיסיאה של קובריק, שבעצם מראה איך קופים מנסים להבין את המסתורין של המונוליט. כשאתה קורא את הרעיונות האלו, זו חוויה אחת, אבל היא הופכת למשהו אחר שאתה צופה במימוש הויזואלי שלהם בכל מיני אופנים.

ofer.lehr: יש שני אופנים עיקריים שבהם השתמשנו בדיגיטל באופן שהפרינט לא יכול היה להתנהג. בהצגה של העבודות עצמן התאפשר לנו להציג גלריות תמונות ולהציג תצוגה אינטראקטיבית של 360 מעלות של אובייקטים. כמובן שגם התאפשר לנו להציג את אחת מעבודות הווידאו שבתערוכה במלואה וגם צילומי וידאו שצילמנו במיוחד לתיעוד החלל. מהבחינה הזאת החוויה של האפקליקציה הרבה יותר עשירה בהעברה של העבודות עצמן והחלל. ובנוסף, התאפשר לנו לעבות את כל החלק הטקסטואלי של הקטלוג בקרוב למאה דימויים שמלווים את הדיון על התערוכה. מהבחינה הזאת רצינו חוויה דומה לחוויה שחווים כשקוראים טקסט בויקיפדיה למשל, ונודדים מרפרנס לרפרנס ומגלים עוד כל מיני פנינים שקשורות לטקסט.

Noam Segal: לגבי הוידאו חשוב לציין שקטלוגים בפורמט של דיוידי כן נעשו, וזה כן תפס את האובייקטים ב-360 מעלות, עם קבצי וידאו וסאונד. אבל אייפד, כפי שעופר אמר, מאפשר את הפנינים הנלוות שבלתי אפשרי לכלול בדיוידי

ofer.lehr: ובדי.וי.די אין טאצ' (:

Yuval Saar: אתם יכולים לתת דוגמאות ספציפיות?

ofer.lehr: כל חלק הדיון, שהוא ראיון של נועם עם פרדי, מלווה ברפרנסים ויזואליים וטקסטואלים. כך שכמו שנועם ציינה קודם, כשפרדי מדבר על דני קרוון או על אמן מסויים שעולה באסוציאציה, מלווים את הדיון דימויים רלוונטיים והכל מאוד עשיר ברפרנסים ובאינפורמציה

Noam Segal: אני חושבת שהיכולות של האייפד שיכללו פחות את תיעוד העבודות, כי כל מה שנעשה ככה יכול להעשות בפורמט דיוידי, אבל מבחינת קטלוג כאובייקט זה הפך את הסיפור למשהו אחר לגמרי. מבחינת מחקר והעמקה בתערוכה, הצופה מרוויח לחוות ולחשוב על כל שבילי המחשבה והדימוי שליוו את האמן ביצירת התערוכה, שזה כמעט תמיד משהו שנחסך ממנו, מהצופה, בגלל חוסר אפשרות

ofer.lehr: את העבודה "ללא כותרת" קקטוס אפשר לראות ב-360 מעלות אינטראקטיבי. ואת עבודת הוידאו "העץ שעשה קקי" אפשר לראות במלואה בקטלוג. כמובן שאנחנו עוסקים פה בעיצוב אחרי הכל ויש משמעות קריטית לאופן שבו מובאים הדברים. כלומר, אפשר היה גם תיאורטית לייצר קטלוג פרינט ולצרף לו די.וי.די עם וידאו וסטילס אבל ברור שזאת חוייה אחרת לגמרי

Yuval Saar: תגיד משהו על הניווט בקטלוג.

ofer.lehr: עברנו הרבה גלגולים אבל בסופו של דבר הגענו למסקנה הלא מפתיעה שהניווט צריך להיות מינימלי ככל האפשר, ולתת לתוכן להיות הממשק, כמו שאומרים. המבנה הכללי של הניווט פחות או יותר הוכתב על ידי הפלטפורמה מכיוון שבאופן דיפולטיבי בונים את האפליקציה במה שנקרא articles. המטאפורה היא מטאפורה של מגזין. בשורה התחתונה, החוויה שרצינו ליצור היא חוויה של שקיעה בתכנים עצמם, בדימויים ובטקסטים ועם as little design as possible כמו שאומר דיטר ראמס

Yuval Saar: רק עכשיו בסוף אני קולט שלא אמרתי שזה נראה מעולה ושזה ממש עושה חשק לראות את התערוכה! מה עוד? משהו חשוב להוסיף?

Noam Segal: שנשמח שתבוא לראות התערוכה  ושזה חינמי ולא תופס מקום

ofer.lehr: בדיוק (:

Yuval Saar: עד מתי אמרנו שהיא פתוחה?

Noam Segal: עד ה-3.8.13

Yuval Saar: זו הבעייה… אם היית אומרת עד שבוע הבא בטוח הייתי הולך, עכשיו כשאני יודע שיש לי זמן עד תחילת אוגוסט זה מדרון חלקלק

Noam Segal: כן, זו בעיה.

ofer.lehr: מתי עוד יזדמן לך לראות פסל קינטי של זחל בולע כדור?

Yuval Saar: זה נכון… מה הדבר הבא שכל אחד ממכם עובד עליו?

ofer.lehr: הגיליון של השבוע הבא (:

Yuval Saar: תגלה לנו מה יהיה על השער?

ofer.lehr: לא בטוח שמותר לי (: אבל יהיה מעניין.

Yuval Saar: נו בסדר. נמתין בסבלנות

Noam Segal: אני עובדת על תערוכה במוזיאון פ"ת שתעסוק במושג השחקן, ותציג תערוכה קבוצתית ופרוייקט יחיד, השתתפותי, לעינת עמיר. פתיחה באוקטובר

Yuval Saar: מה זאת אומרת השתתפותי?

Noam Segal: מבוסס על השתתפות הקהל. אין פרויקט / תערוכה בלי מבקרים משתתפים, ואין צופים ואין אובייקטים, רק מה שיקרה במהלך הביקור שלך שם

Yuval Saar: אוקטובר 2013! יש למה לחכות! ואם הגעתם עד לפה ויש לכם אייפד, הנה לינק להורדת הקטלוג.

נפתח במרמור קל, למרות שאני יכול להאשים רק את עצמי. מה היה לי רע? למה הייתי חייב לשאול מי צריך את פרויקט הגמר ואת מי משרתות תערוכות הבוגרים? הייתי יכול הרי לבחור כמה פרויקטים מצטיינים ולהמשיך כאילו כלום עוד שנה. כבר הייתי רגיל לקדחת תערוכות סוף השנה, ידעתי מה מצפה לי, אבל הנה, מסתבר שלא רק אני חשבתי שמשהו בשיטה קצת עקום.

הראשונים היו שנקר, שהחליטו לבטל את תערוכת הבוגרים במתכונתה המסורתית, ולפצל את התערוכות כך שכל מחלקה מציגה במקום אחר במועד אחר. האמת? הברקה. גם אם זה יהיה כשלון קולוסאלי – ואני ממש לא חושב שזה מה שיהיה – אני חושב שמגיע להם כל הכבוד על התעוזה. יש במהלך הזה משהו שמשדר אנחנו לא צריכים לפעול לפי החוקים של כולם. אחרי זה הגיעה המחלקה לעיצוב פנים במסלול האקדמי של המכללה למנהל, שיצאה השנה בקונספט מעניין של חמש תערוכות נושא במקום תערוכת בוגרים אחת. גם פה – כל הכבוד.

אז הנה עוד פעם, התקופה הזו של השנה. הפעם סידרתי את מועדי הפתיחה לפי שמות בתי הספר, לפי האלף-בית. נתראה בסוף יולי עם מסקנות, מבטיח לעדכן תוך כדי (התמונה בראש הבלוג, אגב, היא הסלע של יואב אדמוני מהמחלקה לעיצוב קרמיקה וזכוכית בבצלאל, מתוך כתבה שהתפרסמה בגלריה על תערוכות הבוגרים 2009). ואם אתם רוצים להיזכר, הנה כל הפרסומים הרלבנטים לתערוכות סוף השנה שהתפרסמו עד היום בבלוג.

בצלאל

אמנות, צורפות ואופנה, ארכיטקטורה, עיצוב קרמי וזכוכית, עיצוב תעשייתי, צילום, אמנויות המסך, תקשורת חזותית
פתיחה: 21/07 נעילה: 02/08 (המחלקה לאדריכלות: 19/07-02/08)

גורן עמק יזרעאל

תקשורת חזותית
פתיחה: 23/07 נעילה: 09/08

המכון לאמנויות תל חי

צורפות, קדרות, אמנות פלסטית
פתיחה: 11/07 נעילה: 26/07

החוג לעיצוב פנים יקיים חמש תערוכות נושא:
הרכבת הקלה בת"א: הפיר ברחוב יהודה הלוי 12, ת"א וברחובות הרצל פינת יהודה הלוי. 31/05-13/06
חפרפרות אורבניות : סטודיו דן רייזנר, רחוב ניצנה 11, יפו. 18-31/07
בית בכצנלסון: רחוב כצנלסון בגבעתיים. 22-29/07
הזדמנויות עירוניות – פוטנציאליים עירוניים: מתחם היכל התרבות ראשון לציון. 25/07
גן נעול: כנס שילווה בתערוכה בנובמבר 2013

ויצו חיפה

תקשורת חזותית, צילום ומדיה, ארכיטקטורה, עיצוב אופנה
פתיחה: 24/07 נעילה: 03/08 (תצוגת אופנה תתקיים ב- 20/06 בהאנגר 11, נמל ת"א)

מכון אבני

עיצוב תעשייתי, עיצוב אדריכלות פנים, תקשורת חזותית, תקשורת אינטראקטיבית, אמנות, עיצוב אופנה
פתיחה: 11/07 נעילה: 18/07

מכון טכנולוגי חולון

עיצוב תעשייתי, עיצוב תקשורת חזותית, עיצוב פנים
פתיחה: 11/07 נעילה: 24/07

מכללת הדסה

עיצוב תעשייתי מכליל, תקשורת צילומית
פתיחה: 17/07 נעילה: 31/07

מנשר

תקשורת חזותית
פתיחה: 24/07 נעילה: 15/08

עיצוב טקסטיל - בית עמיעד, עמיעד 12, יפו
פתיחה: 27/06 נעילה: 02/07

עיצוב תעשייתי - בית עמיעד, עמיעד 12, יפו
פתיחה: 08/07 נעילה: 14/07
בימים 10-11/07 יתקיימו ערבי מרתון הרצאות במתחם האירוע

עיצוב תכשיטים - מוזאון היהלומים, ז'בוטינסקי 1, בניין מכבי, רמת גן
פתיחה: 11/07. נעילה: התערוכה תהיה פתוחה למשך חודשיים

עיצוב פנים מבנה וסביבה - רחוב שד"ל 4, תל אביב
פתיחה: 04/07 נעילה: 17/07

תקשורת חזותית - שנקר, ידע העם 8, רמת גן
פתיחה: 07/07 נעילה: 13/07
הפרוייקטים יוצגו בימי ההגשות בשעות הבוקר בלבד. בתאריכים 23-25/07 תקיים המחלקה "אירוע עיצוב" במסגרתו יוצגו עבודות הבוגרים בצורה שונה מהמקובל במטרה להציג "חתך רוחב" של שנה ד' במחלקה

עיצוב אופנה
תצוגת אופנה תתקיים ב-07/07 בגני התערוכה, ביתן 10, ת"א.

עיצוב גרפי ותקשורת חזותית
פתיחה: 18/07 נעילה: 10/10

כמעט שבוע מאז שהתערוכה 100 ספרים. 200 עטיפות נפתחה והראש אמנם עסוק בכל התוכניות שעוד לא קרו, אבל הנה, בכל זאת, הזדמנות לעצור שניה ולדבר רגע על הדבר הזה שנקרא עיצוב עטיפות עם אנשים חכמים ומוכשרים.

אני שמח אם כך לספר שבשבוע הבא, ביום שלישי ה-18/6 בשעה 20:30, יתקיים בבית העיר (ביאליק 27 תל אביב) המפגש ה-18 בסדרה פורטפוליו לייב בבית העיר. ומי הפעם?

נתחיל בטליה בר ובעדה רוטנברג, שתי מעצבות גרפיות מהמוכשרות בתחום ובכלל (התמונה בראש הפוסט לקוחה מתוך סקיצה לעטיפת הספר ״עם רדת הערב״ בהוצאת כתר, שאיירה בר ומוצגת בתערוכה). נמשיך עם עליזה ציגלר, העורכת הראשית לשעבר של הוצאת ידיעות ספרים (שנתנה לי את ההזדמנות הראשונה לעצב עטיפות. הכל באשמתה…).

איתן מעניין אותי לבדוק שאלות כמו מה השיקולים שעומדים מאחורי תהליך העיצוב של עטיפות ספרים? מי מכריע במפגש בין המעצבים לבין אנשי השיווק, רכזי המערכת, המוציאים לאור, מפיקי הדפוס, מנהלי רשתות הספרים והסופרים? האם יש כזה דבר עטיפה מוכרת? מה הופך עטיפת ספר לטובה ויוצאת דופן? וכן הלאה.

אליהן יצטרף, עופר שדמי האחד והיחיד, עורך וכותב את בלוג עטיפות התקליטים סיפור, כיסוי, ואיתו אבדוק (בין השאר) את הבדל ביצוג החזותי של עולם הספרות לעומת עולמות תרבות אחרים כמו מוזיקה, קולנוע, תיאטרון ועוד.

ומי שלא ביקר בתערוכה, בטרמינל עיצוב בת ים של עמותת לצאת מהקופסא, הנה הצצה קטנה:

אחד המשתתפים בפורטפוליו לייב בשבוע הבא שיוקדש לתערוכה 100 ספרים. 200 עטיפות, הוא עופר שדמי, שעורך וכותב את בלוג עטיפות התקליטים הנהדר סיפור, כיסוי. ביקשתי מעופר שיכתוב כמה מילים מהפרספקטיבה שלו על עטיפות ספרים. מבלי לתכנן, יצא שעופר מזכיר בטקסט שלו את אחת העטיפות שמוצגת בתערוכה, עטיפת ספרו האחרון של הסופר האמריקאי נתן אנגלנדר, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", שעיצבה לירון לביא טורקניץ'.

הנה מה שכתב עופר:

- – -

לאדם מערבי שנכנס לחנות ספרים ביפן צפויה חוויה משונה למדי. התחושה הכללית בכל הקשור לספרים המסודרים על המדף היא שמניעים פונקציונליים בלבד הכתיבו את החזות החיצונית שלהם: מימדיהם הפיזיים מותאמים היטב למידותיו של כיס מכנס אחורי; ספרים עבי כרס מחולקים למספר כרכים, המאפשרים לשמר את אותו גודל אחיד; והנייר איכותי מאוד, חביקת הדפים יציבה ביותר, ולכריכה מחוברת סימניה באופן אינהרנטי.

אולם, על אף האמור לעיל, הפלא המרתק ביותר הינו בדמות העטיפה החיצונית. במידות אחידות, כמו אלפי לבני בניין קטנות, מרפדים הספרים את קירות החנות. בניגוד לעושר הצבעוני והצעקני שכה מזוהה עם היפנים, את עטיפות הספרים המקומיות מאפיין מינימליזם מובהק: צבע אחד, שניים לכל היותר, שמותירים רושם של רכישת כבוד לתוכן הספר שאותו הם מציגים. מאחר וקשה להאשים את היפנים בהיעדר מודעות לעיצוב ולחשיבותו, אין ספק שכעם וכתרבות הם קיבלו את ההחלטה הזו באופן ער ומושכל. את עיקר תשומת הלב מקבל כעת ההיבט הפונקציונלי של העטיפה – כלי קיבול שמאגד בתוכו את הספר. בכך נדחק לשוליים האלמנט החזותי הנלווה לטקסט.

בשנה שעברה דיווחה החנות המקוונת אמאזון שלראשונה עקפו בבריטניה מכירות הספרים בפורמט דיגיטלי את אלה המודפסים. בעידן שבו חנויות הספרים נאבקות על עתידן ומפנות את מקומן לטובת קוראי הדיגיטל, זה צעד שמלווה בסימני שאלה רבים. בארץ המדפים בחנויות הספרים עדין נראים כרעש כאוטי מרובה צבעים ומידות, כשכל ספר מנסה לרכוש את תשומת ליבו של הצרכן. האבחנה כי זו מלחמה על עינו של הצרכן היא ראייה צרה של תפקיד העטיפה. עטיפת ספר מעניקה מימד נוסף משלים לספר שבידי הקורא. סוג החומר, מידות הספר, חיספוס החומר, הצבעים השונים, הגופן הנבחר וכמובן הדימוי שמעטר את העטיפה – כל אלה מעניקים לאובייקט שבידי הקורא יחס ייחודי ליצירה.

כך, לא ניתן להשוות בין מגע של כרך אנציקלופדי לרומן, כשם שספר קודש שונה במאפיינו החיצוניים מזה של אלבום צילום או של ספר ילדים. ביכולתה של העטיפה ליצוק תוכן נוסף, שאינו מסתכם בשכנוע ויזואלי של הצרכן לקחת לידיו את הספר. מעצב שמשכיל לייצר עטיפה טובה מסוגל להעניק לספר נופך עמוק יותר.

הסקיצה בעיצוב לירון לביא טורקניץ'

הכריכה המקורית בעיצוב לירון לביא טורקניץ'. עיצוב הכריכה המקורית: ברברה דה–וילד

לדוגמה, ספרו האחרון של הסופר האמריקאי נתן אנגלנדר, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", זכה להצלחה רבה ואף תורגם למספר רב של שפות. לכל אחת מהשפות עוצבה עטיפה משלה, כמקובל בספרות העולמית. זאת, בניגוד למקובל בעולם המוסיקה, עולם תרבותי שמשמר את אותו המארז בכל מקום שבו הוא נמכר ברחבי העולם.

עטיפת המהדורה העברית היא הראשונה של הספר המקורי שתואמת את זו של שפת המקור באנגלית. אנגלנדר טוען שהעטיפה היא דוגמה מושלמת לאופן שבו הספר נקרא ונכנס לתרבות באותה מדינה: "אתה צריך לסמוך שמישהו קיבל החלטה מתאימה למקום שבו הספר יצא. העצה לפיה לא צריך לשפוט ספר לפי העטיפה שלו היא אולי העצה הגרועה בעולם. כאדם מבוגר, כשאתה מסתכל על אנשים אתה חושב לעצמך, הנה ההוא חכם, וההוא מצחיק, וזה נחמד, וכמעט תמיד אנחנו צודקים בזה. לכן אני מתערב בשיקולי בחירת העטיפה רק כשאני רואה שהמעצב לא התחבר לספר".

התפקיד שממלאת העטיפה אינו רק פונקציונלי ומאגד את תכולת הספר כפי שהיפנים מקפידים לשמר. העשרת תוכן הספר צריכה גם לבוא לידי ביטוי בערוץ החזותי, ולהעצים את המפגש התרבותי הנוצר בלב הקורא. התעלמות מערוץ זה מחלישה את היצירה הכתובה ופוגמת בשלמות החוויה.

- – -

ושוב תזכורת: יום שלישי ה-18/6 בשעה 20:30, בית העיר (ביאליק 27 תל אביב). בנוסף לדשמי ישתתפו במפגש גם המעצבות טליה בר ועדה רוטנברג, ועליזה ציגלר, העורכת הראשית לשעבר של הוצאת ידיעות ספרים.

בבוקר שאחרי פורטפוליו לייב עם עדה רוטנברג וטליה בר (ועופר שדמי ועליזה ציגלר) שהיה נהדר, ושניה לפני שהתערוכה 100 עטיפות. 200 ספרים ננעלת (במוצאי שבת הקרוב, שלא תגידו שלא ידעתם), טקסט נוסף לסיכום הדבר הזה שנקרא עטיפות של ספרים – שמהווה גם טקסט הקדמה למה שקורה שניה אחת לפני שפותחים.

לפני אי אלו שנים לימדתי קורס עיצוב עטיפות. כל מי שלימד אי פעם (לא משנה מה) יודע שאחד השיעורים הטריקיים הוא השיעור הראשון: איך מתחילים, מה מספרים, איך מציגים את הנושא, איזה דוגמאות נותנים וכן הלאה. במאי 2006 התחיל להתפרסם במוסף ספרים של עיתון הארץ טור שבועי על עיצוב עטיפות שכתבה שירלי אגוזי (זה היה בימים שעוד כתבתי ביקורות ספרים במוסף). שנייה לאחר שקראתי את הרשימה הראשונה שפורסמה במסגרת הטור – שנקרא "לפני שפותחים" – ידעתי שאני יודע איך להתחיל את השיעור.

אז הנה, לפני שסוגרים את התערוכה – מה רואה העין בחנות הספרים (פורסם לראשונה במוסף ספרים של עיתון הארץ ב-8/5/2006).

לפני שפותחים

טקסטיל / אורלי קסטל-בלום / מעצב עטיפה: לא צוין

מה רואה העין בחנות הספרים, עוד הרבה לפני שמחליטים לקנות את ספרה החדש של אורלי קסטל-בלום, "טקסטיל"? מקבץ אותיות בירוק-כהה, מבריק; שם של סופרת מוכרת, שם של סדרה נחשבת, שני סמלים שמסמנים שכאן מדובר ב"ספרות טובה". גודל, פורמט ועובי מוכרים, ואחר כך: כתמים אדומים על רקע בהיר – ציפורניים, שפתיים פסוקות. העין תיעצר. היד תישלח לספר. הרגליים כבר בדרך לקופה.

גודל, גובה, רוחב, כתם, קו, צבע, קומפוזיציה, צילום – זה הלקסיקון של "השפה החזותית". ובתוך השאון החזותי שמציף אותנו, לספר בודד יש רק מה שאפשר לכנות bite-sight – שבריר של רגע שבו הוא מתחרה על תשומת הלב עם ספרים אחרים, שבו הוא יכול לומר, ומהר, את מה שיש לו להגיד. עטיפה היא המשפט החזותי הקצרצר שצריך להיכנס בדיוק למרווח הזה.

לפעמים קשה לנו לחשוב על ספר במונחים כאלה; ספר הוא הרי "רוח". אבל כמו רוח האדם ממש, גם הוא נתון בבשר, עטיפתו, שמתווכת כאן בין "הסחורה" ל"צרכן". היא המפתה או הדוחה אותו, מהלכת עליו קסם או מעוררת בו אדישות. כי לכל המערך הסמלי הזה שעל העטיפה יש הרי גם מטרה ארצית לגמרי – למכור.

*

אבי התפיסה החזותית שמנחה את סדרת "הספריה החדשה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד הוא שמעון זנדהאוז, מי שעמד בראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ועיצב את סדרת "ספריה לעם" של הוצאת עם עובד; לוקחים יצירה קיימת, בדרך כלל של אמן מוכר, והיא מודפסת לבדה על העטיפה. יעל שוורץ פיתחה אותה ב"ספריה החדשה" – עם פורמט רחב וגבוה יותר, עם דימוי גדול ודומיננטי. בספרים האחרונים בסדרה הדימוי הוגדל עוד יותר, והוא מופיע לעתים קרובות על העטיפה כולה. שם מעצב כבר לא מופיע. כנראה מפני שהתפיסה כבר נקבעה.

העבודה שנבחרה לעטיפת "טקסטיל" היא של אמן הפופ-ארט האמריקאי ג'יימס רוזנקוויסט, "רישום הכנה למרילין". הבחירה בפופ-ארט, למרות היותה נפוצה (שלא לומר לעוסה), דווקא מתאימה מאוד לספר הזה, לפחות בהיבט אחד. הפופ-ארט הוא זרם אמנותי שעסק בסמלי התרבות הצרכנית, בעוצמתם וברדידותם. רוזנקוויסט היה בעברו צייר שלטי פרסום, והוא מיטיב להשתמש בחומרים הסימבוליים של העולם הזה: הפיתוי וכוח המשיכה שבשפתיים ובציפורניים המשוחות אדום, המקל המופנה אל שפתיים פשוקות. אבל יש בציור גם משהו מבלבל ומעיק: מהו המקל הזה? הוא נראה כמו שפתון, אבל הוא לא שפתון, אלא דבר מה ערטילאי שמיטשטש ונעלם בקצהו. ולמה הדמות (כנראה מרילין מונרו) אוחזת בידה השנייה, במקום מראה, כוס ענקית שמכסה את מחצית פניה?

הבלבול הזה, השניות שמגולמת בפופ-ארט, בין עמדה ביקורתית כלפי התרבות הפופולרית למשיכה אליה, מייצג בעיני בצורה מוצלחת את העמדה המורכבת שמייצרת קסטל-בלום בספריה כלפי גיבוריה: אנו, כקוראים, איננו יכולים לייצב את העמדה הרגשית שלנו כלפי העולם המעמדי והשקרי הזה וגיבוריו, על ה"אני המזויף" שלהם. לרגע הם נחמלים ולרגע נלעגים, והקורא נתון בכל רגע בתנועה רגשית שבין הזדהות לניכור. וכמוהו בדיוק גם "הקורא" בציור שעל העטיפה.

*

חוכמת העמים מלאה משפטים שמזהירים מפני נפילה בקסמה של החיצוניות: "אין תוכו כברו", "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" וכו'. ויש לזה סיבות טובות. כי לעטיפה, מעצם היותה חיץ בין פנים לחוץ, יש כוח רב: היא יכולה להסתיר או לגלות, להיות אטומה או שקופה. הקנקן יכול להסוות את מה שיש בו, לשקר, לייפות, להצטעצע, להתחכם, לפתות או להרתיע. הקשר שלו ל"מה שיש בו" יכול להיות ישיר, עקיף או מתוחכם.

החזות הזאת היא הדבר הראשון שאנחנו רואים לפני שאנחנו פותחים ספר, עוד לפני שקראנו בו מלה. למרות זאת, וככל שזה נשמע פרדוקסלי, תהליך קריאתה נשאר לעתים קרובות סמוי – ונזנח ברוב ביקורות הספרות והספרים. הטור הזה ינסה מעכשיו להוציא אותו לאור.

*

מכאן זה עוד פעם אני:
לצערי הטור הזה כבר לא קיים, ועניין העטיפה עדין נזנח ברוב ביקורות הספרות והספרים. מתישהו בעתיד אנסה לכתוב פוסט מסכם על כל החוויה של התערוכה. עד אז קריאה מהנה…

הביאנלה השביעית לקרמיקה ישראלית תפתח במוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב, ב-15 ביולי

זיכרון תרבות הוא שדה התוכן העומד בבסיסה של הביאנלה השביעית לקרמיקה ישראלית, המבקשת לבדוק אותו ביצירה הקרמית העכשווית בישראל תחת הכותרת "חומר זוכר". 66 אמנים יציגו למעלה מ-200 עבודות בתערוכה (אוצרת: ענת גטניו). המשותף ביניהם היא היכולת לגעת בהקשרי תרבות שונים ולהטמיע אותם בשפה אמנותית אישית היוצרת פרשנות חדשה, ביצירת דיאלוגים בין עבר להווה, מקומי למערבי, מסורתי לעכשווי, מלאכת כפיים לדיגיטציה, פרטי לקולקטיבי וייחודי לגלובלי. וגם, הצורך והיכולת לגעת בהקשרי תרבות מן העבר ומן ההווה באופן וויזואלי או רעיוני, ולהטמיע אותם בתוך שפה אמנותית אישית בעלת נופך עכשווי. צורך זה לצלול אל חומרי היסוד של התרבות ולפצח את הקוד הגנטי התרבותי אליו מחובר האמן, מעלה בהכרח שיח הנוגע לשאלות של זהות.

יעל וונס ירזין, "ללא כותרת"

שגיא אשין, בן 34, בעל תואר ראשון במדעי בעלי חיים (!), בוגר מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2009). לאחר בלימודים עבד כמעצב פרילאנס "עד שיעקב (בן כהן) הזמין אותי לשתות קפה ואמר 'יש לי רעיון לפתוח סדנה קטנה לדפוס רשת'. אנחנו מכירים מהטירונות, בכל יום חמישי היה לנו טכס קרמוגית ותפוזינות. ביולי 2010 פתחנו את בעלי מלאכה". בסוף שבוע הקרוב תתקיים במקום מכירת האוסף ובמסגרתה יימכרו כל העבודת במחירים של עד 1,000 שקלים. שווה!

"גם יעקב וגם אני מאד התחברנו להדפס במהלך הלימודים. יעקב עשה קורס הדפס המון פעמים, אני עשיתי שניים שלושה קורסים והמשכתי גם בבית, הרסתי ככה הרבה דירות. יש לי נסיון נרחב בלהפוך חדר שירותים לחדר חושך. כשהגענו לתל אביב (יעקב למד בוויצו חיפה) חיפשנו מקום להדפיס וגילינו שאין. ככה זה קרה.

"המקום הוא מין מעבדה שמעצבי טקטסיל ומעצבי אופנה שמתחייבים להפקה תעשייתית של פריטים בלי לדעת מראש מה ייצא, בלי לבדוק צבעוניות קומפויזציה סוג הבד, יכולים לבוא אליו. יש להם נסיון והם יכולים לדמיין את זה אבל אפילו ברמת בחירת צבע אנחנו נותנים פתרון טוב יותר. זה מקום שאתה יכול לבוא ולבדוק בקטנה את הרצונות שלך, בודק דברים שלא יכולת לקבל עליהם פידבק מהמחשב, ובסוף יש לך דוגמה מוכנה לשלוח לסין ולהגיד שזה מה שאני רוצה".

"המגע עם החומר כל כך חשוב שאי אפשר להפריז בזה בכלל. לי מאד קשה עם העידן הדיגיטלי, לא הצלחתי למצוא את המקום שלי בעולם הזה. כמאייר, אם אני לא יכול לייצר את האיור ידנית אני פשוט לא מאייר אותו, אני אמצא פתרון אחר. סביבה שאין לה גבולות היא הדבר הכי מגביל שיש. זה פוגם בתהליך היצירתי כשאתה יכול לייצר הכל, כשאתה לא צריך למצוא פתרון לכלום כמעט.

"זה פשוט לא נכון לכולם. אני לא בן אדם דיגיטלי, גם לא מצאתי את הכלי שייתן לי את התחושה הנכונה, את מערכת היחסים שקיימת בינך לבין הנייר. כל האור שנזרק אליך מהמסכים זה הפוך מאיור. בדרך כלל כשחובים על מישהו עובד זה לא על מחשב. אם אתה מדמיין מאייר אתה לא תראה וואקום ומחשב, אתה תראה מישהו רוכן על ניר ושולחן".

"את כל הענין של דפוס אפשר לתרגם לפוטנציאל כלכלי. זה לא הדפס דיגיטלי שאני רוצה להאמין שיש אליו פחות הערכה מהדפס אמנותי מסורתי. אם אתה עושה איור יש לך עותקים מוגבלים שלו ואתה יכול למכור ולהפיק את המירב מהעבודה שלך. אין לזה שוק, זה הכל באוויר, אבל עקרונית עם חו"ל זה יותר קל, שם יש מסורת יותר ארוכה ומושרשת. לא תמצא עיר באירופה שאין בה סדנת הדפס בפורמט כזה או אחר. מה שאנחנו מנסים לעשות זה לחנך וליצור שוק או במה למעצבים העצמאיים, הפרילנסרים, המאיריים, ליצור משהו שלא קיים בארץ. עדין לא כולם לא מבינים מה הבדל בין דפוס דיגיטלי לדפוס רשת. אני לא יודע אם אנחנו מצליחים אבל לפחות אנחנו מנסים לפחות".

"מאז שפתחתנו את בעלי המלאכה האיור נדחק לשעות קצה, זה מאד קשה וצריך להתעקש. חיפשתי משהו שיכריח אותי ולמזלי הצטרפתי לאנטייטלד, זה מכריח אותי לעשות פעם בחודש איור וזה מנחם אותי למרות שזה לא תמיד מצליח. זמן הבישול שלי מאד ארוך. טומי לפיד אמר פעם על שולמית לפיד, הם היו בראיון מצולם במטבח, והוא אמר שכשהיא בוהה בקיר הלבן ומעשנת הוא יודע שהיא עובדת. מאד הזדהיתי עם האמירה הזו כי חסר לי זמן בהייה. זה חסר להרבה אנשים וזה חלק מאד גדול מהתהליך.

"ולא שיש לי את התהליך שתמיד עובד אבל גם בהקשר של בעלי מלאכה אני חושב שיש שם משהו מאד אחראי ונכון. אני תמיד חושב שצריך לעבוד מחוץ למחשב כי אם תדע איך צבע עובד תדע איך לדמות אותו אחר כך במחשב. ואם אתה עושה טעות מסוג הטעויות המשמחות אתה מבין דברים שלא קורים אחרת. אתה לא יכול למחוק את זה, אולי תנסה, תמשיך אחרת, יש בזה יותר אחריות. בעבודה דיגיטלית יותר קל להוסיף או למחוק. זה דורש ממך פחות מאמץ".

"אני נורא לא מסחרי לא מבחינת סגנון ולא באופי. דדליין זה דבר מאד מכביד ובארץ נראה לי שלוחות הזמנים מאד קצרים בשביל שהאיור יוכל למצות את עצמו. עם הזמן גיליתי שלא חשוב לי לאייר בשביל לראות את זה מודפס באיזשהו מקום וזהו. אני מאייר עכשיו ספר לשירי ילדים של חבר וזה פרויקט בלי לחץ.  שינינו כל כך הרבה דברים וזה עבר כל כך הרבה תהפוכות. אם הייתי מוציא אותו בשלושה חודשים הוא היה יוצא סבבה אבל לא כמו מה שייצא בסוף. העבודה עם הכותב חשובה לי יותר מהסרט הרץ של האיורים. מי שיודע לעשות קריקטורה ויוצא לו נורא בקלות זה תמיד משהו שאני נורא מקנא בו. זה מדהים בעיני".

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה איור עכשיו שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

שניה אחרי שנפתחה התערוכה השנייה שלי, אונליין אופליין (הפתיחה הייתה מושלמת, היו מיליון אנשים והייתה אחלה אווירה, ממש היה כיף). ושנייה לפני שאני יוצא לחופשה המתבקשת, אני מביט בהשתאות על מה שהספקתי לעשות בחודשים האחרונים (ועל מה שעוד צפוי בחודשים הקרובים). אין מה להגיד, התקופה האחרונה הייתה פשוט לא הגיונית:

ארבעה קורסים בשלושה מוסדות שונים (בצלאל, שנקר, חולון); פתיחה של שתי תערוכות (על כל המשתמע – תכנון, כתיבה, יח"צ, פתיחחות ועוד ועוד); שלושה פורטפוליו לייב בארבעה שבועות; המשך עבודה על שתי תערוכות ב-2014; עריכה של רידיזיין (כל יום אייטם); כתיבה לרידיזיין פעם בשבוע; כתיבה להארץ (צבע טרי, רון ארד, עיצוב השטרות החדשים, עזרי טרזי ועוד ועוד); 4-5-6 פוסטים בשבוע בבלוג, לפעמים אפילו יותר; ובטוח שיש עוד כמה דברים שאני שוכח.

יש לי הרבה מסקנות מהחודשים האלו. יש לי הרבה תובנות על התערוכה אונליין אופליין שתהיה פתוחה במשך חודשים ועוד תשמעו עליה פה בבלוג. יש לי גם הרבה תוכניות לחודש יולי, רובן סביב תערוכות הבוגרים. הולכים להיות בלי נדר שלושה פורטפוליו לייב ביולי – בחולון, בירושלים (!) ובתל אביב. ויהיו את כל הדברים הרגילים – הארץ, רידיזיין וכמובן הבלוג. יש לי גם כל מיני רעיונות לגבי תערוכת האיור, שגם אותם אני רוצה לקדם כבר מעכשיו.

בקיצור – לא משעמם.

אבל קודם לכן, שבועיים אופליין בפיורדים של נורבגיה ובשטוקהולם. בלי טלפון (!), בלי מיילים (!), בלי חדשות (למרות שקשה להימלט ממה שקורה בארץ גם כשאתה בחור נידח), בלי לכתוב גם לא מילה אחת, בלי תמונות באינסטגרם, בלי עדכונים בעמוד הפייסבוק של הבלוג, בלי טוויטר ובלי… טוב, הבנתם.

ועד שאחזור מהקור הנעים של סקנדינביה לחום המהביל של המזרח התיכון, הנה חלק מהקיר הנפלא של אאא באונליין אופליין, בגלריית המשכן בית מאירוב בממוזגת להפליא:

לאחר הפיילוט המוצלח בשבוע העיצוב ירושלים של השנה שעברה, אני שמח לספר שסדרת המפגשים פורטפוליו לייב מתרחבת באופן רשמי וממשיכה את דרכה בשבוע הבא בגלריית YH4. ומי הפעם? המעצבת מיכל סהר, האדריכל צבי אפרת ואדריכל העיר ירושלים עופר מנור. מתי ואיפה? יום חמישי ה-18.7.13 בשעה 20:00, יד חרוצים 4, קומה 4, ירושלים.

ועל מה נדבר?

תהליך מיתוג – בין אם של חברה מסחרית, מוזיאון, בית ספר לעיצוב או ישות כמו עיר – הוא תהליך ארוך ומורכב. התוצאה הוויזואלית הסופית שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסמל, בצבעוניות ובבחירה של פונטים, היא תוצאה של אסטרטגייה שעליה מחליטים בדרך כללי מנהלי החברה או המוסד. תפקידם של המעצבים בתהליך הוא לבטא את האסטרטגיה באופן ויזואלי, תוך שהם מלווים את התהליך – ולעתים אף מובילים אותו – שכן השניים קשורים אחד לשני באופן הדוק. גם לאדריכלות של מבנים המאכלסים מוסדות תרבות תפקיד חשוב בהגדרת אופייה של עיר ובתהליכים אורבניים רחבים. די לבחון את ההד והעניין הציבורים שלהם זוכים תהליכי התכנון של הספריה הלאומית ושל המבנה החדש של בצלאל, שניהם בירושלים, כדי להבין עד כמה הציבור הרחב מתעניין בתהליכים אלו.

עד כמה חשוב עיצוב הלוגו של מוזיאון לאמנות במערך הפעילויות הכולל שלו, והאם נכון לשנות לוגו מוכר כדי להתחדש? כיצד ממתגים אקדמיה לאמנות ולעיצוב באמצעות הפרסומים שלה? כיצד יכולה להשפיע אדריכלות של מוסדות תרבות חשובים על התפיסה הציבורית של עיר? ובאיזה שלב והאם יש להתחשב במה שיש לציבור הרחב להגיד.

שאלות אלו ואחרות יעמדו במרכז הערב הראשון בסדרת המפגשים "פורטפוליו לייב" בירושלים. במפגש  ישתתפו המעצבת מיכל סהר, שעיצבה לאחרונה את המיתוג החדש של מוזיאון תל אביב והייתה אחראית בארבע השנים האחרונות על העיצוב של כל הפרסומים של בצלאל; האדריכל צבי אפרת (לשעבר ראש המחלקה לאדריכלות בבצלאל), הבעלים של משרד אפרת-קובלסקי אדריכלים, שהיה אדריכל פרויקט ההתחדשות של מוזיאון ישראל ואדריכל פרויקט בית העיר בתל אביב; ועופר מנור, אדריכל העיר ירושלים.

להרשמה ורכישת כרטיסים: לחצו כאן

תערוכה חדשה במוזיאון תל אביב לאמנות: רון גלעד: הלוגי, האירוני והאבסורד.

פתיחה: שלישי, 9 ביולי 2013. נעילה :28.12.13

אוצרת: מאירה יגיד-חיימוביץ'

אור בלי גוף תאורה, רוח בלי מאוורר, עשן משיש, נר ברוח – עבודתו של רון גלעד תובעת מהצופה להציב את הספקנות כערך עליון ולבחון מחדש את תוקפם של דברים הנראים כמובנים מאליהם. המוצגים בתערוכה הם לכאורה חפצים מוּכּרים ופונקציונליים של יומיום, אלא שהפונקציה המקורית ניטלה מהם בתהליך העבודה, הלוקח אותם למחוזות חדשים: דלתות עץ שכופפו לבחינה מחדש של נראוּת הדלת, המבט המורגל בה, אופני פתיחתה והחלל שהיא יוצרת; מסגרות תמונה שפרצו את הגבולות בין הפְּנים והחוץ; כיסא "טונט" בקנה-מידה מיניאטורי, שהפך ממושב לרגליים של ספת הסבה. באמצעות שלל ההיסטים וההתקות הללו נבחן בתערוכה מושג ה"בית", המוצג במִנעד רחב של תצורות החל בסימון דו-ממדי של קווי מִתאר במידות שונות, וכלה בפירוט תלת-ממדי בחומר. גם הביטוי החומרי נחקר בעבודתו של גלעד, המתחקה אחר תהליכים שבהם החומר נעלם והדברים חדלים להתקיים. כל אלה מוצגים במערכים של הבְניות לוגיות מול סצנות אבסורדיות, תפיסות אסתטיות מודרניסטיות מול פיתויים המפֵרים אותן.

התערוכה כוללת כשמונים עבודות, שרובן הגדול עוצב ויוּצר במהלך 2013. חלק מן הרעיונות והניסויים האבסורדיים הללו יתורגם בהמשך לייצור תעשייתי.

רון גלעד, יליד 1972, למד במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים; חי ועובד בתל אביב ובמילאנו; הציג תערוכות יחיד רבות, ביניהן "הקו, הקשת, המעגל והריבוע", גלריה דילמוס, מילאנו (2012); "תשע מראות", גלריה דילמוס, מילאנו (2011); "חללים וכו': תרגיל ביעילות", גלריה רייט, שיקגו (2009); והשתתף בתערוכות קבוצתיות מרכזיות, ביניהן "נולד מתוך כורח", המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו-יורק (2012); "מבחר מן האוסף", מוזיאון מטרופוליטן, ניו-יורק (2012); "טיפולוגיות במחשבה שנייה", המכון לאמנות של שיקגו (2012); "סקס ועיצוב", הטריינאלה לעיצוב, המוזיאון לעיצוב, מילאנו (2012); "הזוכים בפרס העיצוב", המוזיאון לעיצוב, לונדון (2011); ו"השכונה", מיצב בפארק גורקי, מוסקבה (2011). עבודותיו מוחזקות באוספים ציבוריים בארץ ובעולם, ביניהם המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו-יורק; מוזיאון מטרופוליטן לאמנות, ניו-יורק; מוזיאון לאמנויות ועיצוב, ניו-יורק; המכון לאמנות של שיקגו; ומוזיאון תל אביב לאמנות; בשנה האחרונה זכה בפרס Wallpaper לעיצוב (מעצב השנה; עיצוב לבית) ובפרס העיצוב הבינלאומי של Elle Décor (מעצב השנה; עיצוב רהיטים).

הזמן דוחק אז נהיה תכליתים.

ביום חמישי הקרוב תינעל תערוכת הבוגרים של התואר השני באמנות בבצלאל, בסלמה 60 בתל אביב. אחד המשתתפים בתערוכה הוא דוד שוקן, שמגיע במקור מתחום העיצוב והמיתוג, למד באקדמיה לעיצוב באיינדהובן בהולנד, עשה התמחות בניו יורק טיימס, חי שלוש שנים בסין, ובעבודותיו הוא מתעסק בנושא של פס הייצור, צריכה המונית וביקורת. ככה, מבלי שאני מכיר אותו בכלל, כבר הוא נשמע בחור כלבבי (ועוד לא הזכרנו את היחוס המשפחתי – האמא! – שנתייחס אליו בהמשך). לכן, חשבתי שיהיה מעניין לדבר איתו על עיצוב ואמנות ועוד כמה נושאים שבדרך, שניה לפני שהתערוכה נסגרת.

yuvalsaar: שלום

David: הי

yuvalsaar: בוא נתחיל מזה שתספר קצת על עצמך, והדגש הוא על קצת כי נראה לי שבמקרה שלך רק החלק הזה יכול לקחת יום שלם…

David: טוב…. אנסה…

yuvalsaar: כן, אני יודע שזה לא קל

David: נולדתי וגדלתי בירושלים. סיימתי את התיכון לאמנויות ואחרי הצבא פתחתי בית קפה במרכז ירושלים. קפה דל ארטה. זה היה מקום שונה בירושלים בעת ההיא, פתחנו 24 שעות והמקום לא היה כשר. היו הופעות חיות ותערוכות מתחלפות וכו'… אחר כך התחילו פיגועים והמציאות הביאה אותי לסגור את המקום. משם נסעתי ללימודים באקדמיה לעיצוב בהולנד – אינדהובן.

yuvalsaar: תואר ראשון?

David: כן. סיימתי את הלימודים ב-2007 אחרי שהספקתי במסגרתם לעשות סמסטר בהודו בלימוד אומנויות מסורתיות בכפר של בתי בוץ, התמחות בניו יורק טיימס בניו יורק, ועוד התמחות בגואנגזו שבסין אצל רם קולהואס במותג יונייטד נוד. את התואר הראשון סיימתי עם סרט דוקומנטרי על מיתוג. הסרט בדק אפשרות של מיתוג  מסר חברתי או פוליטי והתמקד בארגון לוחמים לשלום. יונתן שפירא, מכותבי מכתב הטייסים, היה אחת הדמויות המרכזיות. התהליך נכשל, אבל הסרט יצא לא רע

yuvalsaar: באיזו מחלקה למדת שם?

David: באינדהובן מבנה המחלקות שונה מבארץ. כל סמסטר אפשר לעבור מחלקה. אני התחלתי ב- man and well being וסיימתי ב- man and communication שזה די דומה לתקשורת חזותית בארץ. בדרך עברתי בעוד כמה מחלקות

yuvalsaar: מגניב. מה עשית לאחר מכן?

David: אחרי הלימודים חזרתי לסין לעוד 3 שנים. חזרתי לאותה חברה ועבדתי בתור מנהל מחלקת העיצוב בהתחלה, ובסוף מנהל כל היחידה בסין.  היינו אחראים על העיצוב, הפיתוח, הייצור והלוגיסטיקה. ב-2010 חזרתי ארצה והקמתי חברה למיתוג ואסטרטגיה

yuvalsaar: טוב, יש לי הרבה מה לשאול על סין אבל אולי נשמור את זה לאחר כך או לפעם אחרת. אז חזרת לארץ ו…

David: זה התחיל  מפרוייקט שעשיתי עם לי אדלקורט, חזאית טרנדים מהחשובות בעולם שייצגתי בכנס בגרמניה. שם פגשתי אנשים מעיריית תל אביב

yuvalsaar: וואלה

David: זה התחיל בזה שהם הזמינו אצלי מצגת להרצאות בעולם ומשם התגלגלנו הלאה. היום אנחנו כבר אחרי שעשינו הרבה עבודה לעירייה

yuvalsaar: מה אתם עושים היום?

David: המצגות של ראש העיר, לקהל בינלאומי ולקהל המקומי, קמפיין דיגיתל לאחרונה, ועוד ועוד. מעבר לזה אנחנו עובדים עם מכון וולקני, הרשות לניירות ערך, וולוו, ועוד

yuvalsaar: ואיך אתם נקראים?

David: שוקן+

yuvalsaar: שנסגור לרגע עכשיו את הפינה של שוקן וגילוי נאות וכל הסיפור הזה…

David: בכיף

yuvalsaar: אז נתחיל דווקא באמא שלך

David: נחמד

yuvalsaar: לגמרי. המעצבת, הצורפת והאמנית דגנית שטרן שוקן שהשנה לימדתי בתוכנית שהיא עומדת בראשה בשנקר, התואר השני בעיצוב אופנה, טקסטיל, תכשיטים ואביזרים

David: אה, וואלה. לא ידעתי

yuvalsaar: מלא הפתעות אני. ונגיד גם שיש קשר משפחתי כזה או אחר לעמוס שוקן, ונמשיך בשאלה מה פתאום תואר שני באמנות?

David: תואר שני באמנות…. ככה התגלגלו העניינים. הקמתי סטודיו בדרום תל אביב וחבר אמר לי שפה בסביבה יש את התכנית של בצלאל ושכדאי לי לבדוק אותה. הסיפור קצת יותר ארוך, אבל אולי נעמיק בו בפעם הבאה. טילפנתי לבצלאל ואמרו לי שזה כבר מאוחר ושהייתי צריך לשלוח תיק עבודות. נתנו לי שבוע לעשות את זה והייתי ערב נסיעה ללונדון שהפכה להיות נסיעה של פגישות ובין לבין עבודה על תיק עבודות. אחר כך קראו לי לראיון ושאלו אותי את אותה שאלה: למה אמנות, כי בתיק העבודות שלי לא היו ציורים כמעט אלא יותר עיצוב וכאלה

yuvalsaar: ו…. מה ענית?

David: עניתי כמו שעניתי באינדהובן בתואר הראשון, שאני מעוניין להרחיב אופקים ולהתפתח ושזה נראה לי כיוון טוב עבורי. בתואר הראשון בכלל רציתי ללמוד מנהל עסקים. ואז חבר שאל אותי, "תגיד איזה מנהל עסקים אתה מכיר שלמד מנהל עסקים? לך ללמוד על העולם, לך תרחיב את הדעת שלך, תלמד ספרות, פילוסופיה, אמנות וכו'…"

yuvalsaar: אני לגמרי יכול להבין. זה אולי לא פוליטקלי קורקט מצידי להגיד בתור מי שמלמד בשלוש תוכניות לתואר שני בשלושה מוסדות שונים אבל לא פעם אני ממליץ למי ששואל אותי ועשה תואר ראשון בעיצוב ללכת לעשות תואר שני במשהו אחר…

David: ובאמת הייתי עוף מוזר קצת. בשני המקומות, אבל נדמה לי שגם אני וגם החברים לכיתה הרוויחו מזה

yuvalsaar: לפני הלימודים עשית אמנות? או משהו שקשור בזה?

David: זו שאלה לא פשוטה. צריך להגדיר מהי אמנות קודם… נראה אותך, לדעתי אפשר להיות אמן בכל דבר שעושים. אתה יכול להיות אמן בניהול סניף של מקדונלד, זו עוד מדיה

yuvalsaar: בוא נגדיר את זה כרגע ככל דבר שלא היה לו לקוח. בסדר?

David: מעניין, אבל כן, בטח, עשיתי הרבה בחיים לא בשביל לקוחות

yuvalsaar: מה למשל

David: מאיפה להתחיל…. פעם ביקשו ממני לארגן ארוחת ערב באקדמיה בהולנד ל-400 איש אבל לא היה תקציב. רצו שכולם ישבו ושתהיה אווירה של ארוחת ערב אבל בלי אוכל. התוצאה היתה שפרסתי גלילי נייר עיתון על שולחנות באורך של 20 מטרים שעליהם הדפסתי קוי מתאר של אנשים ופיזרתי המון צבעי פנדה ויין והתוצאה הייתה שכולם שתו וציירו את מי שישב מולם

yuvalsaar: נחמד!

David: כן, זה היה ערב מעולה

yuvalsaar: אז בוא נמשיך עם הלימודים. איזה מדיום הכי אהבת לעסוק בו בזמן הלימודים? בבצלאל, זאת אומרת, בתואר השני

David: אולי אענה על השאלה הזו דרך המסלול שעברתי. בתואר הראשון התחלתי בעיצוב מוצר, וסיימתי בתקשורת חזותית. בהתחלה הייתי סוחב לבית ספר כל מיני אובייקטים ומודלים וזה היה סיוט (מאוד קר בהולנד והכל עושים על אופניים). במחלקה לתקשורת חזותית היית בא עם USB ומאוד אהבתי את זה. לסין נסעתי לייצר מוצרים ולשלוח אותם במכולות וחזרתי לארץ עם סלידה מחפצים. מרתק אותי לייצר כמה שיותר אימפקט בכמה שפחות חומר ואני חושב שזה מאוד מאפיין את העבודה שאני מציג בתערוכה האחרונה. זה לא שלא מדובר במאמץ, אולי הפוך, המאמץ הוא אדיר. עבדתי על התערוכה חודשים, ולהקים אותה לקח שבועיים מלאים. לפרק אותה יקח 20 דקות

yuvalsaar: שניה לפני התערוכה – כמה שיותר אימפקט בכמה שפחות חומר – זה לא קצת פרסום? או תקשורת חזותית?

David: כן. זה כן. אבל צריך להיות אמן כדי לעשות את זה חכם וטוב בלי לבזבז ערמות של חומר, כסף ועבודה

yuvalsaar: החברים שלך לתואר מסכימים עם החלוקה הנדיבה שלך של תואר האמן לכל אחד?

David: מעולם לא שאלתי אותם

yuvalsaar: מה אתה חושב?

David: אני בטוח שיש כאלה שתוהים מה לי ולזה. אמרו עלי שאני סוכן כפול, שאני מושתל, כל מיני כאלה. זה דווקא מצא חן בעיני

yuvalsaar: אני יכול להבין… אז מה אתה מציג בתערוכה? הבנתי שהשנה אגב הבוגרים מציגים גם ביחד וגם לחוד. נכון?

David: כן, בחלל בקומת הקרקע אנחנו מציגים תערוכה קבוצתית ולמעלה לכל אחד יש חלל אישי. החלל שלי מתחלק לשניים, אחד קטן מהשני. בחלל למטה אני מציג שלוש עבודות שמוצגות כעבודה אחת ובכלל, כל העבודות, גם למעלה וגם למטה הן חלק מעבודה אחת ולכולן שם אחד: מורשת.

למטה אני מציג עבודת וידאו שצילמתי בשדה התעופה בהונג קונג. רואים בה מדרגות נעות מן הצד, כל שתי דקות מגיעה רכבת, המדרגות מתמלאות ואז מתרוקנות עד הרכבת הבאה. לצד הוידאו מוצג צילום ממוסגר. פה רואים סיטואציה אירופאית של אנשים שמבחינתי מייצגים את המערב הישן, כסף ישן. זו תמונה של דאגה, וביניהם שולחן הפוך, ובאמצע, בין רגליו, תלוי קומקום תה בריטי עתיק

yuvalsaar: אתה יכול להגיד כמה מילים על מורשת?

David: כל העבודה שלי מתעסקת במתח שבין כלכלה חדשה לישנה, בין מוקדי כח, משיכה, כאלה שנראים אל העין וכאלה שמוסתרים. אני מתעסק בחשיפה של מערכות יחסים. המערב שפעם יצר קומקום יקר וקרא לו צ'יינה עכשיו עסוק בלשמר את נכסיו בעוד שבמזרח בקצב אחיד וברור מתפתח עולם חדש. למעלה אני מציג ארבע עבודות וידאו וכמה עבודות מיצב. באחת רואים הודים חוצים את נהר הגנגאס ובוידאו אחר רואים ישיבה באולם ישיבות בחברה גדולה בסין, יש פוקוס רק על אחת מהבחורות הסיניות שמקשיבה למערביים מסבירים ובמסך נוסף רואים צילום של הנעשה בחלל השני, זו מצלמת רוורס של מכוניות שמראה מה קורה מעבר לקיר

yuvalsaar: יש גם את העבודה עם המוקשים. נכון?

David: זו עוד עבודת וידאו, שרואים בה אותי בנגב מפנה שטח אש מפחיות חלודות של מזון שהשאירו חיילים. לפני שלוש שנים הייתי שם בטיול ומצאתי את כל הפחיות. אחת לקחתי איתי והשנה חזרתי לאסוף את כל השאר. זה היה לא קל. כשהגעתי הביתה מצאתי כל מיני בליטות בתחתית הפחיות וכמו שעשינו פעם על מטבעות, הנחתי נייר על האותיות ועברתי עם עיפרון. הפחיות במצב מאוד קשה, והתחלתי להוציא רק מעט מהשרידים אבל בעיקר הצלחתי להוציא את שם הייצרן

yuvalsaar: מעניין

David: אחרי התכתבויות חובקות עולם מצאתי, כנראה בוודאות, שמדובר בחברה שהתחילה לייצר באוסטרליה ב-1872 והפחיות הגיעו לנקודה הספציפית הזו עם חיילים אוסטרליים ששהו בנגב בזמן מלחמת העולם הראשונה

yuvalsaar: אז יש לי שאלה: קצת קשה הרי להבין מהתיאור לגמרי מה קורה שם בדיוק ובשביל זה צריך לבוא לתערוכה.  מה חשוב לך אם כך שמי שרואה את האמנות שלך יבין? ירגיש? יחווה?

David: טוב שאתה שואל, כי מעט מבינים מה הם רואים בתערוכה. הקונספט שנבחר השנה זה תערוכה בלי טקסטים מה שמאוד מקשה על הבנתה. בחלל מוצגת פחית אחת מהאוסף. היא מוצמדת לקיר בעזרת מגנט. ככלל, כל החיבורים של האובייקטים שאני מציג לקיר מבוססים על מגנטים. אני עובר עם מגנט מאוד חזק על הקיר ומזהה באמצעותו נקודות משיכה שנובועות מברגים וקורות ושאר מתכות שנמצאות בתוך הקיר וככה נקבע המיקום של כל אובייקט. אני מצמיד לקיר מגנט ואליו את האובייקט.

אלה חיבורים לא מחייבים שלא משאירים עכבות. אין חורים בקירות, כשאצא משם לא יהיה זכר לתערוכה. הכל תלוי על בלימה, שווי משקל, גבולות דקים בין יציבות לבין קריסה.

מה שריתק אותי בפחיות במדבר היה שגם אחרי מאה שנה במדבר הן עדיין נמשכות למגנטים שלי ויש כאלה שהתכלו כמעט לגמרי. מעניין אותי הגבול, מתי מתכת מאבדת את המשיכה שלה, מתי היא "זקנה מידי". זה מתקשר לעבודות למטה, לצילום של אירופה המודאגת ואסיה המושכת

yuvalsaar: אני שוב רוצה לשאול – מה חשוב לך שמי שרואה את האמנות שלך יבין? ירגיש? יחווה?

David: חשוב לי שיבינו את העיקרון של הארעיות, של מה זה תלוי על בלימה, איך כלכלה יכולה להתהפך, איך מערכות יחסים יכולות להתהפך, כמו מגנטים שמצד אחד נמשכים ומצד שני דוחים זה את זה

yuvalsaar: ואפשר להבין ולחוות את זה בלי טקסטים על הקיר?

David: מהתגובות שאני מקבל אני מבין שאנשים מבינים לא מעט. יש עוד עבודות בחלל שעוזרות להבין אבל בעיקר אנשים יוצאים בתחושה של עניין, סקרנות ורצון לדעת עוד. יש בחוויה של ביקור בחלל הזה עניין של גילוי. אחת המבקרות סיפרה שכשהיא נכנסה היא חשבה שהיא רואה שלוש עבודות, וכשהיא יצאה היא הבינה שהיא ראתה לפחות שלושים עבודות, ושכנראה היא לא ראתה את הכל. זה חשוב לי העניין הזה של גילוי, של לפקפק במה שרואים, לחשוב מחשבה שניה, לשאול את עצמך מה אתה רואה, מה העמדה שלך מול זה

yuvalsaar: אתה חושב שהרקע העיצובי שלך (בוא נקרה לזה לרגע ככה) השפיע על העבודות? שאפשר לזהות אותו שם? שחשוב לך אולי שהן יהיו יותר מובנות? לעומת מי שהגיע מעולם האמנות?

David: בהחלט. הרבה אמרו לי שהעבודות מאוד עיצוביות

yuvalsaar: הא! הייתי בטוח שתגיד שלא

David: אני מתעסק המון באסתטיקה, זה דבר שאני עושה עם כל דבר שאני מתעסק בו. אני חושב שבתת מודע אני גם נוהג באופן כזה. זה עיקרון שאפשר ליישם בכל דבר שעושים, בפיסול כמו בבישול כמו בפירסום

yuvalsaar: אני מאד מזדהה. משהו חשוב להגיד לפני שמסיימים?

David: רציתי קודם להגיד שבאמנות לפעמים שוכחים שיש צד שני, צד מקבל, מאזין, רסיבר. זה דבר שבתקשורת חזותית אנחנו מפוקסים בעיקר עליו ובאמנות גם יש "לקוח", מישהו שמתהלך במוזיאון וצריך לעבור חוויה. עד כמה אתה שולט בחוויה הזו, כמה מקום אתה נותן למתבונן, כמה אתה מאכיל בכפית, אלה שאלות מרתקות שכל אמן ומפרסם חייב להתעסק בהן

yuvalsaar: זו אכן שאלה מעניינת עד כמה עולם האמנות צריך להתחשב בחלק הזה של המשוואה. אבל לי יש שאלה אחרונה לסיום: מעניין אותי איזו ביקורת קיבלת מאמא שלך…

David: על התערוכה?

yuvalsaar: כן

David: אספר לך דבר אחר במקום

yuvalsaar: נו בסדר, נוותר לך

David: נכנסה לתערוכה אישה שאני לא מכיר ואמרה לי, בלי לדעת מי אתה, אני יודעת מי זו אמא שלך. אסתטיקה כזו יש רק לכם

yuvalsaar: קטעים. עכשיו באמת לא נשארה ברירה אלא להגיע לתערוכה בימים שהיא עוד פתוחה ולבדוק. אני מתכוון להגיע לשם היום בחמש. זה פתוח, נכון?

David: כל יום מ-16:00 עד 22:00 ובחמישי הקרוב, ערב הסגירה, עד חצות. בחצות ועשרים תוכל לראות אותי יוצא מהבניין עם שקית ובתוכה כמה מגנטים ובלון גז ורוד

yuvalsaar: נייס!

איך להגיד את זה בעדינות? כדורגל ואני זה ממש לא. בכל החיים שלי הייתי במשחק אחד, שאמנם מאד נהניתי בו אבל אני חושב שזה לא היה מהסיבות הנכונות… ובכל זאת, כשההזמנה לתערוכה (שתפתח ביום חמישי בגלריית גרוס בתל אביב) שמתעדת את פרויקט כדורגל-שפל נחתה בתיבת המייל שלי, הייתי מאד סקרן. זה מה שהיה כתוב שם:

"מזה זמן רב שאנחנו נוסעים למשחקי הליגות הנמוכות במגרשים ברחבי הארץ, מהכפרים הערביים בגליל, דרך שכונות נשכחות בפרברי המרכז ועד לעיירות הנגב. תחביב זה החל כמסע דרכים של שני חברים בחיפוש אחר הנופים השונים בארץ, במסע למחוזות שאנשים רק חולפים על פניהם ולבטח לא מגיעים אליהם כדי לצפות בכדורגל המשוחק בהם. עבורנו, מדובר במקומות בהם הלהט והתשוקה למשחק לא כבו. מקומות שבהם החשיפה לכדורגל המקצועני והבינלאומי לא באו על חשבון הכדורגל המקומי, השורשי, האמיתי.

"כצופי כדורגל-מקצועני נלהבים בעבר, וצופי 'כדורגל-שפל' נלהבים בהווה, התחלנו במלאכת התיעוד. בעבודת התיעוד התמקדנו פחות בנעשה על המגרש, והתעניינו בעיקר בפן האנושי, באווירה, במקום ובאופן בו כל אלה מתקשרים ביניהם באמצעות הכדורגל. המסע חשף אותנו לישראל אחרת, עזובה ונשכחת, אך יחד עם זאת יצרית וגאה. ישראל האמיתית של 'השפל', ולא זאת של הזיוף, שרק מחכה לעלות שוב מחדש. התערוכה שלנו מציגה רגעים וזכרונות בלתי נשכחים מאותו פסיפס צבעוני ומרתק הנקרא הכדורגל בישראל, או כמו שאנחנו מעדיפים לקרוא לו: כדורגל שפל".

לא יכולתי לוותר על ההזדמנות ומיד תפסתי לשיחה את גד סלנר, שעומד מאחורי הפרויקט והתערוכה שיוצגו בה הצילומים המקסימים שמלווים את הפוסט. הנה מה שהיה לו להגיד.

yuvalsaar: שלום! מה שלומך?

gad.salner: בסדר גמור, תודה.

yuvalsaar: במה אתה בכלל עובד?

gad.salner: אני מהנדס תכנה ב- software ag, תאגיד גרמני שקנה את הסטארטאפ שלנו לפני עשור בערך. השותף שלי לפרוייקט, טרסאו, סיים תואר ראשון במחשבים, וגם הוא בכיוון

yuvalsaar: אז איך מזה מגיעים לכדורגל? ולתערוכות?

gad.salner: הכדורגל בשבילנו הוא קצת יותר מתחביב, תמיד היה, ותמיד היו לו היבטים ומשמעויות הרבה יותר נרחבות מסתם בהייה בטלויזיה או הליכה לאצטדיון. הדרך לתערוכות היתה מאד מאד פתלתלה. זה התחיל לפני כמה שנים כשלטרסאו ולי נמאס מצפיה בכדורגל שגרתי

yuvalsaar: מה זה שגרתי?

gad.salner: שגרתי זה ליגת האלופות, כשכל העולם פתאום מתרכז במשחק שאיבד מה'אמיתיות' שלו. שגרתי זה ליגת העל, שמנופחת מחשיבות עצמית.  שגרתי זה לשמוע אנשים מדברים על מסי כל היום

yuvalsaar: את מי אתה בכלל אוהד?

gad.salner: הפועל ראשון לציון, אבל גם המונח הזה של 'לאהוד' מאד נשחק עם הזמן

yuvalsaar: למה הכוונה?

gad.salner: זאת השאלה הרגילה של ביצה ותרנגולת – האם זה שפתאום נחשפתי לכל כך הרבה משחקים, וסיפורים שונים, וקבוצות שונות, גרם לזה שאיבדתי את החיבור לקבוצה שאהדתי, או שמלכתחילה חיפשתי את כל הסיפורים השונים, והזויות האחרות כי נמאס מהרוטינה הזאת של לעקוב אחרי קבוצה אחת

yuvalsaar: אולי עוד נגיע לזה. בן כמה אתה בכלל אגב? וממתי אתה אוהד כדורגל?

gad.salner: אנחנו בני 28-29, ומאז שאני זוכר את עצמי…

yuvalsaar: אז מה קרה כשנמאס לכם לצפות בכדורגל שגרתי?

gad.salner: בוא נתחיל מזה שאנחנו עדיין צורכים את הכדורגל הזה, ורק אתמול ראיתי את עירק נגד דרום קוריאה במסגרת טורניר אליפות העולם עד גיל 20. זה היה תהליך, ואיפשהו באמצע שלו דיברנו בקינאה על הליגות הנמוכות ועל התרבות האלטרנטיבית שיש להן באנגליה. ואז ביום אחד הצעתי לו לנסוע איתי למשחק באום אל פאחם

yuvalsaar: למה דווקא לשם?

gad.salner: אקראי לחלוטין, באמת. פתחנו את אתר האינטרנט וחוץ מלעבור עם האצבע ולהגיד 'סטופ' עשינו הכל כדי שזה יהיה אקראי

yuvalsaar: ומה גיליתם שלא ידעתם קודם לכן?

gad.salner: שיש עולם שלם של כדורגל, שמתרחש 'מתחת לפני הקרקע' עם סיפורים, עם טיפוסים, עם רגעים מרגשים. וזה היה ככה כל פעם מחדש: מגיעים למקום, מסתובבים בישוב, אוכלים בישוב עצמו. ניסינו ממש ליהנות ממה שיש למקום להציע

yuvalsaar: ואיך הרמה של המשחקים? כי אתה לא אומר על זה מילה בינתיים

gad.salner: המשחק עצמו הוא כמעט שולי לחלוטין מבחינת החוויה. והאמת? הרמה לא שונה בהרבה מהרמה בליגה השניה שהקבוצה שאני אוהד משחקת בה

yuvalsaar: וואלה. מתי זה היה הפעם ההיא שנסעתם בפעם הראשונה לאום אל פאחם?

gad.salner: לפני 4-5 שנים נדמה לי

yuvalsaar: כלומר הייתם בני 23-24. מעניין

gad.salner: אגב, לראייה, הצטרפו אלינו חברים שלא מתעניינים בכדורגל בכלל. הבמאית שלנו לא מתעניינת בספורט, והצלם לא יודע איך נראה כדור

yuvalsaar: בוא נגיד בעדינות שגם אני וכדורגל זה לא בדיוק… וזה סופר מעניין! מתי הבנתם שאתם רוצים לעשות עם זה משהו? מתי התחלתם לצלם?

gad.salner: תמיד 'צילמנו', כמו שחברים מצלמים ומעלים אלבום לפייסבוק אחרי טיול. אבל לצלם בצורה רצינית (לא שיש לנו רקע..) התחיל לפני שנה-שנתיים, והתחלנו לצלם את הסרט בתום העונה שעברה

yuvalsaar: אז בוא נעשה סדר: מה יהיה בתערוכה ומה יהיה בסרט

gad.salner: בחרנו בפורמט תערוכה פחות שיגרתי, לא 25 תמונות, אחת לצד השניה, על פס ייצור של אנשים מהנהנים, אלא תמונות בגדלים שונים – התמונות הנבחרות באמת יוגדלו (מדובר על 30-40 תמונות) והשאר יהיו פסיפס של תמונות בגדלים שונים (קטנים יותר) מההווי של המסע, רגעים קטנים שתפסנו, רגעים מהטיול, מהכפרים, מעוד כיכר מצחיקה בדימונה, מעוד שיכון באור יהודה. הסרט עצמו הוא סרט תיעודי בעקבות המסע שלנו

yuvalsaar: מתי הוא אמור לצאת?

gad.salner: שאלה מעולה. רק התחלנו לצלם, וכרגיל, המחסום הראשון הוא התקציב. אבל אנחנו אמורים לצלם בעונה הבאה וכנראה שבזה לסיים

yuvalsaar: אז יש לי שאלה: איך נמנעים מהמבט הקולוניאליסטי, שתראו איזה מצחיקים הם או ההיקסמות מהשיכונים ומהתושבים המקומיים…

gad.salner: בהתחלה אישתי חשדה בזה והאמת שקולוניאליסטי זאת המילה שהשמשתי בה כשניסיתי להבהיר את הכוונה שלה. אם להיות כנים, אנחנו אוהבים את הנופים האלה, ומוקסמים מהם. הייתי בעל-האש בג'לג'וליה בשבוע שעבר, אצל מישהו שאנחנו משחקים איתו כדורגל, נסעתי ברחובות, ופשוט הוקסמתי מהנופים. קשה להסביר את זה, אבל המונח 'שפל' שמלווה את התערוכה, והסרט, הוא מטבע לשון שלנו. אמנם הוא מתאר משהו שהוא לא בדיוק נוצץ בלשון המעטה, אבל זה משהו עם חן, עם קסם, ואמיתי.

אנחנו בד"כ נותנים כדוגמא את יפו לעומת תל אביב. תל אביב, על המגדלים שלה, והתרבות הגבוהה שלה, והאנשים שלבושים יפה ויפים, לעומת יפו, המרופטת, הסדוקה, עם האנשים הזעופים והקולניים. אני ואשתי יוצאים ליפו שלוש-ארבע פעמים בשבוע, לתל אביב כשחייבים

yuvalsaar: ועדיין, ההיקסמות הזאת היא מבט שיכול לתת רק מי ששבע (באופן יחסי…). אני לא אומר שגם אני חף ממנו, אגב. הרבה פעמים יש את ההיקסמות הזו 'תראו איך הם חיים', אבל כשחושבים על זה אני מניח שכולם היו רוצים לשחק בליגת האלופות ולזכות בתקציבים שמנים. לא ככה?

gad.salner: תראה, אני גבר לבן, אשכנזי, שעובד בהייטק. אני 'חשוד מיידי' בכל מה שנוגע להתנשאות על המקומות האלה, ואולי ואפילו כנראה בצדק, כי אני רק אורח לרגע במקומות האלה, וברור שכולם רוצים להיות מצליחים, כמו בכל תחום, בטח שלא רק בכדורגל. כמו אמן אינדי שלא יגיד לא לחוזה עם חברת תקליטים מפלצתית, או במאי שיתפשר בשביל לקבל עוד חוזה שמן יותר.

אבל איפשהו דווקא בגלל זה אנחנו נהנים לחזור למקומות האלה, שכאילו הזמן בהם קפא בכל מה שנוגע לכדורגל, ובאופן די מדהים, קפא גם בהרבה תחומים אחרים. כשאתה רואה מישהו עולה למשחק של כפר קאסם נגד טירה, אתה מבין שהוא עולה לשחק לא כי שילמו לו לשחק, ושהוא רוצה לנצח כי זה באמת מה שהכי חשוב לו, ושיום למחרת הוא יחזור לעבוד בעבודה הרגילה שלו, בדיוק כמוני, ובדיוק כמוך, רק שהוא ממש מגשים חלום פעם בשבוע, לא רק לעצמו, אלא לכל הקהל שמגיע למשחקים האלה, והוא אדם פשוט, כמוני כמוך, ולא שחקן כדורגל על שמרוויח מיליונים

yuvalsaar: אז  זה נכון להגיד שבכל חובב – כדורגל לצורך העניין – יש שחקן מתוסכל?

gad.salner: בוודאות מוחלטת, איזו שאלה. בכולנו יש איזושהי מידה של תסכול, פספוס, בכל תחום, אבל זה רגש כמו כל רגש אחר

yuvalsaar: אז מה יהיה ביום חמישי? ולכמה זמן התערוכה פתוחה?

gad.salner: התערוכה תהיה פתוחה למשך שלושה שבועות, עד ה-4.8, וערב הפתיחה, בתקווה שהוא לא יהפוך לאיזה שיחזור של הסצינה מ'הקיץ של אביה' אמור להיות ערב באווירה טובה, מוזיקה באדיבות 'קפה גיברלטר' והרבה כיף

yuvalsaar: האמת? אני סקרן. לא מבטיח שאגיע ביום חמישי אבל אעשה מאמץ לבקר. מעניין אותי המעבר מהרעיון לתערוכה

gad.salner: תבוא בחמישי, יהיו גרעינים

yuvalsaar: אתה דוחק אותי לפינה… גם גרעינים ואני זה לא בדיוק…

gad.salner: תשלח לי מייל עם הזמנה של פריטים, ונשתדל לעמוד בדרישות… בכל מקרה, המעבר לתערוכה? הרבה אנשים הסתקרנו מהתמונות שצילמנו אז החלטנו לקחת צעד קדימה מבחינת הרמה ואז ביום אחד חבר הגיע וצילמנו קטע וידאו, התלהבנו, הראינו לידידה שהתלהבה ו… היום היא הבמאית. מי יודע, אם היית מסתובב איתנו אולי היית היום המפיק של הסרט… סתם, היעד הבא הוא באמת הסרט, שהוא יהיה הגשמת חלום. אנחנו לא רק שחקני כדורגל מתוסכלים, אלא גם יוצרים מתוסכלים כנראה

yuvalsaar: המקסימום שאני יכול לעשות זה לעצב את הפוסטר… אבל גם לזה יש יותר מוכשרים ממני. משהו חשוב להגיד לפני שמסיימים?

gad.salner: שאולי זה הראיון שהכי נהניתי ממנו, אז תודה רבה!

yuvalsaar: מחמאות יביאו אותך רחוק…