עפרה עמית, בת 46, בוגרת המחלקה לעיצוב גרפי בוויצו חיפה (1995), לא ידעה שהיא תהיה מאיירת. בחופשה שבין השנה השלישית לרביעית ללימודים היא מצאה עבודה בחברה שעושה אנימציה ממוחשבת, המשיכה לעבוד בה גם בשנה האחרונה ללימודים ובסך הכל עבדה בה במשך ארבע שנים. כשעברה לגור בניו יורק למשך שנתיים עם משפחתה גילתה את עולם האיור. "היו לי לילדים קטנים, הסתובבתי עם העגלה הרבה בגלריות ובמוזיאונים, ונורא התלהבתי מהאיור האמריקאי, לאו דוקא של ספרי הילדים. זה הדליק אותי, וכשחזרתי לארץ התחלתי לעבוד באקריליק. ככה הכל התגלגל".

"בשנים האחרונות אני מאיירת בעיקר לספרים: בארץ ספרי ילדים ובחו"ל בעבור הוצאות בוטיק קטנות, לא מסחריות, בעלות גישה שהיא קודם כל ויזואלית, שמוציאות הפקות מדהימות על קו התפר בין איור ספרי ילדים לאיור ספרי אמנות. ההתייחסות של ההוצאות האלו לספר היא כחוויה שכל אחד, בכל גיל כמעט, יכול לחוות – גם אם הן פונות בעיקר לנישה מצומצמת של אוהבי איור ויצירה חזותית באופן כללי.

"לסגנון האיור שלי לספרים שמאפיין את הספרים שיוצאים באירופה יש פחות ביקוש בארץ. אולי לקהל בוגר יש שם יותר מודעות לאיור, זה בטח גם קשור לעלויות ולגודל הקהל. גם היום, עדין, למרות הפריחה בתחום, רוב האנשים בארץ שאני אומרת להם שאני מאיירת, הם שואלים מה אני עושה. הם לא יודעים מה זה אומר ושואלים, מה, את מציירת? אה, על המחשב? ומה, ספרים?".

"בזמן האחרון התחלתי קצת למכור עבודות. אני עובדת בעיקר באקריליק, קצת קולאז׳, ואני לא מרגישה שמיציתי את הטכניקה, יש לי עוד ועוד לנסות. קראתי אצלך שמאיירים שעובדים על המחשב מצטערים שאין לה אורגינלים. אני מרגישה ההפך, הייתי שמחה אם הייתי עובדת על המחשב בהקשר הזה כי קשה לי להיפרד מאורגינלים. אם העבודות שלי היו משולבות במחשב הייתי פשוט אומרת שאין לי, מצטערת. אבל אני עושה הדפסים ומוכרת אותם, וזה עוד מקור הכנסה".

"לפני שהתחלתי ללמד במחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה חשבתי שכולם יהיו רק במחשב, אבל זה לא המצב. הרבה משלבים גם וגם, מעטים עובדים אך ורק על מחשב. הסטודנטים מתנסים בהמון טכניקות ידניות, אני מאד מעריכה את זה. אני רואה שהם מתנסים עם המון דברים כי הם חשופים להמון דברים. יש באמת משהו די מדהים בכמות האפשרויות שעומדת לרשות מי שעובד עם המחשב.

"כמנחה אני מרגישה שהמינוס שלי הוא שאין לי טכניקות, אין לי את הידע והנסיון בזה כי יש לי נישה אחת שאני דבקה בה. אני טיפוס כזה. הם מחפשים המון, ולפעמים זה מבלבל. הם קצת משתגעים מזה. אני חושבת שבעידן הזה קשה יותר למצוא את הקול האישי שלך. כשאתה חשוף לכל כך הרבה דברים ואופנות קשה להגיע לסגנון אישי, הרבה דברים נראים דומים. בהקשר הזה יש משהו חיובי בבידוד, בלהיות עם עצמך".

"אינטראקטיב? זה ממש לא מושך אותי. אתה צריך לפרק את הכל ולהיות מחושב, אתה חושב על התנועה, על הרקע, לי זה מפריע לעבודה האינטואיטיבית, מעבר לכאב הראש. עשיתי פעם אנימציה אז אני יודעת במה זה כרוך. איכשהו כרגע זה פחות אטקרטיבי בעבורי, אני אוהבת את הנייר, מה אני אעשה? בכל מקרה כרגע זה לא נראה לי משהו שמאיים על הדפוס, אבל קטונתי.

"מה שכן אני מאד בקטע של פייסבוק, מבחינתי זה ממש כלי שיווקי אדיר שמאפשר חשיפה. העניין של חשיפה הוא נורא חשוב. לנו היה הרבה יותר קשה להיחשף והעידן הדיגיטלי מאפשר לך גם להיחשף וגם לחשוף. אני משערת שהדור הצעיר יגיע מאד רחוק כי נקודת הפתיחה שלו מתקדמת יותר. הם עושים דברים שאני רק יכולתי לחלום עליהן בתחחילת הדרך".

"מעבר לכך זה נורא מעניין אותי לראות מה אנשים אחרים עושים; ככה הייתי טיפה מנותקת. בגלל שלמדתי בוויצו ולקח זמן עד שהתחלתי לאייר, לא ידעתי מה קורה בארץ כך שמבחינתי זה כלי אדיר. העובדה שאתה יכול להציג עבודות במין תערוכה שאין לה תאריך סגירה, זה נפלא בעיני, כמו גם  היכולת כל כך בקלות ליצור קשרים. כמובן שאני נעזרת במחשב, סורקת, בודקת קומפוזיציות, אבל חוזרת תמיד לנייר.

"אולי מה שקשה לי עם המחשב דומה להבדל בין מצלמה דיגיטלית למצלמה של פעם. היום אתה יכול לעשות המון תמונות ואז לבחור אחת, אתה לא צריך להתאמץ ולהתרכז בתמונה האחת. במחשב אתה יכול בשנייה לשנות צבעוניות וזה מכניס אותי ללופ של התלבטויות. זה סוג אחר של ריכוז. על הניר אין undo, אין פתק החלפה. אני יכולה להשתגע מרוב האפשרויות, זה מצב מנטלי אחר".

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה איור עכשיו שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

חודש עבר מאז ספירת המלאי הראשונה והנה רשימה מספר שתיים שמטרתה לעשות קצת סדר בפרסומים שלי מהתקופה האחרונה, למי שפספס או לא שם לב.

- – -

גלריה (לחיצה על הלינק תוביל לעמוד שלי באתר הארץ)

בשנקר החליטו – תבוטל תערוכת הבוגרים המסורתית: במקום זה ייפתחו הגשות סוף השנה לקהל באירוע חד־פעמי, מהסוג שזכה להצלחה בשנה שעברה. אפילו לא כתבה, רק ידיעה, שזכתה להרבה תגובות ובלי נדר תזכה לפוסט משלה

ראשי מחלקות חדשים: ירון שין (ג'ובוי) במחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, ערן ארליך במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל וקטיה אויכרמן במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר (וממש בקרוב יהיו גם במחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון ובמחלקה לעיצוב אופנה וצורפות בבצלאל).

עיצוב לילד שנולד עם טאבלט ביד: איך נראה עולמם של הילדים הדיגיטליים ואיך הוא ייראה בבגרותם. האם התיאוריות הפסיכולוגיות הקיימות תקפות בו? על כנס עיצוב לילדים בבצלאל

איך עוצבו השטרות החדשים? בסערה הגדולה שעוררו שטרות הכסף החדשים כמעט לא ניתנה תשומת לב לעיצוב שלהם כשלעצמו. המעצבת אסנת אשל מספרת איך תירגמה שורות שירה כמו “ריח פרדסי אביב” או “כי סערת עלי” לייצוגים על גבי שטרות, ונדב ברקן, עדלי סטוק ועמית טריינין חווים את דעתם המקצועית על העיצוב החדש

עיצוב איטלקי: שליחות בינלאומית? עיצוב איטלקי, מהותו ושלל השפעותיו היו אחד המרכזים של שבוע העיצוב במילאנו, שהתקיים בצלו של המשבר הכלכלי המתמשך. בין החידושים שהוצגו: טכנולוגיה ישראלית-אמריקאית המשנה את אופיים של מסכים

עתי חן מעצב את הנצח: התכשיטים שיוצר עתי חן נולדים מניסיון ללכוד את האסתטיקה של סף ההתכלות. עם זכייתו בפרס אנדי לאומנויות עכשוויות הוא מספר למה עזב את המתכת לטובת הנייר

- – -

reDesign (לחיצה על הלינק תוביל לעמוד שלי במגזין)

בשביל הנפש: העין העירומה, תערוכת צילום סוריאליסטי שעוסקת בחשיפת נבכי נפש האדם ובשחרור דחפיו ומאווייו הכמוסים, בבית שפילמן – אחד מחליי התצוגה המרשימים שנפתחו בתל אביב בשנה האחרונה.

טעם העיר: בקבוקי זכוכית ומשטחי קוורץ: סטודיו ננדו היפני מציג חדשנות יצירתית ואסתטית בשבוע העיצוב מילאנו 2013

שיחות סלון: תצלומי ענק, סצנות סוריאליסטיות ורמיזות מיניות: תצוגת הקולקציה החדשה של Moooi בשבוע העיצוב מילאנו 2012, בחלל התצוגה המושקע ביותר השנה (ולרגע היה אפשר לחשוב כאילו השנה היא 2003 ולא 2013)

- – -

בלוג

איור עכשיו. המאיירים האחרונים שהתווספו לנו הם יאנה בוקלר, מיירה קלמן, תמיר שפר, אורי טור ועפרה עמית. סך הכל מתועדים בבלוג 27 מפגשים. לדעתי אני פחות או יותר באמצע של המחקר, אבל כמו שזה נראה עכשיו אני אמשיך עם הסדרה הזו לנצח…

בין עבר להווה, בין באוהאוס לפוסט מודרניזם: הגרסה הארוכה של הכתבה שלי על הלוגו החדש שעיצבה מיכל סהר מוזיאון תל אביב.

פורטפוליו לייב: צבע טרי. הזמנה למפגש ה-16 בסדרה שיתקיים ביום שלישי ה-21/5 בהשתתפות יעקב קאופמן / נירית נלסון / ורדית גרוס.

ואני מזכיר בהזדמנות זו את עמוד החדשות שמספר על תערוכות, כנסים ואירועים חדשים ומעניינים.

יום אחד, בעודו סטודנט במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, באמצע אחד השיעורים, יונתן לקס – כיום בן 31, ומוכר יותר בשם המקצועי שלו, יוניל – קיבל טלפון מרענן שקד, שהיה בזמנו העורך של 24 שעות. שקד סיפר ליוניל שהזמרת עלמה זהר מתחילה לכתוב טור, ושהוא לא יודע אם הוא מכיר אותה אבל היא נורא רוצה שלקס יאייר לה את הטור השבועי. "היה לי אתר פלאש מטופש שעשיתי בשנה ב'", הוא נזכר, "היא ראתה אותו ונורא אהבה, וככה זה התחיל. אחרי זה עשיתי לה גם את הדיסק". ארבע שנים לאחר שסיים את הלימודים (ב-2009), הספיק לקס לעבוד עם רשת בתי הקפה לאביט, התדר, קסטרו מן, להקת בלקן ביט בוקס, אסף אבידן ועוד, ובנוסף לקריירה שלו כמעצב וכמאייר הוא גם מוכר טישירטס עם האיורים שלו.

"האיורים שלי נמצאים על הגבול בין עולם האיור המסורתי לעולם האמנות. הרבה מהם לא הוזמנו ללוות כתבה או ספר, את רובם איירתי לאיזה פלייר של מסיבה או לטישירטים שלי. זה הופך הכל למאד חפשי. העניין שלי בטישירטים התחיל בתחרויות באינטרנט באתרים דוגמת ת'רדלס. בתחרויות האלה, גם אם לא זכית, אתה נשאר עם איור שאתה יכול לעשות איתו משהו אחרי זה, להגיש לתחרות אחרת או להשתמש בו למשהו אחר משלך.

"לפני שנה בערך החלטתי לקחת את זה ברצינות ופתחתי חנות משלי באינטרנט. עד אז בכל פעם שהיה טי מרקט הדפסתי איקס טישירטים בתקווה לכסות את העלות ולהרוויח קצת עד הפעם הבאה. לפני שנה עיצבתי קולקצייה ראשונה של עשר חולצות, הלכתי לתופר, שייצר לי דברים שאני אהיה מרוצה מהם. כמו בהרבה דברים החלטתי ללמוד על הדרך ואני עדין לומד. אני רחוק מלהיות מרוצה מהחנות ומרמת המכירות אבל אני אשתדרג עם הזמן. עכשיו הוצאתי עוד חמש חולצות וגופיות לנשים ובמקביל אני מציע למכירה גם קצת הדפסים ופוסטרים".

"זה שוק נורא נורא רווי, יש מלא יצרנים פרטיים ובמקביל אני מתחרה עם ת'רדלס – מקור טישירטים אינסופי באלף סגנונות ואלף מעצבים. המטרה שלי היא להתעלות באיכות. אני הרי לא מגיע מעולם האופנה, אני יודע מה טוב לי ומה אני אוהב ואני לומד מה אנשים אוהבים, איזה צבעים הולכים, איזה קומפוזיציות. הכי חשוב לי שזה מא' עד ת' שלי. אני לא משלם מזה עדיין את החשבונות אבל יום אחד גם זה יקרה".

"בהתחלה הייתי מאייר רק ידנית עם נירות פרגמנט שנסרקו לאחר מכן למחשב, צובע ומתקן קצת בפוטושופ. אבל אז קניתי וואקום גדול, ומאז אני פול טיים דיגיטל. זה פשוט יותר נוח, גם אם זה קצת מבאס אותי. לפעמים אני חוזר לספר סקיצות שכמעט ואין לי כבר לצערי. מצד שני אני נהנה לא להשתמש במחק, יש undo, מנסה בכל זאת להכניס משהו מבנק הסריקות שיש לי במחשב מהעבר. אני מנסה ללכלך את העבודה שתרגיש חומרית. היום 99 אחוז מהזמן בוואקום".

למה מבאס?

"אני אמביוולנטי. מצד אחד אני רואה מאיירים אחרים ומקנא בהם, רואה ספרי סקיצות ומקנא. מצד שני זה משמח כי לא תמיד יש לי כוח לשבת על ספר סקיצות וסתם לשרבט. על המחשב יותר נוח ונכון לי, וזה גם יוצא יותר טוב, אני הרבה יותר מרוצה מהתוצאה. אולי זו התנייה שיש לי מאז שהייתי סטודנט, כל הזמן להתאמן למרות שגם כיום אני כל הזמן מתאמן, אבל פשוט לא נשאר לי תיעוד מזה. זה אולי מה שמבאס, שלא נשאר תיעוד של הסקיצות".

"אף איור לא יוצא היום לאוויר העולם בלי שהוא עובר דרך פלטפורמה דיגיטלית, וברוב המקרים זה המחשב. אי אפשר להימנע מזה, גם איור ידני עובר סריקה. המחשב קשור גם לפרסום ולחשיפה של אנשים לעולם האיור ובעולם האיור. זה יוצר בעייה מאד גדולה בתחום, לא רק בארץ – בעייה של רוויה. יש הרבה יותר מדי מאיירים וגם מעצבים. כולם עושים הכל, אמני רחוב ואמנים פתאום יודעים לעצב ולאייר והכל נכנס לכור היתוך אחד גדול שנקרא לו פייסבוק.

"מצד אחד מאד קשה להתבלט. מצד שני זה נותן לך כלי שלא היה קיים לפני 10 שנים. זו מלכודת דבש. בסופו של דבר, בשורה התחתונה, אני לא באמת מתלונן על הדבר הזה. זה פותח הרבה יותר דלתות מאשר סוגר".

"איור אצלי זה משהו – אני לא רוצה להגיד צדדי – שמשרת אהבה שלי שלא תמיד מקבלת ביטוי בעבודה שמכניסה כסף, בדיי ג׳וב. כל מה שאני מגדיר כעבודות האיור שלי הם הדברים שאני עושה בעצמי, בשביל עצמי, בשביל ההנאה האישית שלי. מתוך כך פחות חשוב לי הכסף. תמיד הייתי כזה. כל עוד זה מכניס לי כסף ברמה בסיסית ההנאה מפצה על העניין הכספי (כל עוד זה לא בחינם). כיום זה משהו שאתה חייב לעשות אם אתה רוצה להישאר רלבנטי, לייצר תכנים כל הזמן ולשווק את עצמך. אם לא אתה מהר מאד נשכח בחלל הזה".

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה איור עכשיו שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

שמרית אלקנתי, בת 33, היא בוגרת מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר (2009). הפעם הראשונה שנתקלתי בשמה הייתה בפרויקט הגמר שלה, "ערב חג", סרטון אנימציה שהורכב מארבעה ערוצי טלוויזיה שמשודרים במקביל ומתחלפים ביניהם באופן אקראי. שנה לאחר מכן היא איירה את סיגלית לנדאו בעבור לוח השנה של גלריה, ובשנה שעברה ראיינתי אותה על ספר הילדים שאיירה – "על זנבה של ארנבת" מאת דליה רביקוביץ בהוצאת עם עובד – ופרסמתי בבלוג את הגרסה המלאה של הראיון. מאז היא השתתפה בתערוכת המזרחים, שיתפה פעולה עם אאא, פרסמה איורים במגזין Scrawl, עבדה בעבור relevant design על המיתוג החדש של חולון, ובימים אלו היא עובדת על ספר ילדים חדש. לאחרונה היא יצרה ביחד עם רוני פחימה את האנימציה למופע של להקת המחול של אבשלום פולק וענבל פינטו, השועלה הערמומית, שהוצג בבית האופרה של ברגן בנורבגיה.

"בעבודה על האנימציה רוני ואני עבדנו בעיקר מול אבשלום פולק. מהרגע שהתחלנו זו הייתה שותפות לכל דבר, זה לא הרגיש כאילו הוא הבוס שלנו, הוא כל הזמן היה מעוניין לשמוע מה אנחנו חושבות, רוצות, ממש היה לנו חופש יצירתי. הוא לא הראה לנו פעם אחת אימג׳ ואמר כזה אני רוצה. אני רגילה שיש טקסט ובריף והוא אמר תעזבו את הטקסט, יש מוזיקה, זה משהו אחר. היה לי מאד קשה להתחיל אבל כשהתחלנו להבין את הדמויות עשינו המון סקיצות. ידענו שהאנימציה תיכנס לפעמים בנגיעות לא מורגשות ולפעמים תשתלט על הסצינה. עם הזמן הבנו את התפקיד שלה – לגלם את הטבע. כל האופרה עוסקת בנסיון לביית את הטבע אבל אתה לא יכול, אין לך סיכוי.

"בלוח הזמנים שהיה לנו הפרויקט לא היה יכול להתקיים לפני עשר שנים. רצינו לצייר ולסרוק הכל, יש לך פנטזיות, אבל אתה מהר מאד מבין שאם אתה רוצה להגיע למקומות מסוימים הטכנולוגיה עוזרת לך. האנימציה בסופו של דבר היא אנימציה קלאסית אבל על מחשב עם פלאש. נלחצנו מהמראה הזה כי בהפקות שלהם יש משהו מאד טקטילי, מאד חומרי. כל העיסוק עם התלבושות והבמה, למצוא את הבד הנכון, את התאורה הנכונה. בשלב מתקדם יותר התחלנו להקרין את האנימציה על עץ, וזה נתן לה בסופו של דבר את העומק הרצוי".

"זה אולי לא נראה ככה אבל אני עובדת גם ידנית וגם במחשב. בכל מקרה אני אף פעם לא אשב לצייר במחשב לפני שיש לי סקיצה ידנית. אני לא מצליחה לחשוב ולהתחיל מאפס על מחשב. זה קשה לי. כשזה מגיע לשלבים יותר מתקדמים זה מקל עלי, במיוחד אני, שמתלבטת נורא על צבעוניות, זה מאד עוזר לי. לפעמים נורא קשה להתחיל, אז אני אסרוק נייר למחשב שאולי ייעלם מתישהו אבל יעזור לי להתחיל. יש משהו בזה שאתה מוחק והקו נעלם לתמיד, זה משאיר אותך עם לבן כזה.

כשאני מציירת על מחשב כמו במקה של על זנבה של ארנבת, רואים שהאיור נעשה במחשב ואין לי את הרצון להסתיר את זה. זה החומר ויש הרבה דברים שאני אוהבת בו. בפרויקט של האופרה פחדנו שזה לא מתאים אבל בסופו של דבר הדברים התחברו ביחד. כמו הרבה מרואיינים קודמים בסדרה, אני לא חושבת שהמחשב מפריע. קו זה קו בסופו של דבר".

"האיור הראשון ל-Scrawl היה משהו שציירתי ידנית והיה להם חשוב לשמר דווקא כל מיני סוגים של טכניקות ולהביא אותן לאייפד. החשיבה מה אפשר לעשות עם הפורמט מאד מעניינת אותי. אני חושבת שכמו שאתה מנסה לקחת כל פורמט ולקחת אותו הלאה, אם זה ספר ילדים או חוברת קומיקס, האייפד הוא פשוט עוד פורמט. מה שפרסמתי שם היה קומיקס שיצא לאור כחוברת וניסינו לראות אם אפשר לשים אותו על טיימליין, לשלוט יותר על המקצב. למדתי מזה משהו. אני לא יודעת עוד בדיוק מה ואיך ליישם אותו, אבל בא לי לעשות עוד דברים כאלה".

"הסטודנטים של היום  מסתכלים יותר על מה שקורה בחו"ל, הם הרבה יותר יוצאים החוצה. אני פתחתי את הפליקר שלי רק בשנה ג'. אבל שוב, זה לא כל כך משנה הפלטפורמה או הטכניקה, משנה התוכן, האיור עצמו. המרצים שלי בשנקר לימדו אותי לרכוש הרבה כבוד לאיור במובן הקלאסי. מה אתה עושה עם זה כשאתה יוצא לעולם זה תלוי בך.

"אני לא חשבתי על פרויקט הגמר שלי כפרויקט אינטראקטיב, רציתי לשחק עם פורמטים. אני זוכרת ששאלו אותי, זה וידאו ארט? זה איור? זה אנימציה? היום כשאתה מסתובב אתה רואה שמערבבים צילום, אמנות, אופנה, איור, ואני תוהה אם זה משהו שיעבור ויתרגם את עצמו לעולם האמיתי כי בגלריות עדין עושים הפרדות ובאינטרנט החומות נופלות. כיוצרת אני מאד נהנית מזה".

"יש אנשים שלא מבינים כמה זמן איור לוקח, כמה מאמץ זה דורש. פנו אלי פעם בעניין ספרים דיגיטליים ואמרו משהו כמו 'נו, תעשי איור'. כאילו, כמה זמן זה כבר צריך לקחת. כמובן שסירבתי. המחאה החברתית גם קשורה לזה. אנשים התחילו לשתף כמה הם מרוויחים ולהבין שהם צריכים לסגור את החודש, להגיד זה מקצוע, זה המקצוע שלי, אני לוקחת אותו ברצינות. קשה לי כל הקונספט הזה של ישלמו לי מעט בשביל לעשות משהו צ׳יק צ׳אק.

"וזה קשור גם לעולם הדיגיטלי. דברים קורים מאד מהר. לפני חודש וחצי ראיתי הודעה בפייסבוק של Nowbrow, הוצאה לאור בלונדון שמקדשת את הפרינט, שבה הם אומרים שיש להם למגזין שני מקומות נוספים למאיירים ושהם מבקשים לשלוח להם לינקים. שלחתי, תוך שעה חזרו אלי, והנה אני במגזין. הבעיה היא שאנשים מצפים שהכל יקרה מאד מהר אבל זה לא אפשרי, יש דברים שלא יכולים שיקרו מהר, ולא טוב שיקרו מהר. במיוחד ביצירה. דברים לוקחים זמן".

"קורה משהו טוב ומענין באיור בארץ. יכול להיות שזה בגלל הרשתות החברתיות, יש תחושה של קהילה וזה משהו שאני לא יודעת אם היה לפני הרבה שנים. יש הרגשה שקורים דברים, זה מאד מרגש. אני מאד מאד מקווה שזה לא משהו שיישאר רק בתוך התחום אלא גם יקרין ויזלוג כי זו המטרה של מה שאנחנו עושים בסופו של דבר. אנשים הופכים להיות מאיירים ומעצבים כי הם רוצים להיות נגישים, להדפיס מלא עותקים ולחלק לכולם…".

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה איור עכשיו שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

קול קורא להגשת הצעות לפלטפורם, במה לאמנים ומעצבים עצמאיים, ערבי חמישי בנמל יפו, קיץ 2013.
​
פלטפורם – מרחב אמנותי המקיים סחר, שיח ופעולה בין יוצרים ובין קהילה, בין אמנות לסביבה, בין יצרני תרבות לצרכני תרבות.
​
פלטפורם מייעד את עצמו להוות במה נגישה ליוצרים למכירה, חשיפה ותצוגה. מרחב זה יתקיים כאירוע חוזר בערבי חמישי בחודשים יולי ואוגוסט בנמל יפו. אנו קוראים לסחר בחשיפה של יצירה רעננה וחיה, אמיצה ופתוחה לקהל - להיכרות, להידברות, לקנייה ומכירה ולהרחבת והעמקת הפלטפורמה התרבותית. אנו מציעים מרחב שבו עיצוב, פיסול, צילום, ציור, כתבי עת, פרפורמנס, מוזיקה והקרנות וידאו הופכים להיות קרקע פורה לתקשורת הדדית ולסחר חליפין כלכלי, חווייתי ורעיוני. אנו מיצרים מרחב כלכלי הדדי בו גם היוצרים וגם קהל המבקרים נהנים מטווח מחירים רחב וממגוון אפשרויות מכירה וקניה. אנו מזמינים אתכם לקחת חלק ולהציע הצעה לאחת משלושת הפלטפורמות המוצעות.

התערוכה חפצ חשוד תפתח ביום שישי 24/5 במוזיאון מגדל דוד בירושלים. בתערוכה מציגים מעצבי מוצר עכשוויים "חפצים" בהשראת ירושלים וסמליה, ומשקפים בהם את עברה של העיר, את העיר העכשווית ואת הרגשות המעורבים שירושלים מעוררת בתושביה ובמבקריה. אוצר: טל גור

נועם דובר ומיכל צדרבאום. צילום: דנה פולולניקובה

ירושלים היא מקום ואף מושג, היא מושא לגעגוע ולכמיהה, עיר של מעלה ושל מטה, של מיתוסים, אמונות ודתות. ובתוך כך – עיר של ניגודים, תרבויות וגוונים. עיר ששימשה ועודנה מקור השראה לתושביה, לבאים בשעריה, ליוצרים ולאמנים רבים. אנשי העיר, הרחובות, הסיפורים והניחוחות העולים מכל חצר וסמטה היוו ועודם מהווים מקור השראה ליצירתם של אמנים, משוררים, סופרים ואנשי רוח בני דתות ותרבויות שונות.

מציגים: מיטל צמח-דר, נעה טריפ, שיר אתר, סיון שושן, נגה שמשון, אליה נטל, מרב ברזילי, שגב מואיסה, איתי עמיר,  אבי וליאורה עדי, ישראל יוסף, שלומית מנדלקרן, טלי זכרוני, נועה אשל, בן ברוידא, נעמי הרץ, מיכל המר, אסנת ריצ'מן, רועי וספי ינאי, דן הוכברג, גד אגמון ובארי יהוידע, מיי ובועז קאהן, עדי ורבין ושי לניר, שפרה קורנפלד, מאיה אובר, טל מור, ניצן דבי וליאורה רזין, שירה קרת, רון יוסף, קובי סיבוני, עודד רגב, רדיש, נועם דובר ומיכל צדרבאום

 - – -

בנוסף לחפצ חשוד יפתח באותו היום גם קצה חוט - פרויקט אופנה עכשווי ובו מעצבות ישראליות יוצרות בהשראת נשים מרתקות בתולדות ירושלים. אוצרת: תמר קרוון.

נשים מעניינות ומשפיעות בתקופות שונות בתולדות העיר טבעו בירושלים את חותמן. מלכת שבא, הקיסרית הלנה, חמדה בן-יהודה, הלנה מחדייב ורבות אחרות פעלו בעיר והותירו בה סיפור של תקופה. על פעליהן מעידים ממצאים ארכיאולוגיים, כתבי יד, ציורי קיר ומאוחר יותר- צילומים וכתבות בעיתוני העת החדשה.

התערוכה קצה חוט מפגישה בין נשים מתולדות העיר, עשר מני רבות, ובין עשר מעצבות אופנה ישראליות. כל אחת מהמעצבות בחרה דמות אחת, ועיצבה דגם לבוש עכשווי בהשראתה ובהשראת הדימויים החזותיים שנשתמרו מתקופתה. הדגמים החדשים מוצגים לצד מקורות ההשראה שמהם הושפעה כל מעצבת ומהם שאבה את המידע. נשים ישראליות מוכרות לבשו את הדגמים החדשים, דיגמנו וצולמו באתרים שונים ברחבי ירושלים. ה'דוגמניות' ואתרי הצילומים מחוברים בחוט היסטורי לנשים ולדימויים החזותיים מן העבר.

עשר מעצבות אופנה מרתקות שאבו השראה מעשר דמויות ירושלמיות היסטוריות ואת יצירות האופנה שלהן יציגו עשר נשים מעולם התרבות הישראלי העכשווי:

מלכת שבא. מעצבת: דינה גלס, מציגה: אסתר רדא

שלומציון המלכה. מעצבת: רזיאלה גרשון, מציגה: רננה רז, כוריאוגרפית ורקדנית

הלני המלכה. מעצבת: תמר פרימק, מציגה: קרן מור, שחקנית

הקיסרית הלנה. מעצבת: ליהי הוד, מציגה: רונה-לי שמעון, רקדנית

מליסנדה מלכת ירושלים. מעצבת: אלומה, מציגה: דאנה איבגי, שחקנית

רוקסלנה (חוראם) אשת הסולטן סולימן. מעצב: ליאורה טרגן, מציגה: אניה מרטירוסוב

חמדה בן יהודה. מעצבת רחל כהן, מציגה: עינת ארליך, מגישת טלויזיה

רחל ינאית בן-צבי. מעצבת: קארן אוברזון, מציגה: מעיין קרת, דוגמנית

אלזה לסקר שילר. מעצבת: אלמביקה, מציגה: צרויה שלו, סופרת

שירה (עגנון). מעצבת: אניה פליט ,מציגה: מרים רוט

המחלקה להיסטוריה ותיאוריה והמחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל יקיימו את הכנס של נעליך מעל רגליך: נעליים בתרבות החזותית ביום חמישי, ה-23 במאי 2013

בתוכנית:

09:30   התכנסות וברכות:
גל ונטורה, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה
גליה רוזנפלד, המחלקה לאופנה ולצורפות

10:00- 11:15   על נעילה והנעלה
יו"ר: ראובן זהבי, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה והמחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל

תמר אלאור, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית
במקום שבו נגמר הגוף: אנתרופולוגיה של קצוות

גיא שטיבל, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל
אשה נעלה נעלה נעלה: על נעל מוזהבת ממדבר יהודה

שלי ואילון סתת קומבור, Couple Of
על בניית קולקציה: Making of Couple of

11:30- 13:00   נעליים קונים מהר: נעליים ישראליות
יו"ר: ברוך בליך, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל

גדעון עפרת, מכללת תל-טביב, המכון ללימודי אמנות ישראל
נעליה של אמנות ישראל

טל פרנקל אלרואי, המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל
נעליים: העולם של אתמול בשירה העברית החדשה

ענבר יוסיפון,  Shoemaker
משולש מקומי: יוצר-יצרן-צרכן

שולי גויטיין, מעצבת נעליים
מהפכת נעלי "קורו": מרעיון לפס יצור

13:00 הפסקת צהריים

15:45-14:00: הנעל והיעדרה כמטאפורה וכסמל
יו"ר:  ד"ר רוני עמיר, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל

חביבה פדיה, החוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון
האפותיאוזה של הנעל: גוף, מיתוס ומיסטיקה

נורית כנען קדר, החוג לתולדות האמנות, אוניברסיטת תל-אביב
יחפים, יחפנים ונעולים בתרבות החזותית באירופה. משמעויות ודימויים

אילה עפרון, אמנית ומעצבת
סינדרלה, דורותי וקארי – נעליים בסיפורי אגדות קלאסיים ומודרניים

קובי לוי, מעצב נעליים
אומנות נעילה: Foot Wear Art

17:45-16:00: נעליים, דת ומגדר
יו"ר: קלודט זורע, המחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל

אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ, החוג לספרות עברית והחוג למקרא, האוניברסיטה העברית
"מה יפו פעמייך בנעלים" – על נשים ונעליים בספרות עם ישראל הקדום

שלומית שטיינברג, אוצרת המדור באמנות הרנסנס והבארוק, מוזיאון ישראל
על מדונה ילד וזוג נעליים אדומות

נינה רוזין, מעצבת נעליים, מנהלת אקדמית הגילדה
על הגובה: נעלי עקב, כוחניות או שיעבוד?

נעם ברעם-בן יוסף, אוצרת בכירה לאתנוגרפיה, האגף לאמנות ותרבות יהודית, מוזיאון ישראל
נעליים במחזור חיינו – מן האוסף האתנוגרפי של האגף לאמנות ותרבות  יהודית

18:00 פתיחת התערוכה "Footnotes – הערות על נעליים"
המחלקה לצורפות ואופנה, קומה 7
אוצרת: יעל טרגן
דברי ברכה: אלי גינזבורג
הרמת כוסית וביקור בתערוכת תלמידי המחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל

הכנס יתקיים בבצלאל, קמפוס הר-הצופים
הזמנה זו מאפשרת כניסה לחניון 5 ב', סמוך לבצלאל.
הכניסה חופשית. יש לאשר השתתפות מראש בטלפון או באמצעות מייל:
אירית בכר, 02-5893316 iritb@bezalel.ac.il

מהרגע הראשון שבו פורסמה הידיעה על כניסתו של תחום העיצוב ליריד צבע טרי (שייפתח מחר), השאלה שכולם שואלים היא יצליח או לא? אנשים יקנו או לא? האם החיבור בין אמנות לעיצוב יעבוד?

ובמילים אחרות: האם אפשר לחבר בין גורמים מסחרים כמו קסטיאל (וגם שרית שני חי, אריק בן שמחון, דניאלה להבי, סוהו ומונקי ביזנס) לבין גלריות נחשבות לאמנות ולבין מעצבים אחרים שמציגים ביריד כמו חנן דה לנגה, טל גור, יעקב קאופמן, עמי דרך ודב גנשרוא, סטודיו מג'נטה של רונן בבלי, דויד אמר, עדי טוך, זמר פלד, אוהד זלוטניק או נעמה הופמן ודקלה בן ארי, שהצילום בראש הפוסט (של יעל אנגלהרט) מעניק הצצה לשיתוף הפפעולה המסקרן שלהן.

האמת, אין לי תשובה נחרצת, אבל אלו יהיו כמה מהשאלות שאעסוק בהן מחר במפגש נוסף בסדרה פורטפוליו לייב שיתקיים בבית העיר בשעה 20:30 בהשתתפות יעקב קאופמן, נירית נלסון וורדית גרוס.

יעקב קאופמן, 2013, Crowd

השאלות האלו גם הופיעו בכתבה שלי שהתפרסמה הבוקר בגלריה על יריד עיצוב טרי – שכללה בעיקר ראיון עם יפעת גוריון, המנהלת האמנותית והאוצרת של שני הירידים, ועם עוזרות האוצרות, אמי שחר וסלומה פקיאל. שחר הקימה ב-2009 את גלריית דיזיינספייס, תחילה בחלל פיזי בדרום תל אביב, והציגה בה עיצוב אינטרדיסציפלינרי. אחר כך חברה לפקיאל ובשנתיים האחרונות הן יזמו בין השאר אירוע הקרנת סרטי וידיאו ארט בקולנוע עדן בלילה הלבן בתל אביב והציגו את צמד המעצבים מיכל צדרבאום ונועם דובר ביריד דיזיין מיאמי האחרון.

קולקציית HYBRIDE של חברת SELETTI לרשת SOHO

את רשימת המציגים המרשימה של יריד צבע טרי אפשר לזקוף גם לזכותן: מעבר על רשימת השמות, גם זו של המציגים בחממת המעצבים, מגלה שנעשתה פה עבודה יסודית ומעמיקה, ושמיטב המעצבים הפעילים בארץ מציגים השנה ביריד. זה כבר מעלה שאלה אחרת: בהנחה שהיריד יצליח, מה יקרה בשנה הבאה? מאיפה יגיעו מעצבים חדשים? בתגובה לשאלה הזו אמרה שחר ש"זה נסיון מעניין לבדוק במה הקהל מתענין, לבדוק את השוק המקומי. אנחנו מקוות שהפלטפורמה החדשה תגרום למעצבים להבין שיש איפה להציג ולמכור עבודות, שיש בשביל מה להתאמץ".

אם לחזור לשאלה הראשונה, גוריון מאמינה כמובן שהחיבור בין העיצוב לאמנות יוכיח את עצמו. לדבריה, "המציגים המסחריים היו צריכים להציג פרויקט חדש, לא לפתוח עוד סניף של החנות. אני אוהבת את הדיפוזיה בין שני העולמות, אני לא שותפה לרגשי הנחיתות של עולם העיצוב מול האמנות. בכל מקרה לא היה מי שאמר שהוא לא ישתתף בגלל יריד העיצוב. זה פיילוט של כולנו, כולם סקרנים לראות מה יהיה".

ואם לחזור גם לשאלה מי יקנה עיצוב ביריד, ענתה גוריון ש"לעומת יריד האמנות, אני מאמינה שדווקא ביריד העיצוב יהיה קל יותר למכור, כי אלו פריטים פרקטיים שאנשים רגילים לקנות. על אמנות אתה אולי יכול לוותר אבל אתה תמיד צריך כסא לשבת עליו ומנורה שתאיר מעל הראש. אנחנו לוקחות סיכון גדול, זו הרפתקה, אבל לא היינו עושות את זה אם לא היינו מאמינות שבסופו של דבר כולם ירוויחו מזה. היום יש אנשים ששואלים מתי צבע טרי הבא כי הם עברו לבית חדש והם רוצים לקנות יצירות אמנות לבית החדש. עכשיו הם שמעו שהשנה יהיה גם עיצוב, והם אומרים ׳יופי. נורא מסקרן אותי לראות מה יהיה שם׳.

"גיבשנו מקבץ מציגים מעניין שמספק נקודת מבט על עולם העיצוב בארץ כעת. זה לא המבט בהא הידיעה, יש הרבה אקלקטיות, אין רצף אוצרותי, זה יריד, אבל אנחנו מקפידים שהרמה לא תיפול ממה שאנחנו מציגים ביריד האמנות".

- – -

היריד נפתח כאמור מחר. אני מקווה שהמעצבים ימכרו את כל מה שהכינו כבר ביום הראשון, ואם אתם מחפשים מה לקנות, יש שם יופי של דברים (גם אם לא מאד זולים…). עד אז שוב תזכורת, מחר ב-20:30:

הרעיון לתערוכת עיצוב עטיפות כבר היה לי בראש אי שם ב-2008, בכל זאת, זה הדבר שכמעצב אני הכי אוהב לעשות (עד היום עיצבתי משהו כמו 150-200 עטיפות ספרים). אבל רק אחרי שנפגשתי עם לירון הרשקוביץ מעמותת לצאת מהקופסא, לפני קצת פחות מחצי שנה, הבנתי שהנה, זה קורה!

האמת? מתרגש. בכל זאת, תערוכה ראשונה שבטקסט שמלווה אותה יהיה כתוב "אוצר: יובל סער".

יש לי הרבה מחשבות לשתף ודברים לספר על התערוכה, ועל מה שמוצג בה, ומה לעזאזל עבר לי בראש כשהחלטתי לעבוד עם 40! מעצבים! גרפים! אבל זה לא לעכשיו. בינתיים תראו איזו הזמנה מקסימה עיצבו לנו בפירמה, ואם זה לא היה ברור, אני מקווה שאתם יודעים איפה תהיו ביום רביעי ה-5/6 בשעה 20:00: טרמינל עיצוב, רחוב ישראל אורט 33, בת ים.

ובל זאת נגיד כמה מילים על התערוכה (מתוך ההודעה לעיתונות):

לרגל שבוע הספר העברי תקיים עמותת "לצאת מהקופסא" תערוכה שתוקדש לעיצוב עטיפות ספרים. "100 ספרים. 200 עטיפות" מציגה אלו לצד אלו את העטיפות שיצאו לאור לצד העיצובים שנשארו במגירה ובכך מבקשת לחשוף את הקהל הרחב לתהליך שמתרחש בדרך כלל מאחורי הקלעים. התערוכה מביאה לידי ביטוי את הפרשנות המקורית של המעצבים לצד השיקולים השיווקיים והמכירתיים של הוצאות הספרים, שטווים את דרכו של הספר בעטיפתו הסופית אל המדף. בתערוכה משתתפים כ–40 מעצבים גרפים וותיקים ומומחים בתחום ולצידם מעצבים צעירים בראשית דרכם, ונכללים בה ספרי פרוזה שיצאו לאור משנת 2000 ועד היום.

דברי אוצר התערוכה, העיתונאי והמעצב יובל סער (זה אני…): "כשהיא מוצלחת, עטיפת ספר לא רק אורזת ומציגה את הספר לקונה הפוטנציאלי. היא מנהלת דיאלוג עם העלילה, משלימה אותה ומציעה לה פרשנות. מבחינה זו למעצב העטיפה תפקיד מכריע בפעולת התיווך של הספר לקורא, גם כשהספר עדיין שוכב על המדף בחנות הספרים, אבל לא פחות חשוב – גם במהלך הקריאה, כשהדימוי ממשיך ללוות את הקורא. חזיתות הספרים הוגדלו בתערוכה כך שיהיה אפשר להתרשם מהדימוי והיחס שלו לטיפוגרפיה, גם כשהדבר בא על חשבון האינטימיות שנוצרת בין הקורא לספר בחנות הספרים או במהלך הקריאה. מהלך זה מאפשר למבקר בתערוכה התרשמות חזותית בקנה מידה גדול יותר של כרזה, מפקיע את האובייקט התלת מימדי לטובת הדימוי השטוח, ובכך מתחקה במעט אחר תהליך הבחירה המקורי שמתנהל מול מסך מחשב".

מוזיאון העיצוב חולון ומשפחת עדן-פיינר מכריזים זו השנה השנייה על הענקת פרס ע"ש עדן-פיינר בתחום העיצוב התעשייתי.

יו"ר ועדת השופטים – רון ארד. פרס לזוכה במקום הראשון: 50,000 שקלים

פרס עדן-פיינר לעיצוב תעשייתי נועד לעודד יצירה חדשה ולחזק את שיתוף הפעולה בין המעצבים לתעשייה בישראל. מטרת הפרס, המוענק מדי שנה, היא לסייע ולתמוך בתהליכי עיצוב ופיתוח של מוצר שימושי בכל שלבי העבודה – מפיתוח הרעיון ותכנונו ועד ליישומו וקידומו כמוצר מסחרי. הפרס נוסד לזכר אהרון עדן-פיינר, תעשיין ויזם, מחלוצי תעשיית הפלסטיק בארץ

ועדת הפרס בראשות המעצב רון ארד, תעניק את הפרס, בסך 50 אלף שקלים, למעצב או מעצבת בעלי תואר ראשון בעיצוב ובעלי לפחות שלוש שנות ניסיון בפועל בתחום אשר עבודתם עמדה בקריטריונים שנקבעו: חדשנות, עיצוב טוב, שימוש מושכל וייחודי בטכנולוגיות וחומרים, פוטנציאל שימושיות, ישימות לייצור ושיווק מסחרי, אסתטיקה ושימוש בפלסטיק כחלק מהותי מתכנון המוצר.

הפרס יוענק למעצב הזוכה בשלושה שלבים, על פי התקדמות הפרויקט ועמידה באבני דרך. בנוסף לפרס הכספי יזכה המעצב הזוכה, במקרה הצורך, לליווי מקצועי שימשך בין 12-24 חודשים. צוות מקצועי של, יועצים אסטרטגיים, יועצים פיננסיים ויועצים מתחום התעשייה יסייע לזוכה, במסגרת סדרה של פגישות מקצועיות, עד לסיום תהליך מלא של תכנון, פיתוח ואפיון לייצור מסחרי. מוזיאון העיצוב חולון יציג את התוצר הסופי.

בנוסף יוענקו פרס חביב הקהל בסך 3,000 שקלים ועד שבעה מענקים בני 1,000 שקלים כדמי סקיצות.

מעצבי מוצר ומעצבים תעשייתיים מוזמנים להגיש את מועמדותם. התחרות פתוחה לבודדים ולקבוצות. מועד אחרון להגשת העבודות – 30.8.13
. לפרטים על התחרות, לתקנון ולהגשת מועמדות להשתתפות לחצו כאן.

בשנה שעברה זכה בפרס וסת טמפרטורה ביתי, המבוסס על טכנולוגיה חדשנית ומאפשר צריכת אנרגיה מינימלית וזולה.

במסגרת ציון השנה ה-111 לקרן קיימת לישראל תתקיים בבית אבי חי התערוכה "עמוק באדמה", שתציג עשרות כרזות של סטודנטים מהמכון טכנולוגי חולון, הבוחנות את ערכי הציונות ואת מהות הקיום היהודי, כפי שהשתקפו בכרזות קק"ל על גלגוליהן. התערוכה גם בוחנת את משמעות הציונות בימינו במבט ביקורתי, ועכשווי. את העבודה על התערוכה ליווה המעצב יוסי למל שמציין כי זו אינה תערוכת תעמולה, אלא כזו המבקשת לבחון האם אפשר בכלל להעביר מסרים ממוקדים, חדים וברורים של בעד או נגד.

עיצוב: בן-ציון בינדר

בתערוכה מציגים 13 סטודנטים שנחשפו במסגרת יום עיון שהתקיים ביוזמת בית אבי חי לקרן הקיימת כגוף היסטורי וכמוסד ציוני, ובחנו את תוקפו ואת הרלוונטיות שלו למדינת ישראל של ימינו. לסטודנטים ניתנה יד חופשית לבטא מסרים שונים הנוגעים לנושא: מביטויי הערכה למפעליה של הקרן הקיימת אז והיום והדגשת תרומתה המכרעת להקמת המדינה וגאולת הקרקע, פועלה כמקדמת נושאים של איכות הסביבה, ועד להצגתה בעין ביקורתית פוסט-ציונית ומעוררת מחלוקת ביחס לאופן ניהולה, יחסה לציבור הלא יהודי ולהתרחקותה מהמטרות שהוגדרו לה בתחילת הדרך.

אוצר התערוכה: יוסי למל- אמן, מעצב, אוצר, מבעלי משרד הפרסום למל-כהן.

מציגים: נוי גבישי | הילה אלבוחר | נוי נווה | שירה פילר | איתי הרשקוביץ | עדי פז | סהר חפוטא | בן-ציון בינדר | אסף זינגר | עדי קלדרון | קרן אפיאס | אמיר לוי | דנה כרמל.
הפתיחה ביום חמישי 30/5/2013

שעות פתיחה: ימים א'-ה' 19:00-10:00, ימי שישי וערבי חג 14:00-10:00, הכניסה ללא תשלום

עיצוב: שירה פילר

התואר השני בעיצוב משולב במכון טכנולוגי חולון יקיים ביום שני 27.5.2013 את הכנס "ביומימיקרי: ללמוד לחדש מן הטבע" - מדע/טכנולוגיה/עיצוב. 

תחום הביומימיקרי (Biomimicry), או תכנון בהשראת מערכות מן הטבע, הוא תחום עכשווי ומתפתח בעולם כולו, המבקש למצוא פתרונות אפקטיביים ובני קיימא לבעיות עיצוב ובעיות טכנולוגיות על ידי חיקוי של צורות, תהליכים ומערכות אקולוגיות בטבע. זהו מקום שבו מתקיים שיח מעמיק בין מדע, טכנולוגיה ועיצוב, והוא מהווה כלי בהתמודדות עם האתגרים העומדים בפני המערכות המורכבות של עולמנו כיום.

בכנס היסוד הזה ננסה לבחון בתחומים שונים איך יכול חיקוי הטבע ללמד אותנו באופן שיטתי חדשנות סביבתית וחשיבה המצאתית. יישאו בו את דבריהם מיטב המרצים מן המוסדות להשכלה גבוהה בארץ, ביניהם הטכניון, אוניברסיטת בן גוריון, אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה העברית, מכון טכנולוגי חולון, מכללת אורנים, בצלאל ושנקר. כנס היסוד נועד, בין השאר, להכין את הקרקע לארגון הכנס הישראלי הבינלאומי הראשון לביומימיקרי, שבו ישתתפו מדענים, מעצבים ואמנים מהארץ ומחו"ל.

ד"ר דרור ק' לוי – יו"ר הכנס.
ועדה אקדמית: ד"ר שרה גרינברג, ד"ר סייפן-ג'וליה בורגיני, ד"ר דפנה חיים-לנגפורד, גב' יעל הלפמן-כהן, פרופ' אריק שדה, ד"ר יעל אילת ון-אסן, ד"ר קורנל לוסטיג וד"ר אייל בריל.

סדר יום:
9:00 התכנסות
9:30 דברי ברכה – פרופ' אדוארד יעקובוב, נשיא מכון טכנולוגי חולון
דברי פתיחה – ד"ר דרור ק' לוי, ראש התוכנית לתואר שני בעיצוב משולב

10:10-9:50 מבוא לביומימיקרי – ד"ר דפנה חיים-לנגפורד, יו"ר ארגון הביומימיקרי הישראלי

10:15-11:30 יו"ר: ד"ר שרה גרינברג – הנדסה מכאנית ביומימטית
• חישה דינמית בעטלפים כמודל לחיקוי אנטנות – ד"ר יוסי יובל, ד"ר אריאן בונמן, ד"ר אלכס ליברזון, ד"ר גבור קושה, מר ערן עמיחי וגב' אורלי קוניצקי רמיחנוב
• אינטראקציה בין בעלי חיים וטורבולנציה: תנועה וניווט – ד"ר רועי גורקה
• שיפור תנועת כלי רכב בלתי מאוישים קטנים בהשראת קופצנותה של הנתוזית – ד"ר גל ריבק ופרופ' דניאל ויס
• אלגוריתם בהשראת הטבע – ד"ר יואל טנא

11:45-11:30 הפסקה

12:00-11:45 תהליך הפיתוח הביומימטי: אתגרים והזדמנויות – גב' יעל הלפמן-כהן, מנכ"לית ארגון הביומימיקרי הישראלי

13:00-12:00 יו"ר: ד"ר דרור ק' לוי – ארכיטקטורה וסביבה ביומימטיים
• תהליכי-בנייה והתנהגויות-בנייה של בני אדם וחרקים חברתיים: נקודות דמיון ושוני – גב' לולה בן-אלון, פרופ' רפאל זקס וד"ר יעקב יאשה גרובמן
• עכובית הגלגל התקיימות ותנועה במרחב– גב' רלי דה פריס
• אדריכלות בהשראת הטבע – אדרריכל מוטי בודק

14:00-13:00 הפסקת צהריים

14:20-14:00 פיתוח תהליכי חשיבה ביומימטיים – ד"ר שרה גרינברג, הפקולטה למדעים, HIT

15:20-14:20 יו"ר: ד"ר סייפן-ג'וליה בורגיני – הנדסת חומרים ביומימטית
• הבסיס הביולוגי של הננוטכנולוגיה – ד"ר עמוס בר-דע
• למכור (אנטי) קרח לאסקימוסים – ד"ר אנה דותן ופרופ' חנה דודיוק
• קורי עכביש במעבדה: ביומימיקרי יישומי – מר שמוליק יטאח

15:20-15:35 הפסקה

15:35-16:35 יו"ר: גב' יעל הלפמן-כהן – ביומימיקרי: דור העתיד
• חינוך בלתי פורמאלי בספארי: יש למה לחקות – גב' מיכל טופז
• ביומימקרי כמנוף לקידום חינוך לקיימות – ד"ר מוקי גרוס וד"ר רוני לב
• ביומימיקרי ככלי לקידום חדשנות בקרב תלמידים – גב' לימור יצחק

16:35-17:00 דיון מסכם

מוזיאון אשדוד לאמנות מציג את תערוכת הזוכים בפרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ולעיצוב לשנת 2012. בתערוכה יוצגו 36 עבודות של אמנים זוכי פרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ועיצוב 2012, והיא הוצעה לעיר אשדוד כפרס על פעילות המוזיאון.

הילה בן ארי. פרס עידוד היצירה

תערוכת הזוכים המציגה מגוון של אמנים עכשוויים, ותיקים לצד צעירים, ממשיכה את דרכו של המוזיאון שהתערוכות שבו מייצרות מתחילת הדרך ממשקים וקשרים הדדיים ודיאלוג מתמשך בין הדורות, תוך שילוב של תחומי מדיה מגוונים. מתוך תפיסה זו, ובהתאם למבנה חלל התצוגה הייחודי של המוזיאון, התערוכה מציגה זה לצד זו את 36 האמנים והמעצבים זוכי הפרסים ללא הבחנה בין קטגוריות הפרס השונות. זאת מתוך ניסיון לאפשר לכל אמן לייצג את יצירתו בצורה מיטבית תוך יצירת זיקה והקשרים הדדיים בין היצירות.

טקס פתיחת התערוכה יתקיים במוצ"ש, 25.5.2013.

הזוכים:

פרס מפעל חיים: צבי טולקובסקי.
פרס השרה: גלעד אפרת, גיא גולדשטיין, רענן חרל"פ, ורדי כהנא, נירה פרג, יוסף קריספל, קרן רוסו, פיליפ רנצר.
פרס עידוד היצירה: מאיה אטון, אלה אמיתי סדובסקי, הילה בן ארי, יאיר ברק, נורית גור לביא, אורי גרשוני, נבט יצחק, הילה-טוני נבוק, אהד פישוף, עמי פייצ'ביץ.
פרס האמן הצעיר: גילי אבישר, שחר יהלום, דנה יואלי, עידו מיכאלי, רועי מרדכי, תומר ספיר, עינת עמיר, איל פנקס, גליה פסטרנק, ברק רביץ
פרס העיצוב: שלומית באומן, עידו ברונו, טליה טוקטלי, גלי כנעני, דורי רגב.
פרס האוצרים: דרורית גור אריה, גיא רז.

התערוכה תינעל באוגוסט 2013.

ביום שלישי ה-28/5 בשעה 14:00 תתקיים במכון טכנולוגיי חולון הרצאה של המעצב עזרי טרזי לרגל יציאת ספרו החדש "Dז" – חדשנות דרך חשיבה עיצובית, באודיטוריום בנין 6.

פרופ' טרזי, שמציע בספרו החדש דיון מקיף בחשיבה עיצובית,הוא מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל מאז 1992 ועמד בראשה בין השנים 1996-2004. לאחר שהקים את התוכנית לתואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל ב-2003, עמד בראשה עד השנה שעברה. עבודותיו הוצגו במוזיאונים, בירידים ובגלריות החשובים בעולם דוגמת הקופר יואיט, המוזיאון הלאומי לעיצוב של ארצות הברית בניו יורק; המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק; הגלריה של רוזנה אורלנדי במילאנו, גלריית מוס בניו יורק, הביאנלה לעיצוב באיסטנבול ויריד העיצוב דיזיין מיאמי־באזל.

ההרצאה פתוחה לקהל הרחב.

ב-13 ליוני תיערך בישראל סדנת חווית משתמש ע"י מומחה ה-UX הבינלאומי Eric Reiss.

רייס, שמגיע לראשונה לארץ, הוא מומחה בעל שם עולמי, מנכ"ל חברת העיצוב הבינלאומית FatDUX, מרצה לעיצוב ו-Usability במספר מוסדות אקדמיים באירופה וארה"ב ומחברם של שלושה ספרים בתחום ה-UX כולל ספרו האחרון Usable Usability שעליו תתבסס הסדנה, שמועברת על ידו ברחבי העולם במסגרת כנסי UX מובילים.
הסדנה מיועדת למעצבי חווית משתמש מכל התחומים – אינטרנט, מובייל ואפילו מוצרים פיזיים, שמעוניינים ללמוד דרך חדשנית לעיצוב חווית משתמש וכלים רבי ערך שיעזרו להם לשפר ולהעשיר משמעותית את חווית המשתמש של השירותים והמוצרים אותם הם מעצבים.
בסדנה אריק ירחיב על שלושת העקרונות עליהם כתב בספרו – קלות שימוש, אלגנטיות ואמפתיה, וילמד כיצד בעזרת שימוש בעקרונות אלו ניתן להגיע לתוצאות מרשימות.
הסדנה שתימשך יום שלם תכלול הרצאות וכן תרגול בו המשתתפים יישמו את העקרונות שלמדו על פרויקט שעליו הם עובדים, כאשר בסוף היום כל משתתף יצא עם תוכנית פעולה פשוטה אך מדויקת למימוש החומר שנלמד. כמו כן בסיום הסדנה יקבלו המשתתפים עותק חתום של ספרו של אריק.
פרטים נוספים ורישום לסדנה ניתן למצוא באתר הסדנה.

שלוש שנים לאחר פתיחת המבנה האייקוני שעיצב ותכנן, שב המעצב והאדריכל הבינלאומי רון ארד למוזיאון העיצוב חולון לפתיחת "ברוורס" (In Reverse), תערוכת יחיד חדשה. התערוכה נוצרה במיוחד למוזיאון העיצוב חולון ותוצג בין התאריכים 19.10.13-19.6.13.

התערוכה מתמקדת בעבודתו של ארד במתכת, החומר המועדף עליו, לאורך שלושה עשורים של יצירה שבמהלכן הציג תערוכות יחיד מוצלחות ברחבי העולם. שיאה של התערוכה בפרויקט חדש ומשמעותי של ארד, שייחשף בחשיפה בינלאומית ראשונה רק ביום פתיחת התערוכה.

אוצרת התערוכה לידיה יה: "כשהוא מתבסס על שלושה עשורים של עיצוב בחומר האהוב עליו – מתכת – ארד יצר גוף עבודות חדש ומרכזי עבור תערוכה זו, שגם מתקשר לנס שהתרחש בילדותו בתל אביב". הכותרת שבחר לתערוכה שלו במוזיאון לעיצוב חולון "ברוורס" מציינת מגוון אופנים אפשריים להתייחס לעבר: לשאוב השראה ממנו, ללכת בכיוון המנוגד לו, או מטפורית, לנסוע לאחור – צורות התייחסות שכולן רלוונטיות במקרה זה.

לדברי ארד: "במקום ליצור תערוכת חתך או רטרוספקטיבה, שבה אתה מציב אובייקטים ישנים על מעמדים ומצמיד להם תוויות, החלטתי לצאת למסע שאת סופו אפשר רק לנחש או לדמיין. מסע זה, שעשיתי יחד עם הצוות שלי ושותפים רבים אחרים שאספנו לאורך הדרך, היה מורט עצבים אך גם מענג. הסיבה שלא שחררתי עדיין דימויים מהתערוכה או יותר מדי פרטים על מה שיוצג בה, היא שאני לא רוצה להרוס את סוף הסיפור. אני רק יכול לומר שיש ענן ביוגרפי, לא רק שלי אלא רחב יותר, הקשור למעבר מהפיזי לדיגיטלי, מהממשי לווירטואלי ומהפונקציונאלי אל הלא-פונקציונאלי".

"ברוורס" קוראת תיגר ומשנה את התפיסה המקובלת לגבי הדרך שבה יש לעצב תערוכות. כמו כן היא בוחנת את הדיאלוג המתפתח בין יצירותיו של ארד לבין המבנה האדריכלי הייחודי של המוזיאון אותו עיצב ותכנן. התערוכה היא סדרה של מיצבים תלויי מקום (site-specific), הכוללת עיצובים מקוריים פרי יצירתו של רון ארד ומבחר יצירות מוזמנות שיוצגו ברחבי חללי המוזיאון.

גלית גאון, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון: "התערוכה 'ברוורס', היא ייחודית וחד פעמית, לא רק בזכות העובדה שבניין המוזיאון הוא החפץ הגדול ביותר בה, אלה גם בזכות היותה כנה, ישירה ויחד עם זאת מורכבת ורבת רבדי קריאה, המציגה את שלבי העבודה לצד החפצים השלמים".

הנוסחה של ארד המגדיר את עבודת העיצוב כ"מעשה של כפייה מטעם המעצב על החומר כדי להקנות לו שימושיות" באה לידי ביטוי בתערוכה החל מעבודותיו המוקדמות בשנות ה-80 ועד עבודות חדשות יותר שלו שחולקות מאפיינים צורניים ואחרים עם אלה שקדמו להן: עבודת העיצוב הראשונה שלו, 'כיסא רובר' (The Rover Chair, 1981), הבנוי ממושב עור של מכונית מדגם רובר שארד גאל ממגרש גרוטאות לונדוני והרכיב לאחר מכן על מסגרת מתכת מקומרת העשויה צינורות ומחברים; כיסאות רובר שיצר בעבודה יחידנית מן הכיסאות המפורקים שמצא עד שהידלדל המלאי; כיסא "זאת ועוד" ( Moreover), מהדורה מוגבלת של כיסא הרובר בשני גימורים של חלודה ושל כרום – שהופקה ויוצרה בשיתוף עם חברת ויטרה; מנורת "אנטנת אור" (ה-Aerial Light) מ-1981 הכוללת נורת הלוגן המחוברת לאנטנת מכונית וניתנת לכוונון בשלט רחוק; 'כיסא נפח' (Tinker Chair, 1988), כיסא העשוי יריעת פלדה שהמעצב חובט בה בפטיש גומי עד שהיא מקבלת מראה של מושב נוח – או במילותיו שלו, "עד שהיא מודה שהיא כיסא"; כורסה שופעת יתר על המידה בשם 'ביג איזי' (Big Easy, 1988) וה-'רולינג ווליום (Rolling Volume, 1989) ששולבה בו משקולת בחלקו האחורי על מנת להסיט את מרכז הכובד. כמו כן, יוצג מבחר מעבודותיו של ארד מהעת האחרונה וביניהן סדרה של צורות פיסוליות שעוצבו בעזרת טכנולוגיה דיגיטלית וסרטים ותצלומים שבהם תיעד ארד את עבודתו לאורך השנים – לא רק את המוצרים המוגמרים אלא גם את תהליך הניסוי, הטעייה והייצור שהוביל אליהם.

את התערוכה תלווה סדרת מפגשי עיצוב. בין המפגשים:

עיצוב הורס– design, distortion
על הקשר המעגלי שבין הרס ויצירה
מנחה: אודי שרבני, משורר, עיתונאי ותסריטאי.
שלישי, 9.7.2013 , 19:00-21:00

מה יש במכוניות שכל כך עושה לנו את זה?
כל האמת על גברים ומכוניות
מנחה: דני פורמצ'נקו, עורך ומו"ל של מגזין "אוטו"
שלישי, 6.8.2013 , 19:00-21:00

אגו, יצירתיות ויצר
מניעים גלויים ונסתרים בדרך אל האושר
מנחה: גל גאון, אדריכל
שלישי, 3.9.2013 , 19:00-21:00

איפה הכסף?
דיבור צפוף על עיצוב, מכירות ועסקים
מנחה: שוקי שוורץ- מנכ"ל ושותף בחברת טולמנ'ס
שלישי, 1.10.2013 , 19:00-21:00

כמו כן יתקיימו מגוון סדנאות עיצוב לכל המשפחה וכן פעילויות "שישי משפחתי" חווית עיצוב משותפת להורים ולילדים בכרטיס אחד. ימי שישי משפחתי יכללו סיורים בלשיים בתערוכה וסדנאות עיצוב פעילות לילדים מגיל 7 ומעלה בליווי ההורים, ויתקיימו בכל יום שישי בחודשים יולי-אוגוסט.

יש משהו בעבודות של המשתתפת במפגש ה-30 (!!!) בסדרת המפגשים לקראת התערוכה, שמתמצת את התסכול שלי (ולא רק שלי מן הסתם) בכל הקשור לתחום האיור בשנים האחרונות. כדי לראות חלק גדול מהאיורים הנפלאים של נטלי פודלוב, אני צריך לגור בדרום קוריאה, בספרד או באיטליה. זה אמנם רעיון לא רע, ובכל זאת.

פודלוב, בת 32, היא בוגרת מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2004). האיורים שלה הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובעולם, ביניהם ביריד הספרים הבינלאומי בבולוניה. היא זכתה בפרסים רבים, ביניהם פעמיים בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים ע"ש בן יצחק. ולמרות כל זה, חלק גדול מהעבודות שלה יוצא לאור רק בחו"ל.

"היום אני עובדת בעיקר עם חו"ל – ספרד, איטליה ודרום קוריאה. אחרי שסיימתי את הלימודים ניסיתי לעבוד בארץ אבל זה פחות הלך בגלל שהסגנון שלי מאד ספציפי, או שאוהבים או שלא, וזה בסדר. התחום היה יותר סגור, הדברים היו צריכים להיות יותר קלאסים, או להתאים לרוח התקופה. מאז הגבולות יותר הטשטשו, גם כי המ"ולים מושפעים ממה שהם רואים בחו"ל, אבל גם חו"ל זה לא כזה פשוט.

"אני זוכרת שנסעתי לפסטיבל בבולוניה בפעם הראשונה ב-2005. אחרי הנסיעה אמתי לעצמי שאין סיכוי לקבל משם עבודה, הכל פרוטקציות וקומבינות. אחרי שש שנים שהצגתי שם ברצף היחס טיפה השתנה ובשנה השביעית קיבלתי לאייר את הספר הראשון בעבור הוצאה ספרדית. מאז הדברים התגלגלו, זה גם עניין של מזל, אבל אתה גם צריך לעמוד על שלך".

"מבחינת תכנים ושפה איורית, לעומת האירופאים, הקוריאנים מקפידים יותר להיות פוליטיקלי קורקט, אבל גם איתם אפשר למצוא שפה משותפת. ככלל בקוריאה יש הפקות דפוס מדהימות: בשנתים-שלוש האחרונות הם מוציאים הכל דו לשוני – קוריאנית ואנגלית – ויש אצלם חזרה מטורפת לקלסיקות. בנוסף, באירופה יש מיתון בגלל המשבר הכלכלי אבל בקוריאה בינתיים לא מרגישים אותו. ועדין, בשני המקומות יש כבוד לספר המודפס".

"אני משתדלת תמיד לעבוד גם על פרויקטים עצמאיים. את העבודות האלו אני שולחת בדרך כלל לתערוכות והן בעיני הכי מוצלחות כי הן לא תלויות בטקטס של מישהו אחר שמגביל אותך מבחינה רעיונית, בגודל טקסט, זה נטו איור. אני בוחרת נושא שנולד מהסביבה הקרובה שלי ומנסה לפתח אותו, מנסה לסחוט את עצמי כל הזמן. ואז זה מתגלגל, בדרך כלל לסדרה של כמה איורים, לא איור אחד בודד, שתמיד יש מאחוריהם סיפור. הרבה פעמים רואים בעבודות שלי כאמנות אבל ההבדל לדעתי בין שני איור לאמנות הוא שמאחורי עבודת אמנות יכול להיות רעיון אבל לא חייב להיות סיפור".

"כל האיור שלי ידני, חוץ מכמובן סריקות ועיבודי צבע נעשים במחשב. זה לא בגלל שאני נגד המחשב אלא בגלל שזו הטכניקה ששאני אוהבת לעבוד בה: שכבות של אם-די-אף, צ.בעי אקריליק, גירודים וקילופי צבע, תהליך לכשעצמו מאד ארוך. לוקח הרבה זמן עד שכל שכבה מתייבשת והעבודה על הפרטים הקטנים לוקחת הרבה זמן".

"מעניין אותי לראות מה אנשים אחרים עושים עם המחשב אבל הוא לא גורם לי הנאה כמו המגע עם החומר עצמו. אני לא מרגישה את המחשב באותו אופן. אני לא רואה בו משהו רע, זה כלי שנתן לאנשים אופציות מדהימות, לא פחות טובות. כיום יש כבר טכניקות שאתה לא יכול לדעת איך הגיעו לתוצאה הסופית, אתה בטוח שזה חיתוכי עץ ואז אתה מגלה שזה שכבות בפוטושופ. אם זה לא משהו גס, כל עוד יש שם פן מחשבתי, אין שום בעיה, זה רק עוד אמצעי".

"יש הבדל עצום בתחום בהשוואה למה שהיה פה כשסיימתי את הלימודים. שיפור עצום. ועדין, מהמחזור שלי רק מעטים מתעסקים באיור. זה לא מקצוע רווחי, מאד קשה מבחינה כלכלית. מעניין יהיה לבדוק כמה בכלל עוסקים באיור מבין אלו שסיימו ללמוד במסלולי איור. זו עבודה סיזיפית שאתה עובד בה המון שעות תמורת כלום. ואם אתה מקצועי, אתה לא יכול לחפף. אתה חייב לעשות את המקסימום. אני גם לא עושה אף פעם שני ספרים במקביל. כל ספר מקבל את מלוא היחס. זו מין מחלה, מין סימון שיש לך, שאתה סוחב כל החיים לטוב ולרע. אתה משפר את העולם, אתה הופך את העולם ליותר יפה".

"בשנים האחרונות אני נמצאת בפייסבוק. זה אמנם נותן חשיפה שאי אפשר היה לקבל קודם אבל אני לפעמים שואלת את עצמי בצחוק אם לא רק אנשים מתוסכלים נמצאים שם. אני מנסה להשתמש בו לדברים אישיים, אבל כן, זה כלי לפרסם את עצמך ולראות עוד דברים שאנשים עושים. אם אני אוהבת את זה? אני לא יודעת; כנראה שלא. זה גורם להרבה תסכול, במיוחד כשאתה נמצא במצבים שאתה מנסה ליצור וכמויות בלתינתפסות של אנשים מפרסמים כמות עצומה של מידע ואתה אומר רגע רגע רגע, מי צריך את כל זה. אבל כן, זה כלי שיווקי למכור את עצמך. בסוף גם נגיע לאינסטגרם, לאט לאט… לוקח המון זמן לאייר, אתה אפילו לא מדמיין כמה, ולכן כשאני משתמשת במחשב יש דברים שאני מנסה להימנע מהם – אני לא רוצה לדעת מי נכנס, כמה פידבקים יש, מי השאיר תגובה. אני רוצה לעבוד".

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה איור עכשיו שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

לפני ארבע שנים (מאי 2009) פרסמתי פוסט בבלוג תחת הכותרת אונליין אופליין.

היו לי אז כל מיני מחשבות סביב כל מה שנקרא נוכחות מקוונת, ולרגע היה לי נדמה שעליתי על תובנה שקשורה להתמודדות עם כל נושא המעבר בין האונליין לאופליין, ואיפה אם בכלל הוא עובר. ארבע שנים אחרי וזה עדין אחד הנושאים שהכי מעסיקים אותי.

חודשיים אחרי הפוסט ההוא, בעקבות העונה הראשונה של מחוברות, כתבתי שאני מרגיש לפעמים שאני חי בתקופה שאף אחד לא יודע מה יהיה מחר, בשבוע הבא, בעוד חודש, בעוד שנה. מרגיש שאני משתתף בניסוי שאף אחד לא יודע מה יהיו התוצאות שלו. אף אחד לא יודע איך הריאליטי וטוויטר ופייסבוק ישנו לנו את החיים מעבר למה שעשו עד עכשיו. כל המושגים של פרטיות, של ידע, של אמת ושקר, של נכון ולא נכון – לפעמים אני מרגיש שאנחנו כולנו ניצבים בקושי על אדמה רעועה, ששום דבר לא בטוח, ששום דבר לא באמת חושב, חוץ מ… חוץ ממה? וזה מוצא חן בעיני ומלהיב אותי ומסקרן (אז אולי בכל זאת יצאתי עם תובנה).

בספטמבר של אותה שנה כתבתי על ספר שהצליח ללכוד משהו מהחוויה הזו, I miss my pencil (אני מתגעגע לעפרון שלי). הנה ציטוט רלוונטי של אחד ממחברי הספר: "אני לא רוצה לוותר על האהבה שלנו לחפצים מעשי ידי אדם, או על הניסיונות שמלווים את הייצור שלהם, כי מוצרים מספרים סיפורים. ארכיאולוגים מבינים את התרבות האנושית על ידי חפירות בעבר וחיפוש אחר חפצים, והם מנסים לחבר יחד את מה שנשאר מאחור. אם ארכיאולוגים בעתיד יבחנו את המוצרים שלנו, מה הם יגידו עלינו? אילו סיפורים יישמרו בהם? מה הם יוכלו להגיד עלינו?".

בסוף אותה שנה כתבתי על התופעה תחת הכותרת הטקסטורה של החיים. וגם היום, ארבע שנים אחרי, אני עדין מזדהה עם מה שכתבתי בפוסט על הכתבה: אני חייב להגיד שלמרות הכל, אני עדין לא מרגיש שהגעתי להבנה מוחלטת של המקום הזה. עדין לא הכל מרגיש לי פתור. וכל זה רק ב-2009. מאז היו עוד הרבה כתבות ופוסטים, שיעורים והרצאות שהעברתי בנושא, ואפילו פוסט באנטייטלד שנכתב לאחר ששברתי את הבוהן בכף רגל שמאל שלי לפני מפגש של פורטפוליו לייב.

עכשיו הגיעה זמנה של תערוכה.

ב-20/6 תפתח בגלריית המשכן בית מאירוב בחולון התערוכה אונליין אופליין שאצרתי, שתעסוק בהשפעת העידן הדיגיטלי על עולם העיצוב. מטרת התערוכה להציג עבודות ופרויקטים שהושפעו מהעידן הדיגיטלי באחד או יותר מההיבטים הבאים: שימוש בפלטפורמה שהעידן הדיגיטלי מספק להפצה ולמציאת קהלים חדשים, דוגמת רשתות חברתיות ואתרי מימון המונים; מציאת השראה באסתטיקה שמאפיינת את העידן הדיגיטלי ובתוכן האינסופי שהוא מספק, באתרים ובאפליקציות כמו יו-טיוב או אינסטגרם; ושימוש בחידושים הטכנולוגיים שעידן זה מספק, כמו תוכנות ושיטות ייצור חדשות, הדפסת תלת-מימד ועוד.

קוראי הבלוג יכירו מן הסתם חלק גדול מהעבודות שיוצגו בתערוכה (לינק = הפנייה לפוסט רלבנטי בבלוג):

‏"HOW TO" – פרויקט ייחודי זה הוצג לראשונה בשבוע העיצוב בייג'ין באוגוסט 2012, ויוצג לראשונה בישראל במסגרת התערוכה "אונליין אופליין". יוזמות הפרויקט, האוצרות ליאורה רוזין וניצן דבי, פנו לקבוצה נבחרת של מעצבים מישראל ומסין והציעו להם מבחר של סרטי וידאו בשיטת "עשה זאת בעצמך" שבחרו מיו-טיוב. הסרטים שנבחרו מתייחסים למלאכות רבות שכמעט ונעלמו מהעולם, כגון אריגה וסריגה, או להבדיל, ניפוח זכוכית ונגרות. הן חוזרות בלבוש חדש דרך ערוצי מדיה שונים ההופכים אותן לפופולאריות יותר ויותר. המעצבים שנבחרו לפרויקט – חיים פרנס, טל גור, עזרי טרזי, סטודיו רדיש, טל מור, מאיה בן דוד, רועי וספי ינאי ותהילה לוי הינדמן – התבקשו ליצור אובייקט מקורי תוך שהם עושים שימוש, גם אם לא ישיר, במלאכה או במיומנות שלמדו מן הסרט. כך לדוגמה טל גור, שקיבל השראה מסרט יפני על קיפול טישרטס, יצר סדרת חולצות מודפסות באמצעות פטיש להשטחת שניצלים. סרט המלמד איך יוצרים צמר גפן מתוק שימש את סטודיו רדיש ליצירת מוביילים מצמר וכותנה. סרט המלמד איך מדליקים אש בעזרת קרח שימש את חיים פרנס ליצירת כלי ציד ביתיים מעור בעלי חיים.

האפליקציה Good Weather מבית היוצר של סטודיו Fried Cookie: סטודיו Fried Cookie הוקם לפני כשנה וחצי במסגרת סטארט-אפ בשם AfterDownload, המפתח טכנולוגיות להפצת תוכנות. חברות כגון נורטון, אדובי וגוגל כרום פונות לסטודיו כדי להגיע למשתמשים חדשים. הסטודיו מפתח ויוזם באופן עצמאי אפליקציות שאחת מהן, good weather, מציגה את מזג האוויר בצורה ברורה ורעננה ומגרילה בכל בוקר מיני-משחק בצורה אקראית על פי מזג האוויר.

Jacquard 2.0 – מיצב מקורי משותף של אריאל בלונדר ושירה שובל לספריית החומרים של מוזיאון העיצוב חולון ופאבלאב IL: רבים מהחומרים החדשים שמציפים את עולם העיצוב חדשות הם תוצרים של הנדסת חומרים מתקדמת או של מפגש יצירתי בין חומר גלם לבין טכנולוגיות ייצור ידניות ודיגיטליות. בעבר, עם פרוץ המהפכה התעשייתית, אפשר היה ליצור טקסטילים עם דוגמאות מורכבות באמצעות נול הז'קרד. כיום, קבצים גרפיים השולטים בקרן לייזר מאפשרים חופש דומה על ידי חיתוך ועיבוד של משטחים מחומרים שונים. Jacquard 2.0 מפגיש בין אמנות מסורתית לבין טכנולוגיה, ויוצר טקסטיל מורכב על ידי שליטה עדינה בטכנולוגית לייזר דיגיטלית. הטכנולוגיה מאפשרת קילוף איטי ומבוקר של שכבות הבד תוך חשיפת עומק ועושר צבעוני ההופכים את היריעה למשטח תלת ממדי.

שעון Lithe Clock של סטודיו ו.., שהשיקו קמפיין מימון המונים מוצלח באתר קיקסטארטר לייצור השעון ולהפצתו.

הדיילידודלגרם, פרופיל האינטסגרם של המאיירת גפן רפאלי, המעלה מידי יום איורים בהשראת תמונות שמוענות לאפליקציה וזוכה לעשרות אלפי עוקבים.

העבודה Humanum Unknown Error של האמנית צילה חסין והמעצב האינטראקטיבי אמיר תנא, שבוחנת את המתח בין שפת "הקפצ'ות", אותן מילים מעוותות המהוות מנגנון הפרדה בכניסה לאתרים שהשימוש בהם נועד לבני אדם בלבד, לבין שפת QR codes הנהירה למכונות בלבד.

קבוצת אאא, המעצבת גופנים עצמאים בדגש על איכות וחדשנות בתחום, יוזמת פעילויות שונות בתחום התרבות המקומית כמו ערבי השקה לגופנים חדשים, תערוכות, חלוקת פרסים כספיים ומלגות לקידום ולעידוד מצוינות טיפוגרפית, ערבי הקרנות של סרטים פתוחים לקהל ועוד.

הפלטפורמה המקוונת שמור בשם [ ] של המעצבת מאיה בן דוד, שמציעה מנגנון עכשווי לזיכרון חברתי. המעצבים המשתתפים בפרויקט התבקשו למלא את "הרווח שבין הסוגריים" ולהציע אובייקט של זיכרון (ממורביליה) כתגובה לחוויה שמקורה ברשת. אובייקטים אלה תוכננו לייצור בטכנולוגיות של הדפסה תלת-ממדית ומוצגים באופן נגיש ופתוח כקובץ להדפסה.

סדרת האגרטלים Instances של טל ארז וסטודיו קן כוללת אוסף אגרטלים שבתוכם קודים לסריקה ולייצור באמצעות מדפסת תלת מימד. כל אגרטל מציג אפשרויות שונות של מניפולציות צורניות על האובייקט הפיזי והמשתמש יכול לחפש ולבחור את הצורה המתאימה לו ביותר.

סדרת הסכינים של תומר בוטנר, "Florentine Kitchen Knives", שהחלה את דרכה כסכיני מטבח "מתוצרת דרום מערב תל אביב" שנוצרו בתהליך יצור מקומי שיתופי.

מיכל סהר (הגילדה) ומושון זר אביב מציגים את גופן "אלף" שעוצב מתוך מוטיבציה להרחיב את מנעד הגופנים הקיימים בעברית ברשת, ובעיקר להוות אלטרנטיבה לברירת המחדל – "אריאל".

אפליקציית Any.Do, המשמשת כלי לניהול משימות, מעוצבת באופן מינימליסטי ומוקפד במטרה להפוך את החוויה המעיקה לפעולה פשוטה, כיפית וחכמה. האפליקציה כוללת פיצ'ר שנקרא Any.DO moment, שמטרתו לייצר חוויה משחקית שתגרום למשתמש לעבור בכל בוקר על המשימות שמחכות לו באותו היום.

ולבסוף, האפליקציה הסלולארית והחברתית Waze מאפשרת לנהגים לחלוק זה עם זה מידע על מצב הכבישים בזמן אמת. השירות כולל מפות המתעדכנות ברציפות, התראות על עומסי תנועה ותאונות, ניידות משטרה, פגעי מזג אוויר, הנחות על דלק ועוד.

מפגש 17 בסדרה עם התסריטאי והיוצר אבנר ברנהיימר; ענת ניר, מפיקת אירועי תרבות מרכזיים לקהילה הלסבית בישראל, שאחד הבולטים שבהם הוא "לסבית קטלנית"; רינת קליין, העורכת הראשית של ערוץ הבידור הישראלי וערוץ שמונה.

יום שלישי ה-4/6 בשעה 20:30, בית העיר, ביאליק 27 תל אביב

ומה הפעם?

מאז שהחל אבנר ברנהיימר את קריירת הכתיבה שלו לטלוויזיה – כששימש כאחד התסריטאים בסדרה פורצת הדרך "פלורנטין" (ששודרה בערוץ 2 בשנת 1997) – הכתיבה שלו מלווה את התפתחות הקהילה הלהט"בית בישראל. ברנהיימר, שהיה אז בן 31, עסק בסדרה בשאלות של יציאה מהארון, שהעסיקו באותה תקופה גם את הקהילה סביב אירועים כמו נצחונה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, מצעדי הגאווה הראשונים בתל אביב ועוד. חמש שנים לאחר מכן, בשנת 2002, יצא לאקרנים הסרט "יוסי וג׳אגר" לפי תסריט של ברנהיימר, שהשיק באופן רשמי את קריירת התסריטאות שלו, והציג סיפור אהבה בין שני חיילים. מאז יצר ברנהיימר את הסדרות "עד החתונה" בעבור רשת, את הסדרה היומית "פיק אפ" שכללה 100 פרקים בעבור ערוץ 10, את "בלו נטלי" בעבור יס, ואת "אמא ואבאז" בעבור הוט. בנוסף פרסם ברנהיימר טור אישי בשם "מיטה זוגית" בין השנים 1996-2005 ב"זמן הוורוד", שקובצו לאחר מכן לספר "אתה אוהב אותי", שיצא לאור בהוצאת חרגול בשנת 2005, וטור אישי במוסף "הארץ" בין השנים 2006-2009.

הסדרה "אמא ואבאז", יצירתו האחרונה של ברנהיימר, מספרת את סיפורו של תא משפחתי אלטרנטיבי – זוג גברים הומואים, סמי (יהודה לוי) וארז (יפתח קליין), המביאים ביחד ילד לעולם עם אישה סטרייטית, טליה (מיה דגן). הסדרה זכתה לתגובות רבות על האופן שבו מיוצגים זוג האבות בסדרה, כשברנהיימר נקלע למצב שבו רבים מצפים ממנו לתאר את הקהילה בצורה "ייצוגית", "מכובדת" ו"ראויה". זו לא הייתה הפעם הראשונה שכתיבתו של ברנהיימר נתקלת בביקורת, והדבר גם נכון לגבי כל מי שמציג בפריים טיים ובתקשורת ההמונים דמויות שנלחמות על הקבלה שלהן ואמורות להיות יצוגיות, גם אם הן לא כאלו.

בראיון שפורסם במוסף הארץ לקראת עליית הסדרה התייחס לכך ברנהיימר, כשאמר "אני חייב להיות אמיתי, להראות מורכבות. זו הסדרה הראשונה שיש בה שתי דמויות ראשיות הומואיות. האם דחוף לי לייצג אותם כהומואים מפרסומת של כמה כיף להיות הומואים? לא. אני חושב שלאנשים יהיו בעיות עם זה. בואי נגיד שהפוליטיקאים של הג'נדר בטח לא יהיו מרוצים. אני חושב שלהיות הומו אבא זה דבר חדש, ומפחיד ומעורר המון שאלות וממש לא בא לי לתווך את זה כפרסומת למשפחה המושלמת בקהילה".

מה השתנה בייצוג החזותי של הקהילה הלהט"בית בתקשורת ההמונים מאז 1997 ועד היום? מה האחריות של מי שכותב את אותן דמויות, כלפי הקהילה וכלפי עצמו? האם יש הבדל בין תיאור ונראות של דמויות הומואיות לבין דמויות לסביות או דמויות של חלקים אחרים מהקהילה? ועד כמה אחראים יוצרים כמו ברנהיימר לכך שהחברה הישראלית מוכנה לצפות בפריים טיים בסדרה שמספרת את סיפורם של שני אבות שמביאים ביחד ילד לעולם?

המפגש יתקיים כחלק מאירועי הגאווה של עיריית תל אביב יפו.