1+1 / מדור חדש: עיצוב לתרבות – עטיפות ספרים, כרזות של מופעי מחול ופסטיבלי תרבות, תדמית של תערוכות, עטיפות תקליטים, פוסטרים של סרטים ועוד. שני בסדרה: קובי פרנקו על הלוגו של צל ערים, התערוכה שנפתחה בתחילת החודש במוזיאון העיצוב חולון.
צל ערים. מוזיאון העיצוב חולון (2015) עיצוב: קובי פרנקו
התערוכה צל ערים מייצרת באמצעים חווייתיים הזדמנות למחשבה מחודשת על הצללת, או יותר נכון אי-הצללה, של ערים בארץ. הלוגו מעוצב בגופן מנדטורי של ינק יונטף והינו תרגום ויזואלי של המערך הצורני לצל: הוא עשוי משברי צורות שהצל שלהן ביחד מתחבר ובונה את הלוגו.
הדימוי
עם תחילת העבודה על מיתוג התערוכה ועיצוב הלוגו, הציעה גלית גאון, האוצרת הראשית של המוזיאון, שאשתף פעולה עם חן גלעדי ועדי אשל מאופקו-ארט. ביחד עם הפאבלאב, מעבדה קהילתית לייצור דיגיטלי, גלעדי ואשל פיתחו אלגוריתם המפרק אלמנט גרפי ליחידות תלת-ממדיות. צילן של אותן יחידות במיקום מדוייק ובתאורה בזווית הנכונה בונה מחדש את האלמנט הגרפי כמופע של צל בלבד.
בשלב הסקיצות עדיין השתמשתי בגופן ״נרקיס בלוק שמן״ ובאנגלית ב״פוטורה שמן״, אבל הכיוון היה בבסיסו זהה, בניית הלוגו כצל. בשלב זה רציתי שהלוגו יהיה דינמי, שגוף התאורה יזוז ויתחקה אחר תזוזת השמש. התוצאה היא, כמו במציאות, צל שזז, משתנה ומתעוות. רציתי שהלוגו יעבור בלופ ממצב של ״קריא״ למצב של ״לא קריא״. לצערי, משיקולים טכניים וכלכליים, הרעיון לא יצא לפועל.
הסקיצה למשרביההמשרביה הסופית
המשרביה
כשגלית גאון ביקשה שאעצב משרביה טיפוגרפית לחלון מול הכניסה לגלריה העליונה, נזכרתי מיד באריחים הטיפוגרפיים שעיצב יעקב שטארק בתחילת המאה הקודמת. רוב המשרביות בנויות על עיקרון קישוטי, דוגמת אריח החוזר על עצמו. סביב עיקרון זה עיצבתי משרביה טיפוגרפית הבנוייה מהמשפט ״בארץ הלוהטת הזאת, מילים צריכות להיות צל״, הלקוח מתוך ״שיר אהבה״ שכתב יהודה עמיחי. התוצאה היא שטיח טיפוגרפי שלעיתים כבר כמעט ואינו קריא, ולכן בחרתי להפריד ולחזור שוב על המשפט בחלק התחתון לצורך קריאות.
המשרביה, שמקורה באדריכלות האסלאמית, מיועדת להפרדה בין פנים וחוץ מבלי ליצור חיץ וניתוק מוחלט מהרחוב. היא בנוייה מגופן שעיצבתי ברוח מסורת הארט דקו הקישוטית ומבוסס על שלט ״בית ועד הקהילה״ (רח׳ יבנה פינת שד׳ רוטשילד).
שלב הסקיצות עדיין לא נתקלתי במשפט הטעון, האקטואלי והמדוייק של עמיחי. התעסקתי יותר במתח שבין הניגודים: שחור ולבן, שקוף ואטום וחקרתי שכפולטיפוגרפי של צמד המילים ״אור וצל״. גם פה השתמשתי בגופן קישוטי שעיצבת ובחרתי להתייחס לכל שטח החלון. מבחינה תקשורתית ורעיונית אני הרבה יותר שלם עם הכיוון שנבחר לבסוף. מבחינה עיצובית נראה לי שהיה חזק יותר אם היה מתפרש על כל שטח החלון.
עיצוב טוב לתרבות הוא…
על-זמני וחף מטרנדים. משימה מאתגרת.
מעוניינים להשתתף במדור? שילחו מייל עם דימויים רלוונטיים וכמה מילות הסבר
בעוד 5 שעות, פחות או יותר, יתחיל הסבב הראשון של התצוגה של בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר לשנת 2015. הכסאות שעליהם יישבו המוזמנים וקוני הכרטיסים עדיין לא מסודרים. מאחורי הקלעים מסתובבים הסטודנטים משנה ג׳ ו-ד׳ ובשלב הזה הם נראים כמו חבורה רנדומלית של צעירים שנקלעו במקרה למקום. כל הבגדים מסודרים לפי הסדר, תלויים על שורה ארוכה של קולבים.
״אתה מתרגש?״, אני שואל כמה מהם. ״לא, בעיקר עייפים״, היא התשובה הנפוצה. ״הנורא מאחורינו״, עונה אחד מהם.
הנורא? אני שואל.
״נו, אתה יודע למה אני מתכוון. ההגשות״.
זה עוד יבוא לכם יותר מאוחר, ההתרגשות.
״מן הסתם…״.
14:00
אני מתיישב על אחד הכסאות, ממתין שתתחיל החזרה. מוזר ככל שזה לא יהיה, החזרות לתצוגה מתנהלות כשהדוגמניות לבושות בבגדים שאיתם הן באות מהבית, אבל עם הנעליים שאיתן הן יילכו בתצוגה. כלומר, מה שאני הולך לראות תכף אלה חבורה של בחורות צעירות, עם בגדי הקיץ המינימליים שלהן, והפעם הראשונה שבה הן יילכו עם הבגד על המסלול תהיה מול הקהל. מה שנקרא, על החיים ועל המוות (אם להתעלם מהמדידות המקדימות). החזרות, מסתבר, נועדו בעיקר כדי לתזמן את היציאה שלהן למסלול, לוודא מי עולה אחרי מי, אבל גם – אני מניח – כדי לראות שהן בכלל מסוגלות ללכת עם הנעליים.
למרות שחלק גדול מהנעלים בתצוגה יהיו נעלי ספורט שטוחות, חלק מהנעליים עוצבו במיוחד על ידי הסטודנטים. לדוגמה, הנעליים של דנית פלג, שמתיישבת לידי עם חמש או שש שקיות ניילון שקופות ובתוכן נעליים שהיא הדפיסה. הקולקציה שלה, ״חירות מובילה את העם״, מושתתת על שימוש במדפסות תלת ממד מתחילתה ועד סופה, והדגמים מורכבים ממבנים גמישים, המודפסים בחומר רך, ויוצרים טקסטורה לבישה דמויית תחרה. כשיגיע תורן של הדוגמניות לעשות חזרה, הנעליים יחזיקו מעמד בצורה מעוררת השתאות.
מתוך התצוגה. צילום: רפי דלויה
יותר מאוחר תתיישב לידי נינה לכמן שתתלבט אם השרוכים של נעלי ההתעמלות שהיא מייעדת לדוגמנים שלה לא קצרים מידי. לכמן עיצבה את קולקציית ״אבודים באיראן״, שמספרת את סיפורו של גבר אמריקאי שהחיים מובילים אותו דווקא לאיראן. היא מתארת את הדרך שבה ה-DNA התרבותי והאסתטי שהוא נושא עימו מוצא את מקומו בתוך ההיסטוריה העשירה והתרבות האיראנית הכה דומיננטית.
אני אומר לה שאף אחד ממילא לא באמת יסתכל על השרוכים, ושתשומת הלב של כולם תהיה לדוגמנים ולתלבושות, למרות שאני יודע שזו לא תשובה שתספק אותה. והיא אכן לא מספקת אותה…
בינתיים מתחילות בדיקות התאורה והסאונד, והמוזיקה שמכניסה קצת מצב רוח שמח. אחת הסטודנטיות מתחילה לפזז, ככה בקטנה. אני עובר שורה אחת אחורה, מנסה שלא ישימו לב אלי יותר מידי. ״יו, אני הכי מתרגשת״, אומרת אחת הסטודנטיות. אז כן, הם בכל זאת מתרגשים…
הדוגמניות מתיישבות בשורה לפני ומודדות את הנעליים לקראת החזרה שתכף תתחיל. מצד אחד הן באמת יפות, מצד שני הן לא נראות כמו דוגמניות מסלול, או ליתר דיוק כמו שהן נראות כשהן על המסלול. וזה השלב שבו אני נזכר בפגישה שלי עם לאה פרץ, ראש המחלקה, כמה ימים לפני כן במשרד שלה בשנקר. דיברנו על הדבר הזה שנקרא תצוגת אופנה, שלשמו הגעתי לכאן מוקדם כל כך.
״זה ממש פלא״, היא אמרה. ״הדוגמניות, כשהן לא מאופרות ולא על המסלול, חלקן נראות די רגילות. ואז מאפרים אותן, וזה ממש מדהים מה שקורה, האנרגיות, המוזיקה, האורות – הן עוברות טרנספורמציה ונהיות מדהימות. קצת כמו שחקנים שיוצאים פתאום לבמה.
״וזו טרנספורמציה שגם הבגדים עוברים: גם הבגד בביקורת בכיתה הוא משהו אחר, וזה גם לא הבגד שעל הבובה בחלון הראווה. במהלך הביקורת הדוגמניות רוב הזמן עומדות, ואין את התנועה שעל המסלול, את ההילה, הזרקורים, המוזיקה, שנותנים חיים לבגדים״.
ובאמת, שום דבר פה לא נראה זוהר, אין גלאם, אין show, הכל קצת אפרורי. המזגן לא ממש עובד, יש מין אוורור, לא מאד מספק בהתחשב בכך שחודש יולי. הספוטים לא מכוונים עדיין ומסנוורים אותי. אני תוהה מה עבר לי בראש שהגעתי לכאן כל כך מוקדם.
14:15
מוטי רייף לוקח פיקוד, החזרה מתחילה. הדוגמניות הולכות עם הבגדים שאיתן הן באו מהבית, בצד השני של ההאנגר מסדרים את שורות הכיסאות. ״מה עושים, לאן הולכים אחרי זה?״, שואלת אחת הסטודנטיות. ״להשתכר. איך לא סידרו לנו איזה אפטר פרטי אחרי הדבר הזה?״, תוהה אחת מחברותיה.
רייף עומד עם האייפון שלו ביד, מתזמן את היציאה של הדוגמניות מאחורי הקלעים אל המסלול. הן יוצאות אחת אחת, כדי שכל דגם יקבל את תשומת הלב הבודדת שלו. רק בסוף נוצרת התמונה של כל הקולקציה ביחד. ״לשמור על האמצע״, קורא רייף בקול רם לעבר הגב שלהן. ״keep the center״, הוא חוזר באנגלית, לטובת הדוגמניות שלא ממש מדברות עברית.
במהלך השעות הקרובות אני מסתכל על רייף לא מעט, מנסה לפענח מה יש בו שהפך אותו למפיק הכל יכול של תצוגות האופנה: קצת כמו מציל בבריכה, קצת כמו רס״ר, קצת כמו אבא דואג, הוא מנהל את היום הזה.
״faster. חבר׳ה, מהר״ הוא ממריץ את הדוגמניות לרדת מהבמה. הכל צריך לתקתק. ״תשתי בבקשה את מיץ התפוזים שלך״, הוא מזכיר לאחת המפיקות שעובדות איתו. כשאחת הדוגמניות מחבקת מישהי ומתחילה לסחוב אותה שק-קמח, הוא מבקש ממנה שתיזהר על הגב שלה. והכל תוך כדי שהוא מתזמן את הדוגמניות, אומר להן מתי לצאת, מסתכל על השעון הרץ באייפון. וכשהמוזיקה נגמרת בדיוק כשאחרונת הדוגמניות חוזרת אל אחורי הקלעים, והכל עבד לפי התוכנית, אפשר לזהות בפנים שלו שהוא מרוצה.
החזרות ממשיכות ואני ממציא לי משחק, ״דמיין את הקולקציה״. בכל פעם שקבוצה אחרת של דוגמניות עולות על המסלול, אני:
1. מנסה להבין מי הסטודנט שעיצב את הקולקציה שאני רואה.
2. מקשיב למוזיקה שמלווה את הדוגמניות שהולכות על המסלול.
3. בוחן את הנעליים שהדוגמניות לובשות.
והכל כדי לנסות ולדמיין איך נראית הקולקציה, דרך הנעלים והמוזיקה (והסטודנט/ית). רק אז אני מציץ בתיקיית צילומי היח״צ במחשב, כדי לראות אם קלעתי. זה קצת קשה, כי אלה אותן דוגמניות פחות או יותר כל הזמן, אבל זה תרגיל מעניין. וזה מוזר, כי כשאני מסתכל על תיקיית הצילומים, אני צריך לזהות את הקולקציה לפי הנעליים שהדוגמניות הולכות איתן עכשיו, במידה ולא הצלחתי להבין מי הסטודנט…
הקולקציה של לכמן. למעלה מתוך צילומי היח״צ של רון קדמי. למטה מתוך צילומי התצוגה של רפי דלויה. חפשו את השרוכים
15:00
עוד שלוש וחצי שעות התצוגה הראשונה מתחילה, נינה עדיין מתעסקת עם השרוכים של הנעליים. ״אני לא מבינה מה כל כך מעניין פה עכשיו״, היא אומרת לי, ״על מה כבר יש לכתוב״. אני עונה שדווקא מעניין, ושהיא תוכל לקרוא בעוד כמה ימים. ״הארץ?״, היא שואלת. אני מעדכן אותה שלמעלה מחצי שנה אני כבר לא כותב שם.
למרות שיש כמה סטודנטים שאני זוכר, כמו רומי פיילו מאיזו הגשה שלו משנה ג׳ שהייתי נוכח בה, או שי טקו, שהציג בתערוכה שאצרתי בנווה שכטר, שאר הפרצופים די אנונימיים מבחינתי. אבל פתאום אני רואה פרצוף מוכר: צלמת האופנה מירי דוידוביץ נכנסת להאנגר.
״אני מסתובבת כבר שלושה-ארבעה ימים בתל אביב, וזו ממש אנחת רווחה לראות את האנשים פה״, היא מספרת. ״אני עושה כתבה מצולמת על הסצינה התל אביבית למגזין wwd, אבל הבעיה היא שכל כך חם בחוץ והסטייל ממש נוזל. בוא תראה מה צילמתי עד עכשיו״. באופן לא מפתיע אני מזהה כמה פרצופים, ושואל אותה איך היא מתרשמת מהדוגמניות בינתיים.
״אני לא הולכת להרבה תצוגות״, היא אומרת.
למה?
זו לא הטריטוריה שלי. אני צלמת. אין לי מה לחפש פה יותר מידי. אני לא הבן אדם לשאול אותו על תצוגות אופנה. העניין שלי הוא בצילום אופנה, לא באופנה״.
אבחנה מעניינת, ואני רושם לעצמי לפתח אותה בהזדמנות אחרת.
אחת הדוגמניות אוכלת אפרסק ובודקת מיילים באייפון (היא אוכלת! אני חושב לעצמי. קלישאה, אני יודע…). רייף ממשיך בשלו, עומד כמו שוטר תנועה, מתזמן את הדוגמניות, המוזיקה שמחה, גם הוא כמו הדוגמניות מזיז קלות את האגן. הבחורים שסידרו את הכיסאות מתחילים להדביק את המספרים של המקומות המסומנים על המושבים, מסתכלים על הדוגמניות, ומחליפים רשמים אחד עם השני. לאט לאט הכל מתחיל לקבל צורה.
16:15
אני חוזר אחרי הפסקת מזון קלה בשוק האוכל ממול. ההאנגר כמעט נטוש, מחכים לדוגמנים כדי להתחיל את חזרות הנעליים של קולקציות הגברים. מתחילים להדביק מספרים על הכיסאות כדי לסמן את המקומות, על שני המנופים מכוונים תאורה. אין זכר לסטודנטים, לדוגמניות, לכל ההמולה שהייתה פה רק לפני רגע.
בזווית העין אני קולט שני בחורים יפים הולכים על המסלול לעבר אחורי הקלעים. אחד מהם, עם רעמת תלתלים מפוארת, תופס את העין במיוחד. מאוחר יותר כבר אלמד שקוראים לו ברק. קשה יהיה שלא לשים לב איך בכל קולקציה שהוא מציג, הוא מצליח לגנוב את ההצגה. רייף יעלה מאוחר יותר צילום לאינסטגרם שלו ויכתיר אותו בתור כוכב הערב:
16:45
הסטודנטים שעיצבו את קולקציות גברים מתחילים לסדר את הנעליים לקראת החזרות של הדוגמנים. כמו אצל הדוגמניות, גם בדוגמנים יש משהו נונשלנטי, בהתנהגות, בהליכה, במראה: מורידים כפכפים, יד אחת עם סנדויץ׳ (גם הם אוכלים!), יד שנייה מנסה להכניס את הרגל לנעל שנראית קצת קטנה. רייף לא נראה באופק. הילדות הקטנות שיצעדו על המסלול עם קולקציית הילדים היחידה שתוצג הערב, הגיעו גם הן.
אני תוהה אם זר שהיה נקלע למקום היה יכול לנחש מה מקשר בין כל מי שנמצא פה ומה הולך לקרות בהמשך הערב.
16:55
״שלום ילדים״, אני שומע את קולו של רייף. צוות צילום מחו״ל שמתעד את ההכנות לתצוגה עוקב אחריו. ״חסרה לי עוד ילדה״, הוא אומר, עד שהיא מגיחה בריצה מהקצה השני של ההאנגר. הוא לוחץ להן את הידיים כמו ג׳נטלמן אמיתי ומסביר להן מה הולך לקרות. המוזיקה מתחילה, הוא הולך בראש, הילדות אחריו, כמו החלילן מהמלין. כל הנוכחים מוחאים להן כפיים ומעודדים. זה השלב שבו אני מצטער שבאתי רק עם האייפון שלי, בלי מצלמה טובה יותר.
הדוגמנים מתחילים לצעוד על המסלול. משהו במוזיקה לא עובד. השלט האלקטרוני שמציג את שמות הסטודנטים נתקע על השם של שי טקו. יש בעיה עם הסאונד. הדוגמנים מתיישבים מחכים. לא ברור למה. אף אחד לא מתרגש. כולם יודעים שטיבן של תקלות של הרגע האחרון לקרות, ומטיבם של דברים להסתדר ברגע האחרון.
אני מזהה לפי הנעליים שזו הקולקציה של ערן צמח, ״שירת הסירנה״. צמח חיפש סגנון לבוש שיוכל לשאת את התואר ״ישראלי״. מדי צה"ל שימשו כהשראה לכל הפריטים בקולקציה, ממעיל הקצינים דרך חולצת הירכית ועד שמיכת הסקאביס הידועה לשמצה. בתהליך העיצוב שונו הצבעים, הפרופורציות והחומרים במטרה לייצר הקשרים חדשים, במבט שבוחן מושגים כמו יופי, כאב, גבריות ונשיות.
יותר מאוחר הדבר שהכי יבלוט לי לעין הוא איך הבגדים באמת נראים שונים בין צילומי היח״צ לבין התצוגה עצמה.
למעלה: צילום היח״צ של רון קדמי. למטה: החזרות.
וכך הם נראה בתצוגה. צילום: רפי דלויה
17:20
אנשי היח״צ מתחילים להגיע, חלק מהעיתונאים כבר מסתובבים מאחורי הקלעים, מדברים עם הסטודנטים. אני מעיף מבט לקומת הגלריה וקולט שבכלל לא שמתי לב שהתחילו לאפר את הדוגמניות ולסדר להן את השיער. אני תוהה מה עוד אני מפספס. גם סגל המרצים מתחיל לטפטף.
עוד דבר חדש שלמדתי: לסגל המחלקה אין מעורבות בתצוגה. רייף מקבל יד חופשית בהפקה של כל הדבר הזה.
17:45
לאה פרץ מתחבקת עם רייף. ״זה יום נורא נורא מרגש ולא משנה כמה שנים אני עושה את זה״, היא אומרת. ״אני לא יכולה להגיד ׳עשיתי׳, ׳ראיתי׳. כל שנה זו התרגשות מחדש כאילו שזו הפעם הראשונה שאנחנו עושים את זה. חוץ מזה נורא קשה לנו להיפרד מהסטודנטים״.
כמה תצוגות כבר עשית כראש מחלקה?
״14, למרות שחשבתי שיותר. ואני לא יכולה להגיד שאני לא מתוחה. אני דרוכה. קודם כל משהו תמיד יכול להשתבש, כמו מה שקרה בשנה שעברה עם הטילים. זה חלום בעתה של כל מי שמרים אירוע, שיקרה איזה פורס מאז׳ור שאתה לא שולט עליו. זה לא היה פשוט להחליט אם לעצור או להמשיך את התצוגה. הדבר היחיד שחשבתי עליו היה הסטודנטים: אי אפשר שלא תהיה תצוגה, ואם אני לא עושה את זה עכשיו, אז מתי? מאיפה יהיה לנו כסף?
״מעבר לכך, אני תמיד חוששת שיהיה פער בין מה שמצפים או מבינים מבחוץ, לבין מה שאנחנו חושבים שהוא נכון, לגבי מה נדרש מבית ספר לעיצוב אופנה, מה האחריות שלנו. זה בעיני הכי חשוב. מי שיוצא אחרי ארבע שנים, שבמהלכן זו אולי הפעם היחידה בחייו שהוא ילמד מקצוע, יש לי אחריות כלפיו. והאחריות שלי, מאחר וזה נקרא ׳עיצוב אופנה׳, היא להוציא את הבוגרים אנשי מקצוע בתחום״.
18:15
״חזרנו״, מכריזות הילדות הקטנות מאחורי הקלעים, ומחליטות לעשות עוד חזרה באופן עצמאי. הן מסתדרות אחת אחרי השנייה, והולכות לפי הסדר. ״מהתחלה״, הן מכריזות שוב, ועושות עוד חזרה. רק עכשיו אני מתחיל להבין מה עשיתי פה בחמש השעות האחרונות, מה חיפשתי: אני מנסה להבין מה יש במסלול שמושך כל כך? מה יש באור הזרקורים שעושה לנו את זה? מה יש בתצוגה, ב-show הזה שקוסם כל כך לילדות קטנות, כמו גם ל-500 איש שקנו אליו כרטיסים (לא זולים במיוחד).
יש כמובן את כל התשובות הברורות מאליהן, ועדין, בשלב הזה, אין לי תשובה מספקת. אני אגלה לכם סוד: שבועיים אחרי ועדין לא הצלחתי לנסח תשובה אחת. ומה שמנחם אותי, הוא שגם לפרץ אין, כשאני שואל אותה מה חשוב בתצוגה, כי הרי במהלך התצוגה אני לא באמת יכול לדעת אם הבגד נוח, אני לא יכול למשש אותו, אני רק יכול להתרשם מהדבר הזה שקורה שם לרגע.
״הקהל שמגיע לתצוגה נחלק בין סוגים שונים של אנשים״, היא מסבירה. ״יש את הקהל המקצועי, יש את המשפחות, ויש סתם סקרנים. יש רמות שונות וסוגים שונים של התבוננות. התצוגה מייצרת דרך לדבר את השפה של האופנה. זו הפלטפורמה הנכונה ביותר להציג אופנה, שמאפשרת לדבר על עולמם של הסטודנטים, מאיפה הם באו, מה מעניין ומעסיק אותם. זה סוג של סייסמוגרף. אופנה מייצגת תרבות, חברה וזמן, ואני מקווה שאנחנו מייצגים את המקום ואת הזמן שבהם אנחנו פועלים״.
מה זה מקום הזה? תל אביב? ישראל? העולם?
״אם זה לא יהיה גלוקאלי זה לא יעבוד; זה לא יהיה טוב. השפה של האופנה היא בינלאומית וכולם מדברים אותה. אבל היא יכולה וצריכה להיות התשתית, ועליה אתה בונה לבנים שיכולות להיות מקומיות״.
18:40
האווירה מאחורי הקלעים מבודחת, מעבירים את הזמן, מדברים בטלפון. ומצלמים סלפי…
שתי דוגמניות מתלבשות מאחורי הקלעים לקראת תחילת הסבב הראשון, חשופות חזה, ולאף אחד זה לא ממש משנה. ככלל נראה כאילו יש מאחורי הקלעים יותר אנשים ממה שיש בצד השני: בליל שפות, תלבושות, קולות וצבעים, כולם נהיים קצת חסרי מנוחה ככל שהספירה לאחור מתקרבת לקיצה. הסיבה שיש כל כך הרבה אנשים היא בין השאר שלכל בוגר הוצמד סטודנט משנה ג׳ שתפקידו להלביש את הדוגמנים. זה גם מאפשר לקיים את התצוגה בעלות סבירה, אבל יותר מזה זה תהליך לימודי ועניין של התגייסות.
״מי שלא מלביש, מי שלא דוגמן, מי שלא מעצב, שיילך אחורה. אתם מפריעים״, אני שומע מישהו צועק. אני פוגש מאחורה שלושה בוגרים מהשנה שעברה ונראה שהם הרבה יותר מתרגשים מהבוגרים הטריים, שפשוט מאד מאד מאד לחוצים. ועייפים.
למרות שאין לתצוגה שום משקל אקדמי בציון הסופי, וההגשות כבר נגמרו, יש מתח ואנרגיה מאחורי הקלעים שקשה ליישב עם הנינוחות של הקהל שיושב מהצד השני, וממתין שהתצוגה כבר תתחיל.
אני חוזר לקדמת הבמה, מוצא את המקום שלי באמצע השורה הראשונה, ומתיישב. ותוהה איך הזמן שביליתי היום בחזרות ישפיע על התפיסה שלי של מה שהולך לקרות.
19:00
מתחילים.
נאומים, תודות.
למעלה: רומי פיילו והדוגמנים, רגע לפני שמתחילים. למטה: צילומים של רפי דלויה מתוך התצוגה
19:14
הקולקציה הראשונה עולה למסלול, Bukha-Rap של רומי פיילו, שקיבל את ההשראה שלו מהעליות לרגל של הקהילה הבוכרית היהודית מאוזבקיסטן לירושלים במאה ה-19 – גברים שיצאו למסע מסוכן בדרך המשי עם סוס ועגלה, במשך מספר חודשים עד להגעתם לירושלים. את המסורת הזו הוא קשר עם האמן האמריקאי Kehinde Wiley שצילם אפרו-אמריקאים בתנוחות המחקות יצירות קלאסיות. השילוב בין שני מקורות ההשראה יצר מערכות בגדי גברים צבעוניות רב-תרבותיות המעלות שאלות על זהות גברית וזהות אתנית בישראל של היום.
קצת פסיכי, אבל אני מתרגש כאילו זו קולקציה שאני עיצבתי, או שאני הנחיתי אותו בפרויקט, ואני בסך הכל פה מהצהרים. האנרגיות של אחורי הקלעים ממשיכות גם פה. ״אל תשפוט ולא ישפטו אותך״ כתוב על הגב של אחת התלבושות שעיצב פיילו. אמירה מעניינת להתחיל איתה תצוגה.
19:35
עכשיו אני כבר לא מתסכל בכלל על הנעליים… מה שקורה על המסלול באמת שונה. וזה מרתק.
עוד מחשבה: כל קולקציה נראית אחרת מהשנייה. פעמים רבות אפשר לראות בתערוכות בוגרים ובתצוגות סוף שנה פרויקטים דומים, אבל פה באמת כל דבר שונה.
20:20
הקולקציה המסיימת של התצוגה היא 10 (!) מערכות הלבוש של שי טקו, ״בראשית ברא…״. טקו עיצב פרשנות עכשווית לדור העתיד ההיברידי שאנו ״יוצרים ומעצבים״ בעידן של הנדסה גנטית וביולוגית דרך הפריות למיניהן, עריכת גנים, בידוד תכונות רצויות ושיטות השבחה שונות. הוא משרטט עתיד שבו הבידול האתני-תרבותי מיטשטש לנוכח תהליכים גלובליים שונים, ושבו האנושות כולה תאוחד לתרבות אחת גלובלית, היברידית ומורכבת בצורה בלתי רגילה.
למעלה: התמונה המסיימת של התצוגה מתוך החזרות. למטה: בצילום של רפי דלויה מתוך התצוגה
הסבב הראשון נגמר.
הסטודנטים יוצאים אל המשפחות והחברים. ההתרגשות גדולה. אני נתקל בטקו ושואל אם הוא התרגש. ״זה יותר לחץ, דאגה ששום דבר לא יקרע, שהכל יעבור חלק. פחות התרגשות״, הוא עונה. הקהל של התצוגה הראשונה מתחיל להתפזר במקביל לקהל של התצוגה השנייה שמתחיל להגיע.
נפילה קטנה של מתח.
21:29
את הסבב השני אני מחליט לראות מאחורי הקלעים.
עוד דקה מתחילים, והדוגמנים של פיילו כבר לבושים, עומדים, מוכנים לצאת פעם שנייה אל הקהל, ואחריהם עומדים בשורה כל השאר. אני שואל את פיילו אם הוא מתרגש יותר או פחות מהפעם הראשונה? ״אותו הדבר״, הוא עונה, ״אולי קצת פחות. זה כמו לעשות מבחן פעם שנייה״. הוא מסדר את הצווארון לאחד הדוגמנים. כשהם על המסלול הוא מסתכל על המוניטור שמציג מה קורה על המסלול. התמונות מוכיחות שבכל זאת הוא קצת לחוץ…
דקה ומשהו לאחר מכן הדוגמנים חוזרים אל אחורי הקלעים, ותוך שניה עטים עליהם מי שצריך כדי להכין אותם לקולקציה הבאה. וככה זה ממשיך, כמו מכונה משומנת, והכל בשביל אותה דקה, דקה וחצי, שהם בחוץ, מציגים את הבגדים לצופים.
הזמן מאחורי הקלעים עובר הרבה יותר מהר ממה שחשבתי.
אני לא יודע איך זה קרה, אבל בלי שאני מרגיש בכלל, עברה שעה ושי טקו כבר מכין את הדוגמנים שלו לעלות על המסלול בפעם השנייה כדי לחתום את הערב. הוא שוב בודק שהכל יושב במקום, מיישר קפל, בודק את הנעליים, מחליק קמט.
זהו. הדוגמן האחרון עולה למסלול.
נגמר.
23:00
מתחילים להתפזר.
האנרגיות מתחילות לשקוע לאט לאט. הדוגמנים והדוגמניות חוזרים לבגדים שאיתם הם באו מהבית, בדרכם חזרה. אף אחד לא ממש מסתכל עליהם. גם המעצבים הצעירים מתחילים להתפזר, עם כל החליפות והבגדים שלהם ארוזים. אפטר פרטי? נראה יותר כמו פיפי ולישון סוף כל סוף כמו שצריך.
16/7, שנקר, 21:00
שבוע וחצי לאחר מכן, הפתיחה של אירועי סוף השנה בשנקר.
קומת המחלקה לעיצוב אופנה עמוסה במבקרים. כל הקולקציות תלויות על קולבים, המעצבים נמצאים לידן, מסבירים, מספרים, מדגימים, מציגים את ספרי הסקיצות שלהם. זו הזדמנות חד פעמית לקהל הרחב לבוא ולגעת, לבדוק, להתרשם.
אני מסתובב, מזהה פרצופים מוכרים, עובר בין כל הקולקציות, מלטף פה ושם איזה בגד, נפרד לשלום, מנסה לעשות closure לחוויה. חושב על המסלול שעבר הבגד מהמוח של הסטודנטים, לספרי הסקיצות, לדגמים, למדידות, לצילומים, להגשות, לחזרות, לתצוגה הראשונה, לתצוגה השנייה, ובחזרה לארון שבבית.
״כשאתה שם בגד על בובה או על קולב, זה לא אותו דבר״, אני נזכר בדבריה של פרץ. ״בגד נועד לגוף. ניסו לעשות תחליפים, לחשוב איך להציג בגדים לא בדרך הרגילה, על להקות מחול למשל, אבל בסוף כולם חוזרים לפורמט של תצוגה״.
אני עוזב את הקומה לעבר המחלקות האחרות, וחושב על מה שמחכה לסטודנטים שזה עתה סיימו את שנה ג׳.
לא יודע מה איתכם, אבל מהרגע הראשון שראיתי את התדמית של של תערוכת הבוגרים של בצלאל, חשבתי שזה אחד הדימויים הכי יפים שראיתי בזמן האחרון. ובכל פעם שאני מביט בדימוי השלם אני רואה בו עוד פרט שלא שמתי אליו לב מקודם: האבטיחים, הדקל, הצבר, הזית, הגשרים, הגמל, האריה. שמצטרפים אל הנוף הירוק והשמים הכחולים והציפור בשמים והמקדש שבהר. אוטופיה מוזרה, שבכרזה המלאה התווספה שכבה נוספת של טיפוגרפיה: בצלאל בשלוש שפות והשנה, 2015.
לדימוי המפנט הזה אחראיות נעמי גיגר ודנה גז, הלא הן סטודיו ג2, שעובדות עם בצלאל בשנים האחרונות והשנה הן גם אוצרות את התערוכה של המחלקה לתקשורת חזותית. ביקשתי מהן שיספרו על תהליך העבודה, על הדימוי האוטופי שהן יצרו לאקמיה לעיצוב ואמנות, ומה אמור מי שיסתכל על התדמית הזאת מבחוץ, להבין על בצלאל, על התערוכה ועל הבוגרים שלו?
דייי… אני אהיה קלישאתי ואגיד שלא ייאמן איך הזמן עבר. אז יש לי שאלה לפני שנדבר על תערוכות הבוגרים: איך זה לעצב בעבור אקדמיה לעיצוב ואמנות? מה האתגר הכי גדול?
Dana + Nomi:
האקדמיה היא מרחב של א/נשים נורא מעניינים/ות, מקום די פראי בסך הכל. לקוח מעולה, מגוון האתגרים ענק בגלל המחלקות השונות והצרכים השונים, וגם הקצב הגבוה. והכי חשוב, זה נותן לנו הזדמנות לעסוק בתחום שאנחנו הכי אוהבות – עיצוב ואמנות
Yuval:
אז אם אני יכול לשער לעצמי איך זה לעצב חומרים לפעילויות השוטפות שהן יותר ספציפיות, פעם בשנה יש את העניין הזה של תערוכות בוגרים. מאיפה מתחילים? כי הרי אין הבדל בתכל׳ס ברעיון הכללי משנה לשנה…
ואגב, זה נדמה לי או שזו פעם ראשונה שכתוב למעלה תערוכת בוגרים/ות. כלומר גם וגם?
Dana + Nomi:
כן, אנחנו משתדלות תמיד לייצר גרפיקה בשלוש שפות ובלשון זכר ונקבה יחד.
את הקונספט הגרפי של התערוכה אנחנו בונות לאורך השנה כולה, מגלגלות כיוונים מאוד שונים. הבריף הוא אותו בריף משנה לשנה, אבל המרחב שאנחנו פועלות בתוכו (העיצובי, המקומי והאישי) משתנה כל הזמן. לדוגמה, השנה, 2015, ולא הרבה זמן אחרי הבחירות, אנחנו מתייחסות לטקסט עתידני שנכתב לפני 100 שנה שמתאר מציאות של הזמן שלנו היום
Yuval:
תגידו משהו על הטקסט ועל החיבור שלו לתערוכה, לבצלאל, לבוגרים, לישראל…
Dana + Nomi:
בוריס שץ פרסם את הספר שלו ״ירושלים הבנויה, חלום בהקיץ״ בשנת 1924, תיאור אוטופי מרחיק לכת של של ארץ ישראל בשנת 2018. הוא מתאר ארץ משגשגת, מלאה בתרבות ועשייה אמנותית נשגבת; ארץ פוריה ושופעת, מרחב גדוש במוסדות חינוך ותרבות, ארץ שבה נבנה בית המקדש השלישי, הפתוח בפני כל העמים ומשמש כמוזיאון לאמנות. התערוכה של בצלאל היא התרחשות של עשייה עוצמתית של מאות סטודנטים וסטודנטיות. הדבר הזה קורה וממשיך לקרות במרחב הקשוח והכאוטי שלנו בכלל ושל ירושלים בפרט. המתח הזה הוא קשה ויום-יומי, ויש לו אנרגיה מאוד חזקה. אנחנו מתייחסות לזה
Yuval:
היה לכן ברור מלכתחילה שזה יהיה הכיוון או שהיו עוד כיוונים בדרך? ואיך הגעתן אל הטקסט הזה?
Dana + Nomi:
היו לנו כיוונים ממש שונים לאורך הדרך. בחנו לדוגמה כיוון של בניית מערכת סמלים ״ממלכתיים״, או עבודת ארט-דיירקשן של צילום עבודות סטודנטים/יות בקומפוזיציה אקספרסיבית. את הטקסט של בוריס שץ הכרנו לראשונה בתקופה שעבדנו אצל דוד טרטקובר (גם לפני 100 שנה…)
Yuval:
וואלה. אז לפני שנמשיך עם התדמית הסופית, אתן יכולות אולי להרחיב קצת יותר על הכיוונים השונים שנזנחו? ולספר קצת יותר על התהליך
Dana + Nomi:
האמת היא שהתחלנו לחשוב ולדבר על המיתוג של השנה עוד לפני סוף התערוכה הקודמת : ) זה אחד הפרויקטים הכי מורכבים שלנו, בנינו שפה גרפית וטיפוגרפית כמעט מלאה לכל כיוון שבחנו. זה תהליך עומק עדין ומרתק, אבל ברגע שזה מתגבש, כבר נורא ברור מה הכיוון המדוייק
Yuval:
אז זה אומר שבשלב הזה אתן כבר יודעות איך ייראה המיתוג של השנה הבאה?…
Dana + Nomi:
: )
Yuval:
נייס! בואו נחזור לדימוי הבאמת יוצא דופן שהכנתן לתערוכה של השנה. גם פה – איך מתחילים? מה הרפרפנסים? מה הטכניקה? איך מחליטים איזה פרטים להכניס? באיזו שפה להשתמש? מלא שאלות, אני יודע…
Dana + Nomi:
ההשראה שלנו לשפה הגרפית מגיעה מכרזות תיירות המזמינות לבקר בארץ ישראל (כמו Visit Palestine של פרנץ קראוס), כמו גם מהדפסים זולים ורווי צבע של תיאורי אדם, טבע ודת מהתחנה המרכזית בדרום תל אביב. היחידה הטיפוגרפית מתייחסת לעבודת חיתוך אותיות בחומר.
ההשראה לקוחה מתצורות שונות של יודאיקה מודרנית, החל מעבודות צורפות של וולפרט וגומבל בתקופת ״בצלאל החדש״ ועד לחיתוכי לייזר של קמעות עכשווים. כל האלמנטים בדימוי בונים יחד את האוטופיה האוריינטליסטית שלנו ושל בוריס שץ. הטכניקה היא ציור דיגיטלי ברמת פירוט אינטנסיבית
Yuval:
אינטנסיבית זה אנדרסטייטמנט
Dana + Nomi:
נכון! אנחנו אינטנסיביות באופן כללי.
Yuval:
כן, את זה כבר הבנתי ממזמן… אבל נחזור לרמת הפירוט. בכל זאת בצלאל נמצאת בירושלים והנוף שנשקף ממנה הוא לא ניטראלי. לא חששתן מקריאה לא נכונה של המהלך שלכן? מביקורת?
Dana + Nomi:
ההיפך. עם הזמן זה מרגיש לנו יותר נכון להתייחס ולבטא באמצעים שיש לנו את המחשבות והרגשות שיש לנו לגבי מה שקורה כאן. אנחנו מלאות צער על דברים שקורים פה, ובמקביל מלאות אופטימיות משונה ופנטזיות
Yuval:
אכן אופטימיות משונה… אבל בואו נמשיך: מרגע שיש דימוי, מה עוד כוללת העבודה שלכן על תערוכות סוף השנה (מעבר לאוצרות של התערוכה של תקשורת חזותית, שעליה אולי נדבר בנפרד אחרי שהתערוכה תיפתח)
Dana + Nomi:
אז רגע רגע… אנחנו באמת אוצרות ומעצבות גם את התערוכה המחלקתית של תקשורת חזותית בבצלאל השנה, שזה פרויקט עצום ומרתק בפני עצמו. לתערוכה השנה אנחנו קוראות ״חורשה״ – הזמנה לשוטט במרחב של גריד שמכיל בתוכו פוטנציאל של טבע פראי, מרחב תלת-ממדי המסוגל להכיל כל מיני חיבורים וקומפוזיציות שונות, התלויות בנקודה בה עומד המתבונן או המתבוננת.
ובעצם: אנחנו מתנסות בתלייה של דו-ממד על ציר עומק ומנסות למצוא פתרונות אורגניים ולא מתאמצים לחיבור בין פרינט ומסך, בהמשך ישיר לגישה של המחלקה וגם של הבוגרים והבוגרות בשנים האחרונות – ההפרדה ההיסטורית בין הדיסציפלינות שבתוך תקשורת חזותית הולכת ומטשטשת, ואתה רואה יותר ויותר סטודנטים שמפגינים וירטואוזיות מרשימה בכמה מדיומים, מה שמאפשר להם לבחור פורמט לפי צורך תוכני ולא לפי שליטה במדיום
Yuval:
יפה. אבל על זה באמת נדבר בפעם אחרת…
Dana + Nomi:
ולגבי פורמטים לתערוכה הכללית: יש השנה אתר בוגרים/ות רחב, פוסטר, מערכת שילוט והתמצאות מוזהבת, וכו׳
Yuval:
מוזהבת? כחלק מהאוטופיה והפנטזיה?
Dana + Nomi:
כן, וכחלק מהגישה הטיפוגרפית של חיתוך במתכת (עם טוויסט של טראש)
Yuval:
אז עכשיו לשאלה החשובה באמת… וסליחה אם אני גוזל לכן את הפרנסה: למה זה חשוב, ועוד לתערוכה שנמשכת בסך הכל שבועיים
Dana + Nomi:
זאת שאלה שאפשר תמיד לשאול על מיתוג גרפי בשדה לא מסחרי, לא?
Yuval:
אלף: נכון. בית: בכל זאת יש הבדל בין תערוכה שנמשכת כמה חודשים לבין אירוע קצר יותר. בין מהלך נקודתי לבין משהו שאתן עובדות עליו כל כך הרבה זמן
Dana + Nomi:
נכון, זה רק שבועיים, אבל השבועיים האלו הם פרי של ארבע שנות לימוד עמוסות של הבוגרים והבוגרות, וזה גם הזמן שבצלאל מזמין את הקהל הרחב להיחשף לעשייה הפנימית הרחבה. חוץ מזה, אנחנו עובדות מן הסתם בתנאי תקציב לא אפשריים, אבל מדמיינות שאין לנו שום מגבלה. כמו בוריס שץ : )
סתם…
Yuval:
אז שאלה אחרונה (אני חושב…): מי שיסתכל על התדמית הזאת מבחוץ, על הכרזה האוטופית הזאת, מה הוא אמור להבין על בצלאל, על התערוכה ועל הבוגרים שלו?
Dana + Nomi:
שאלה טובה! אנחנו מקוות שהמיתוג שלנו מצליח להראות את בצלאל כאקדמיה עם רצף היסטורי ארוך של א/נשים חושבים/ות ומעמיקים/ות, מחוברים/ות למקום הזה, ובעלי יכולת ליצור מציאות או מציאויות מרחיקות לכת באמצעות הכלים שהם/ן קיבלו
Yuval:
יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Dana + Nomi:
כן. רק לציין שעובדים איתנו עכשיו בסטודיו גם יואב פרי ואיל זקין, שני מעצבים מוכשרים לגמרי, והם חלק בלתי נפרד ממה שהסטודיו עושה כרגע. וגם להגיד לך תודה, זה נורא מעניין לחשוב ולדבר על הדברים האלו
פורטפוליו News: תערוכה חדשה המציגה עבודות של צוות בית בנימיני תיפתח ביום חמישי ה-23/7. אוצרת: אסתר בק. משתתפים: אופיר זמודזיאק, אורן ארבל, אלון גיל, אלינה טופרמן איתן, אמנון עמוס, אנה כרמי, בוריס כץ, גיא ג׳אנה, דורי שכטל זנגר, אסתר בק, אתי גורן, בתיה מרגלית, ג׳קרנדה קורי, יעל נובק, לאוניד גוסין, מיכל אדלר שלו, מרסל קליין, נועה אלמגור בן דור, נצה בר, נעה היינה, רוית לצר, רונית צור, רונן ימין, רועי מעין, רחלי רוטמן גרג׳י, רינה פלג, רני גילת, רעיה שטרן, שירה סילברסטון, שלומית באומן, שלי שביט, שמאי גיבש, תרצה ילון קולטון.
אורן ארבל, TABLE
בית בנימיני הינו מרכז לקרמיקה עכשווית הפועל ברבדים עיוניים, חזותיים, חומריים וחווייתיים היוצרים דיון מעמיק בתרבות חומרית בכלל וביצירה בחומר קרמי בפרט. ייחודו של בית בנימיני בא לידי ביטוי קודם כל בשמו: הוא איננו ״מכון״, הוא איננו ״אקדמיה״ או ״מעבדה״, אלא ״בית״. הבחירה בשם זה איננה מקרית והיא נובעת מתפיסת עולם הרואה במרכז תרבות זה, כסביבה ביתית מכבדת, מתדיינת ולא מנוכרת. הפעילות העניפה בבית בנימיני היא תוצאה של עבודת צוות סינרגית אליה שותפים יוצרים רבים המתמחים בדיסציפלינות מגוונות. לקראת הקיץ החלטנו להציג תערוכה של הצוות הפעיל בבית בנימיני על מנת לתת במה לקבוצת יוצרים זו, ולאפשר מבט רחב על יצירתם של מומחים מתחום הקרמיקה.
בבית בנימיני פועלים במשותף יוצרים צעירים שזה עתה סיימו את לימודיהם באקדמיה יחד עם יוצרים בוגרים וותיקים הפעילים בשדה שנים רבות (כ-30 יוצרים בתפקידים שונים). כמו כן פועלים בו במשולב מומחים רבים לשיטות עבודה שונות בחומר היוצרים דיון רחב על היבטים שונים של היצירה החומרית.
אמנון עמוס, טאג׳ין
בתערוכה IN HOUSE מוצגות עבודות עכשוויות של היוצרים הנמנים על צוות בית בנימיני. החומר כמכנה משותף בין העבודות השונות, משמש ליוצרים שדה תרבותי המתייחס לכמה צירי תוכן: היסטורי, רעיוני, וירטואוזי, מקומי, גלובלי, פואטי ושימושי. למרות הגיוון, ניתן לראות כי היצירה הקרמית המוצגת בתערוכה מתכתבת עם שדות שיח פנים וחוץ תחומיים, עם שדות כמו עיצוב וקראפט מצד אחד ועם אמנות הפלסטית מצד שני. התערוכה IN HOUSE מצביעה על הרלוונטיות של התחום בתקופתנו באופן עשיר ומחודד.
מי שקצת עוקב אחר צילומי הבתים במגזיני העיצוב והלייפסטייל בשנים האחרונות, ודאי נתקל בשמו שלגדעון לוין, או את השם שתחתיו הוא פועל – 181 מעלות. את האהבה לצילום פיתח לוין, בוגר המחלקה לצילום בבצלאל, כבר בשירותו הצבאי – נושא שמלווה אותו עד היום בעולם האמנות שבו הוא מקפיד לפעול במקביל לצילומי האדריכלות. הוא מאמין שכימיה אישית עם האדריכל היא אחד הדברים הכי חשובים במקצוע, ומחכה לרגע שבו מעצבים יפסיקו לשים חפצים בכל מקום כדי שלא יהיה ריק.
תכנון: ארז אדריכלים
Yuval:
הי גדעון, מה שלומך?
Gidon:
הי יובל, מה נשמע? בדיוק שולח לך דימויים נוספים
Yuval:
אצלי לא רע בכלל, מתכונן לעונת תערוכות הבוגרים. מה שנקרא, הזמן הזה של השנה… זוכר?
Gidon:
בטח זוכר… לא מזמן הייתי בתוך זה, ארוע מרגש
Yuval:
תזכיר לי מתי סיימת
Gidon:
2012
Yuval:
זה הכל? איכשהו היה לי נדמה שזה היה קודם…
Gidon:
שלוש שנים, אבל הספקתי הרבה… אני משתדל לא לנוח!
Yuval:
ספר בכמה מילים מה עשית מאז שסיימת את בצלאל. ואולי גם קצת קודם
Gidon:
אוקי. כבר בזמן הלימודים בבצלאל בשנה א׳ הבנתי שצריך להתניע כמה שיותר מהר, אחרת אשאר במקום, אז התחלתי לעבוד בצילום בכל דבר שרק בא לי ליד, בלי לחשוב אם אני אוהב את זה או לא, רק בשביל לטעום מכל העולמות. מיד אחרי שסיימנו ניסיתי לקדם את פרויקט הגמר שלי – 21 22 23 – שמתעסק בחוויה הצבאית הקרבית שלי כלוחם.
הייתה לי תערוכת יחיד באוסטריה – וינה, וגם באותה שנה זכיתי להיות האמן המבטיח של כלכליסט, מה שמאוד עזר למעמד שלי היום. אחרי זה התחלתי לפתח את עצמי כי הבנתי שאני חייב עוד פלטפורמה חוץ מצילום האמנות, שתכניס לי גם פרנסה מיידית, אבל מצד שני שאני אתחבר אליה. לכן פתחתי עסק לצילום אדריכלות בשם 181 מעלות, ומשנה לשנה הוא גדל ונהיה לי שם די טוב בנישה הזאת.
במקביל אני תמיד מפתח את האמנות שלי ומשתתף בתערוכות משותפות בארץ ובחו״ל. האחרונה הייתה לפני כשבועיים בפסטיבל הצילום הבינלאומי באתונה, שגם טסתי אליו. היה נפלא
Yuval:
מה מקור השם 181 מעלות (כלומר, אני יכול לנחש, ובכל זאת…)
Gidon:
יש לי אהבה גדולה למספרים, אני חושב שיש משהו מסתורי בשפה הזאת. 180 מעלות היא הזווית הרצויה לעין בשביל לתפוס חלל או מרחב מסוים בצורה אופטימלית. והמעלה הנוספת היא השפה שלי, הניקיון שאני מאמין בו והסימטריה שמאפיינת אותי בצילומים גם באדריכלות וגם באמנות. יש משהו בצילומים רגועים, שקטים ולא מתלהבים, שגורמים לצילום להיות יותר חזק, וזאת השפה שאני מנסה לייצר ולהבדיל את עצמי משאר צלמי האדריכלות
Yuval:
תגיד, מה ההבדל מבחינתך בין לצלם אמנות לבין לצלם אדריכלות?
Gidon:
מבחינתי המשמעת היא אותה משמעת צילומית, כלומר הצילום שאני מתעסק בו גם באמנות וגם באדריכלות הוא בקצב מאוד נמוך – אני יכול המון זמן לסדר, לחשוב ולארגן, ואז רק ללחוץ. זה סוג צילום שהוא מאוד שונה נגיד מאופנה או מצילום עיתונות… הקצב שונה: ההתבוננות והדיוק, מה אני מצלם ומה אני רוצה מזה, הם דומים מאוד. ובגלל זה אני חושב שבחרתי לצלם אדריכלות, בגלל המשמעת הזאת וקצב הצילום, שדומה לסגנון שלי באמנות. עוד דבר זה הדברים הסטאטיים שאני מתחבר אליהם, שמופיעים בשני העולמות האלה.
ההבדל היחיד בין התחומים הוא שבאמנות אני מחליט במאה אחוז מה אני רוצה להגיד, ואיזה סוג רגש אני רוצה להציג לעיני הצופה, לעומת אדריכלות שזה קו יותר טכני שבא לתאר את האדריכל. אני חושב שיש לי איזון טוב בין האמנות שלי לבין הצילום האדריכלי, כי לשבת כל היום ולחשוב על האמנות שלך זה גם יכול להיות כבד….
Yuval:
אתה יודע, זה מעניין שאמרת ״משמעת צילומית״. אתה חושב שזה מתקשר לפרויקטים שלך שקשורים לצבא ולרקע הצבאי שלך? כלומר, הכעניין הזה של משמעת
Gidon:
מממ… לא חושב. בגדול אפשר להשליך את זה על הצבא, אבל אם אני חושב לעומק זה בא מהבית ומהאהבה שלי לצילום ולמקצוע: הדיוק בפרטים הקטנים בלי להתפרש במילימטר בכלום, ואפילו אם זה לא יוצא לך, להמשיך לצלם או לחזור לאותו מקום. זה כל העניין. תמיד כשאני מצלם לאדריכל או לעצמי אני סוג של מתייסר… אני ממש לוקח את זה אישית ומצפה מעצמי שהתוצאה תצא ברמה גבוהה, שיהיו מרוצים ממני, ושאני אהיה מרוצה מעצמי
Yuval:
אז תספר קצת איך עובד כל העניין של צילומי בתים. מספרים לך מראש מה הבית? כמה זמן לוקח להתכונן? מה חשוב בתוצאה הסופית? וכן הלאה
Gidon:
אני תמיד מתחיל בשיחת הכרות עמוקה עם האדריכל או המעצב בשביל למצוא כימיה בינינו. זה מבחינתי כבר התחלה טובה, קודם כל לאהוב את מי שעומד מולי בצד השני, ושיהיה נעים לעבוד לשנינו.
השיחה הראשונה שלי היא להבין מאיזה עולם הוא בא ולאן הוא מתכנן להגיע עם העסק שלו כמעצב או כאדריכל, ואפילו שואל כמו מי הוא היה רוצה להיות. אני מבקש שישלחו לי תמיד דימוייים של כל דבר שנראה להם על מנת שאני אבין את השפה הגרפית, שכנראה תאפיין את הקו העיצובי, ואיזה צורות וצבעים הם אוהבים: האם הוא משהו סימטרי או לא, האם הוא דמות שאוהבת המון לבן וניקיון או ההפך. כל השאלות האלה ממש חשובותף כי זה גורם לי להבין האם מתאים לי בכלל לעבוד איתו, והאם אני אצליח להוציא מזה את המיטב. במקביל שולחים לי תמיד הדמיות ושירטוטים של הבית על מנת שאבין במה מדובר, ומנסים להבין את שעות הצילום המתאימות.
מבחינת הסטיילינג הוא סופר חשוב ויש פעמים שהלקוח שבשבילו עשו את הפרויקט כבר הספיק להרוס קצת, אז אם אין ברירה מביאים המון ציוד מחנויות שונות בשביל לאבזר את הבית. לכן אני תמיד אומר למעצבים – סיימתם פרויקט? צלמו אותו כמה שיותר מהר לפני שהוא מתחיל להראות פחות טוב, אלא אם כן מדובר בצמחיה ואז עדיף לחכות אפילו שנה
Yuval:
ומה קורה ביום הצילומים?
עיצוב פנים: איתי פלטי
Gidon:
ביום הצילומים הראשון אני תמיד מקפיד לנסות להכיר עוד יותר את המעצב, כי העניין הזה ממש חשוב לתוצר הסופי, שיהיה מה שהוא אוהב ומה הוא לא סובל. נגיד יש פעמים שלקוחות מעדיפים תקריבים, ולקוח אחר מעדיף זוויות מאוד רחבות – זה תלוי מאוד בחלל, אם אני רוצה להוציא אותו צנוע ושקט או רועש. כנ״ל גם הצבעים והתאורה שבה אני משתמש. אני אישית מעדיף שקט וצניעות. גם באמנות שלי אני מאמין בצניעות הפריימים, וחושב שהאור הטבעי הכי יפה והכי נכון לי.
אני מודע לכך שבשביל המעצב או האדריכל יום הצילומים הוא חשוב ושהם מתרגשים מאוד, כי הם חיכו לזה המון זמן, ולכן אני מנסה להיות סבלני לכל הבקשות שלהם.
לאחר הצילומים אני מקפיד לא להסתכל על התמונות במשך מספר ימים ולתת להם ״להתיישן״, שהעין תרגע ויהיה יותר חשק לעבוד על זה. רק אז אני מתחיל לעבוד במחשב על הפרויקט פלוס מינוס את אותה כמות זמן כמו שהיה בצילומים. וכשאני מסיים לערוך את הכל אני נותן לזה לנוח עוד יום יומיים ואז מסתכל שוב ונותן תיקונים קלים וטאצ'ים אחרונים. העין שלנו מתעייפת מהר מאוד יחסית, לכן אני מעדיף לעבוד בפיקים ולא ישר על הכל וסיימתי…
Yuval:
וואלה.
מה הקלישאות שאתה הכי מנסה להימנע מהן? כי תמיד בכל צילום של בית מהזמן האחרון צריך שיהיה איזה כיסא של אימס ובחצי מהתמונות יש אנשים מטושטשים
Gidon:
קלישאות זה דבר בעייתי, ואני מנסה להמנע מהן, אבל לפעמיים לא שמים לב ומבינים את זה רק כשמגיעים לסטודיו לעבוד על התמונות. אבל אני רואה שעם הזמן שעובר אני מודע לזה יותר ומנסה לא ליפול למקומות האלה. אני מנסה לעשות את המקסימום בשביל להוציא את הפרויקט באופן יצירתי ומקורי אבל זה לא תמיד תלוי בי.
אני תמיד מנסה להתעקש על דברים שאני חושב שהם יצירתיים וחשובים, למה כדאי לשים ומה כדאי להעיף, כי אני רואה את זה הרבה או שזה חוזר על עצמו המון, ברוב הפעמים מסכימים איתי שצדקתי, ומי שלא הסכים הסכים לאחר שראה את הצילומים לאחר העיבוד – אני פשוט רואה את כל התמונה מהצד של הצלם ואיך זה ייראה בסוף, לכן אני מלא פעמים מתעקש לא לצלם בזווית מסויימת או להוריד חפץ כי זה קלישאה.
אחת הקלישאות הגדולות בצילומים היא לשים חפץ בכל מקום שלא יהיה ריק. זה משהו שאני ממש שונא ולא יכול לסבול, מבחינתי זה חוסר ביטחון בפרויקט שנוצר. אדריכל בעל ביטחון עצמי גבוה ישאיר הכל ריק ויראה את התמונה כיצירת אמנות, כי להפציץ אותה בשטויות מיותרות ולא רק לבוא לצלם בשביל לתעד פרויקט זה משעמם.
מי שבא לתעד פרויקט שיצלם בעצמו
Yuval:
לול… למדנו משהו! מה הפרויקט הבא שלך?
Gidon:
אני חושב שצריך להיות ממוקד ואני ממשיך עם החוויות שלי מהשירות הקרבי. אני חושב שעם השנים שעוברות הן מקבלות צד יותר מופשט ופחות צבאי, שבא להעביר את ההתנתקות הנפשית שלי מהמסגרת הזאת, וזה לוקח לי המון זמן… אז אני מקפיד פעם בחודש לצאת ולצלם צילום חדש ולבחון אותו לאורך שנה, אם הוא מחזיק ועובד מבחינת הרגש והרעיון.
עיצוב פנים: איתי פלטי
Yuval:
אז שאלה אחרונה: מה היה שם בצבא שמעניין אותך להמשיך להתעסק בו? ובן כמה אתה בכלל?
Gidon:
אני בן 32
מממ… מה מעניין אותי בצבא שם… זו שאלה שאני שואל את עצמי המון ולא תמיד יש לי תשובה אליה, אבל משהו דוחף אותי לזה.
אני בן אדם מאוד נוסטלגי ומאוד אוהב חוויות מהעבר, אני יכול לדבר על זה שנים. החוויה של השירות מבחינתי הייתה מאוד עוצמתית, חיובית ושלילית, שמחה ועצובה. ויש לי המון מה להגיד על זה. בהתחלה התעסקתי יותר בצורה ממוקדת על החוויה הטראומתית, אבל עם הזמן למדתי לשחרר ולהסתכל על זה מהצד הנטו חוויתי של התקופה.
בכל פעם אני אומר לעצמי שבשנה הבאה אתחיל פרויקט שלא קשור לתחום, אבל אז חוזר למילואים ולכל הארועים שיש במדינה וחוזר לאותו הפרויקט. לכן החלטתי לא להתלחם בזה ולתת לבטן שלי לצלם.
1+1 / מדור חדש: עיצוב לתרבות – עטיפות ספרים, כרזות של מופעי מחול ופסטיבלי תרבות, תדמית של תערוכות, עטיפות תקליטים, פוסטרים של סרטים ועוד. והפעם: יותם שווימר, העורך הראשי של הוצאת טל-מאי, על העטיפה של להעריץ את ג׳נה פוקס.
״להעריץ את ג׳נה פוקס״ מאת מרי אי. פירסון, תרגום: מאירה פירון עיצוב עטיפה: מאיה שלייפר, הוצאת טל-מאי
״להעריץ את ג׳נה פוקס״ הוא רומן לבני הנעורים בעל מאפיינים עתידניים. זהו לא רומן מדע בדיוני אבל בדומה לסוגה זו הוא עוסק בשאלות של מוסר, אתיקה, טכנולוגיה ויחסי אדם-מדע, ומעלה סוגיות פילוסופיות הקשורות לתפקודו של אדם בעולם שהופך ליותר ויותר טכנולוגי, ממוחשב ומכני. גיבורת הרומן, ג׳נה פוקס, היא נערה צעירה שמתעוררת מתרדמת שאליה נכנסה בעקבות תאונת דרכים, ונדרשת להחזיר לעצמה את זיכרונותיה ואת אופייה. אולם במהלך תהליך הלימוד המחודש, כל מיני דברים לא מסתדרים וגילויים מבעיתים מובילים אותה למסקנות הרות גורל.
הדימוי
הדימוי הוא עבודה של אמן בריטי צעיר בשם דן מאונטפורד בטכניקה של קולאז׳ וצילום מעובד. המעצבת מאיה שלייפר מיקמה את שם הספר בתוך צורה הנדסית חדה וצבעה אותה במלואה בצהוב, כקונטרה לאפרוריות של הדימוי והטשטוש שלו. מתחת לשם הספר ישנה תוספת שמתכתבת עם הדימוי המקורי, ויוצרת אחדות בין כל האלמנטים בעטיפה.
התהליך
אחד הדברים שמפריעים לי בספרות הנוער בישראל הוא שרוב העטיפות נראות אותו הדבר, על אחת כמה וכמה כשמדובר בספרים שיש בעלילת הסיפור אלמנטים עתידניים או דיסטופיים. לכן היה לי חשוב לייחד את הספר הזה ולמצוא דימוי שיבלוט מבין הספרים האחרים, ובה בעת יעביר את מהות הסיפור הספציפי הזה, במקום למצוא עוד דימוי שחוק בפס הייצור המקובל. בנוסף, אני מאמין שכפי שאנו זוכים לראות לעתים עבודות אמנות על גבי עטיפות של ספרי מבוגרים, גם ספרי נוער ראויים לדימויים מעולם האמנות, בדגש על עבודות של אמנים צעירים שיכולים לקרב את הקהל הצעיר לאמנות עכשווית.
לפיכך, עברתי על עבודות של אמנים – במיוחד צילומים וטכניקות מעורבות – וכשהעברתי אפשרויות למעצבת היא הציעה את דן מאונטפורד, והסקיצה שהכינה התקבלה במהרה. הדימוי הזה, לדעתי, גם מקנה תחושה של ספר איכותי, הוא גם יוצא דופן בנוף העטיפות של ספרי הנוער, והוא גם ממחיש באופן ויזואלי את עלילת הרומן (נערה שמאבדת חלקים רבים ממוחה ומזיכרונה) ואת הסוגיות שמוצגות בו (בין השאר – מהו אנושי ומהו מכני? ממה הנפש שלנו מורכבת?
sarah rose smiley
המקום השני
שני דימויים הגיעו למקום השני. אחד מהם הוא עבודה של אמנית צעירה בשם שרה רוז סמיילי, שמתמחה בפורטרטים מצולמים בטכניקה מעורבת. בשונה מהגרפיות של הדימוי הנבחר, שהתאים לנו יותר, העבודה של סמיילי בוטה ומטרידה; היא כמו לוקחת את האלמנטים בעלילת הספר ומקצינה אותם, ובסיכומו של דבר חשבנו שזה הולם פחות את הסיפור. מה שמצא חן בעיניי בדימוי הזה הוא ההתכתבות שלו עם המוטיב של אי סימטריה בין גוף ונפש, שהוא מרכזי מאוד ברומן. ההקרנה של שלד גוף האדם על גוף הבחורה בצורה מעוקמת ולא הרמונית יוצר תחושה של אי נוחות ואי התאמה, ומעורר סקרנות.
עיצוב טוב לתרבות הוא…
עיצוב שמציע פרשנות מעניינת, מפתיעה ומקורית למוצר/יצירה. עיצוב טוב לא רק ידגיש את ייחודה של היצירה התרבותית אלא ייצור אתה דיאלוג שיהדהד במוחם ונפשם של הקהל. בהקשר של תרבות לילדים ונוער חשוב עד כמה שהעיצוב ילך עם רוח התקופה ויציע אפשרויות חדשות להגשת יצירה תרבותית.
מעוניינים להשתתף במדור? שילחו מייל עם דימויים רלוונטיים וכמה מילות הסבר
בתחנת הדלק של צומת עלית ברמת גן ניצב מבנה ישן וכמעט סמוי מהעין. 40 שנה חלפו מאז שנעשה בו שימוש בפעם האחרונה, עד שלימור תמיר ויניב עמר – שני בוגרים טריים של המחלקה לאמנות רב תחומית בשנקר – יצאו למסע מחקרי בן תשעה חודשים, בניסיון לבדוק מה מסתתר מאחורי דלתות המבנה והחלונות השבורים ומתחת לרעפים הסדוקים שלו.
למיצג שהם מציגים שם עד יום שבת ה-1/8, במסגרת תערוכת הבוגרים המצויינת של המחלקה (שמוצגת בבניין עלית הסמוך), הם קראו בשם שירותי סיכה ורחצה. שום דבר מהסביבה האורבנית שבו המבנה נמצא, כמו גם השם של המיצג, לא מכין את הצופה לסביבה שהם יצרו בפנים: מרתקת, מטרידה, מעוררת סקרנות, אוטופית, דיסטופית, דוחה, מפעימה ועוד כמה תארים בו זמנית; מסוג החוויות שנשארות איתך הרבה אחרי שעוזבים את המקום.
וזאת בדיוק הסיבה שבגללה ביקשתי מהשניים לספר על תהליך העבודה, ולנסות להסביר במילים את מה שהעין והראש מתקשים לקלוט בפעם אחת.
Yuval:
הי יניב, בוקר טוב. מה שלומך?
Yaniv:
אהלן, שלום. שלומי מצוין אבל לצערי לימור חולה מאתמול גמורה לכן זה יהיה רק אני. מה איתך?
Yuval:
לא רע בכלל. מתאושש משבוע וחצי של תערוכות בוגרים, ומכין את עצמי למה שעוד נשאר, שזה לא מעט… איך עבר עליכם השבוע?
Yaniv:
גם אנחנו מתאוששים מתערוכת הבוגרים של עצמנו, ובעיקר עובדים בימים אלו לקראת הפרויקט הבא. לקחנו לנו שבועיים חופש כדי לתחזק ולתפעל את המקום, אז הזמן משתדל לנצל את עצמו
Yuval:
כבר עובדים על הפרויקט הבא?
Yaniv:
בדיקות חיפוש. בדיקה של כיווני תקצוב. בדיקה של מצב הנכסים ברשימה שלנו. אישורים ועוד כל מה שהבירוקרטיה מכילה בתוכה. כיף
Yuval:
יפה! אני תוהה מאיפה להתחיל בכלל לדבר על פרויקט הגמר שלכם. אני חושב ששום דבר לא הכין אותי לקראת מה שאני הולך לראות. זה היה אחרי שכבר עברתי בכל בניין עלית וכבר רציתי ללכת הביתה ואז אמרנו שנעבור בכל זאת במוסך ונכנסנו ו… וואוו. מה שנקרא, לא ראיתי את זה מגיע
Yaniv:
מי נכנס למוסך כשמדברים על אמנות בכלל? בוא פשוט נתחיל
Yuval:
וכבר שבוע וחצי שאני חושב על האינסטליישן הזה ומנסה להבין מה ראיתי שם, אז אולי נתחיל מזה. אם אתה צריך לספר במשפט או שניים על הפרויקט, מה אתה אומר?
Yaniv:
במשפט קצר או סיפור קצר
Yuval:
מה שתבחר
Yaniv:
אנחנו קהל. גם אני קהל של עצמי ושל החברה. לימור הקהל שלי ואני שלה. אנחנו הקהל של הרחוב או השכונה. מתהלכים ברחוב ומביטים בנוף בטון סגור ואטום. תאי שטח עזובים. ואנחנו סקרנים להבין מה יש במקומות האלה. ומתקוממים על תא שטח מת ומבוזבז בלב ה-רחוב העסוק בארץ.
בכל פעם זה יהיה משהו אחר. ובמקרה זה מדובר באמנות ״נמוכה״, אמנות לכולם. אמנות במוסך. נשענת על אמנות לוחות השנה של החשפניות התלויים בקירות המוסך. נשענת על גריז וסיכה של מכונה. אנחנו המכונה
Yuval:
אני בכל זאת רוצה להתעקש. אם פוגשים אותך ברחוב ואתה צריך להזמין מישהו ולספר לו על הפרויקט, ממש במשפט או שניים. איך אתה מתאר אותו?
Yaniv:
אני לא מסביר או מתאר. מה שעובר לי בראש שונה ממה שעובר ללימור. אנחנו בעיקר מזמינים לבוא לקבל שירות סיכה ורחיצה. ואם אסביר, התערוכה עוסקת במוות של הקהילה לצד החיים הנרקמים באופן טבעי במותה
Yuval:
אז מאיפה בכלל מתחילים?
Yaniv:
מפתח הכניסה. מהסביבה שבה המקום קיים, והסביבה היא הבורסה, וזו נקודת הזינוק. מה קרה בבורסה, במתחם הכל כך מנוגד, בתקופת הזמן שהמוסך היה נטוש. קרוב ל-50 שנה של עזובה שרקמה בתוכה חיים לא לנו. שאנחנו לא חלק מהם. ואנחנו רצינו לפרוץ לשם להבין את החלל, לחקור את ההיסטוריה, להבין את הפעילות של המקום כאשר פעל, כאשר ננטש, ולעתיד מה יהיה.
ואז מתחילים לעבוד
Yuval:
איך ומתי גיליתם את המבנה?
Yaniv:
יש לנו ערבי ״טוסטוס״ שבהם שנינו על הטוסטוס כשבחוץ כבר כולם ישנים. לא קשה לזהות מבנה נטוש. אנחנו נכנסים, מנסים להבין את המצב או גודל הפלונטר שאליו אנחנו נכנסים
Yuval:
ומתי גיליתם את המבנה הזה, והבנתם ששם אתם רוצים את פרויקט הגמר שלכם?
Yaniv:
את המבנה הזה ספציפית גילינו לפני שלוש שנים אך גודל העבודה וההשקעה בו היו רבים ולכן גם אנחנו זנחנו אותו לשנתיים וחזרנו אליו כשהיינו מוכנים יותר. מבחינתנו פרויקט הגמר הוא עוד פרויקט אקדמי: אנחנו לא כיוונו לפרויקט גמר, כיוונו יותר לעצם הפעולה. עד לפני שלושה חודשים לא ידענו אם יהיה לנו פרויקט גמר עקב הסטטוס של המבנה שיכול לקבל אישורי הריסה בכל יום, עם או בלי הפרויקט. והיד על הדופק כל הזמן
Yuval:
אז מעניין אותי באמת תהליך העבודה. מה גיליתם כשנכנסתם פנימה, מה הוצאתם, מה השארתם, ואז איך מחליטים מה להכניס
Yaniv:
מזרונים. מיטות. קונדומים. ארון עם בגדים. נעליים. נעלי עקב. גוויות של שפני סלע וארנבים, תנים, חתולים. מאות חולדות ויונים. מזרקים ובאנגים וקונדומים. חביות שמן וגריז. פסולת בניין ופסולת אנושית.
Yuval:
ושום דבר מזה לא מרתיע אתכם? בכל זאת…
Yaniv:
מרתיע? אנחנו גם כן כאלה. בנויים מאותם החומרים. הגבול כיום של סטודנט או צעיר במדינה החי בדירה שכורה או ברחוב עומד על משכורת טובה או הורים עמידים. הגבול בין להיות רעב ללהיות שבע עומד על היכולת שלנו לשרוד במקום הזה. ויום אחד ללא עבודה זה יום שבו אוכלים פחות, מכבים את המזגן וחוסכים במים וחשמל
Yuval:
זה נכון… בוא נמשיך
צילומים: אחיקם בן-יוסף
Yaniv:
תהליך העבודה מתחיל בנקיון. בהכשרת הסביבה לקהל ולנו. לגרד את הפצע היבש. תוך כדי הניקיון וקילוף השכבות המקום מתחיל להתבהר. אחר כך התגלה הקרקע: יש קרקע למקום. רצפת בטון. לא היינו בטוחים בזה כלל. מפנים פסולת לרלוונטי ומיותר. ממיינים את הגוויות לפי זן. חולדות לכאן ויונים לשם. מבינים את החלל והתפקיד שהוא שימש בזמן שהיה נטוש
Yuval:
מה הבנתם על התפקיד שלו?
Yaniv:
שהוא שימש כמקום לפורקן מיני וחברתי. מקלט או בית קברות להתעלמותו של הרחוב. בית זונות, תחנת סמים. הסיכה נשמרה. הרחיצה קצת פחות. הסירחון ניצח
Yuval:
ואז מה?
Yaniv:
קודם כל, לפני הכל, נותנים כותרת. במקרה זה הכותרת הייתה ״שירות סיכה ורחיצה״. לאחר שיש כותרת מחליטים על אזורי עבודה. תחילה החללים הקטנים יותר, ה״קלים להתמודדות״, והקשרים בין כל חלל וחלל. מבינים כי המוסך הוא מוסך ואל לנו להרוס או לגרוע מתפקידו ולכן יש צורך לשמור ולשמור. אנחנו ״רבים״ או מתווכחים ומתסיסים את הנושאים. לא מדברים ועושים ברוגז קטן לקבלת החלטות. לפעמים צריך לוותר ולפעמים יותר להתעקש.
עובדים. מרתחים. בונים. מעיפים לקיבינימט או שומרים ומנקים. מציבים. אנחנו שנינו דוגלים בחופש יצירה, בלי לסרס, זה נראה לך מתאים? בואי תעשי, תציבי, נחייה עם זה שבוע בינינו ונחליט לאן זה הולך או האם זה נשאר
Yuval:
אתה יכול לתת דוגמאות קונקרטיות?
Yaniv:
לדוגמה, התנגדות מצידי לפרפורמנס שהיה נוכח במבנה השירותים. לימור מצידה מושכת, מותחת, לא מוותרת. לא רוצה איש ערום. לימור מתעקשת. אז תציבי, תעשי, בואי נראה בכלל אם זה עובד או נכון. ואז אני מתאהב.
בעלי החיים החיים מצידי היו הכרח לסביבת העבודה. להחזיר אותם למקום כאשר הוא נקי ומסודר. לימור בהתנגדות. עכשיו היא מטפלת, מאכילה, שומרת, מגוננת, נותנת חיסונים ומסורה כל כך
Yuval:
אז בוא נדבר על החיות: אני מניח שזה אחד הדברים מעוררי המחלוקת בעבודה שלכם – במיוחד השימוש בחיות אמיתיות, השימוש בחיות לטובת פרויקט אמנותי וכן הלאה. איזה תגובות אתם מקבלים ומה אתם עונים?
Yaniv:
אנחנו מקבלים תגובות קשות מאד. תלונה בצער בעלי חיים על התעללות. תלונה במשטרה על החזקה בתנאים לא ראויים. אבל זה חלק מהרעיון: אנחנו לא חפים. אף אחד מאיתנו לא חף. אני לא אלך להתלונן על כל אחד שחוגר חגורת עור או נועל נעלי עור. אני לא אכעס על כל אחד שמשתמש בפאנטן או לוראל דה פריס, כי זה עושה תלתלים מדהימים ותכל׳ס מי יודע מה יש מאחורי כל החברות האלה. אני כן רוצה שיעצרו לראות. להביט. לשאול שאלות של מוסר
Yuval:
ומה אומרים במשטרה ובצער בעלי חיים?
Yaniv:
מאיימים ונותנים גז על ניוטרל מבלי להבין מה יש מאחורי הכל. בדרך כלל זה נסגר מחוסר עניין לציבור. והרי הציבור הוא זה שהציף את העניין לא? אז יש חוסר. ושום דבר לא נסגר. והציבור הוא זה שפותח דברים וזה שסוגר אותם
Yuval:
מה יקרה לחיות בשבוע הבא אחרי שהפרויקט ייגמר?
Yaniv:
החיות הן שלנו. הן לא הובאו במיוחד לתערוכה. הן חיו שם איתנו כל התקופה. זו סביבת הסטודיו שלנו ולא רק חלל התצוגה. כמו שהן מוצגות כך הן חיות ביום יום. עם טיפול ווטרינרי צמוד ויחס חם. חלקן יועברו לחווה טיפולית ברמת השרון וחלקן ישארו איתנו עד יום מותן. תוחלת החיים של חולדות הוא שנתיים עד שלוש. הן בקרוב בנות שנתיים… לא נטלטל אותן בעת זקנה. הן יטופלו עד יומן האחרון.
חלק מהעבודה או מה שהיא מצריכה מאיתנו לעשות הוא הטיפול והאנושיות באלמנטים המוצגים. חיים או מתים
צילומים: לי ברבו
Yuval:
כמה זמן עבדתם בסך הכל על הפרויקט?
Yaniv:
קרוב לתשעה חודשים. חמישה מהם לבירוקרטיה, חתימות, אישורים וניקיון ופינוי פסולת. ארבעה נוספים להקמת המיצב עצמו וטיפולו
Yuval:
אז יש לי שתי שאלות (אני חושב) לפני שאנחנו מסיימים. קודם כל מעניין אותי לדעת מה השתנה אצלך מהרגע שבו התחלת את הפרויקט ועד לרגע הפתיחה, או שבוע אחריו, מבחינת החזון מול המציאות, בין מה שדמיינת לבין התוצאה בפועל. מה הבנת, או הרגשת או למדת תוך כדי העבודה על הפרויקט?
Yaniv:
אז אדבר בשם עצמי ולימור תצטרף לשאלה קצרה זו. ביקשתי ממנה
Yuval:
סבבה
לימור תמיר ויניב עמר. צילום: לי ברבו
Yaniv:
אני אישית מבין את הסיטואציה בארץ. יודע שהיא מצריכה מלחמות חוזרות על חזון. החזון קיים והמוטיבציה או התשוקה להגשימו קיימים בלי קשר לתערוכת הגמר. הרבה סטודנטים מסיימים בבתי הספר לעיצוב ואמנות אך מעטים הם אלו שימשיכו. לצערי. אף אחד לא ״יגלה״ אותך או ״יצוד״ את כישרונך. זה רק אתה עצמך מול העולם. במקרה שלנו אנו עצמנו יחד.
לומדים תמיד. בעיקר מקצועית ופרקטית על תהליכים ואיך אפשר להתמקצע בכל תחום. עברנו עוד דרך, והדרך הזו לימדה המון על הקשר בינינו בראש ובראשונה. ללמוד לסמוך ולהוקיר. ללמוד לשחרר ולעבוד נכון יחד. להכיר את הגורמים והתהליכים לקבלת אישורים בעבור פרויקטים מסוג זה.
Limor:
נכנסתי/נו בחורף, בקור, למקום חשוך ומפוצץ בתקוות. לכל מקום שהסתכלתי ראיתי פוטנציאל ענק להגשים מחשבות, חשקים, גחמות פנימיות. המון רעיונות ופחדים מעורבבים יד ביד. הדרך היתה ארוכה, יום יומית ולא מתפשרת. אני ויניב צעדנו לגמרי יחד עם התמסרות מוחלטת ללא נודע. הניקיונות האין סופיים של האתר שאיכלס אותנו בהרבה סבלנות, והמפגש התמידי עם אדם אחר שהוא לא אתה. זה הוציא ממני תכנים חדשים (ישנים ועמוקים) כמו חיים ומוות. הרבה שינויים חלו בעיקר בתפיסה של המציאות עבורי. וויתור האגו. ראיית האחר (יניב, האתר והצופה) . ולמדתי לרתך:)
והמציאות היא כתובה על ידך. אנחנו יודעים ומבינים כי בתור התחלה יש לנו עבודה קשה מאד. להוכיח שזה לא חד פעמי. להראות עבודות קודמות. במציאות שלנו איש לו יתן לנו תקציב מנופח וחופש עבודה. שוב נצטרך לחפש, לשאול, לבקש, להציק, למצוא ברחוב בזבל בשאריות, בעודפים. אין ברירה. אבל אנחנו בהחלט מוכנים לזה וחיים את זה כבר עכשיו
Yuval:
ומהצד של העבודה, של הפרויקט? מה אתם יודעים להגיד עליו עכשיו שלא ידעתם בהתחלה, לפני תשעה חודשים?
Limor:
שהוא מדבר אל כלל הציבור והוא של הציבור. והוא משפיע. הוא מכעיס ומעליב. והוא קוסם. יש לו חיים של עצמו
Yaniv:
אני יכול להגיד עליו עכשיו, מה שלא יכולתי לומר בתשעת החודשים האחרונים: זה שהוא הסתיים. והבניין יפול על תוכנו או אל תוכנו בקרוב מאד. ועוד מגדל ענק יגרד את השמיים
Limor:
וכן… כמו שיניב אמר, הוא זמני. חסר סנטימנטים. נבנה כדי ליפול
Yuval:
אז שאלה אחרונה: מה הדבר הכי חשוב לכם שהמבקר ייצא ממנו אחרי שהוא יצפה בעבודה, יבקר בחללים השונים, ויילך הביתה
Yaniv:
לי חשוב שלמחרת בבוקר הריח עוד ידבוק בו. והסיפור שלא נגמר עדיין יצריך ממנו להגיע לפרויקט הבא. להשלים את התמונה בעצמו. כמו סדרה שמחכים כל כך לעונה החדשה שלה. רשת ארצית של פרויקטים שהמוות של האחד יפיח חיים בחיותו של האחר.
Limor:
גם אם זה להסתכל במראה שעה ולחזור ולהסתכל עליה בגנדרנות וקוקטיות וגם אם ההסתכלות היא שולית ולשניה, אני רוצה שהמבקר יהיה נוכח להשתקפות של עצמו במראה. לא בהתרסה. פשוט רוצה שיחוו רגע צלול של מודעות
Yuval:
אז בואו נזכיר שוב את הפרטים הטכניים, מתי אפשר לבוא לבקר
Yaniv:
ראשון עד חמישי בין השעות 10:00-22:00, שישי 10:00-13:00. אירוע הנעילה בים שבת, אחד באוגוסט, בין השעות 20:00-00:00. מומלץ לבוא בערבים כשהשמש לא מכה חזק מדי
Yuval:
מה יהיה באירוע הנעילה?
Yaniv:
זיכרון אחרון, אירוע קטן ורגיש. יין אדום. מוסיקה קלאסית. פרפורמנס במקום ושיחה על שאלות הקהל. מומלץ ביותר לבוא עם ילדים בכל הגילאים. השאלות שלהם מדויקות ומרגשות
פורטפוליו News: "מי ירצח את אֹהד פישוף?״, תערוכת היחיד הראשונה של הזמרת איגי וקסמן, תיפתח ביום חמישי ה-6/8 בגלריה רו ארט תל אביב. אוצרת: ליסה פרץ.
טרום קריירת השירה שלה, בין השנים 1988-1992, תיעדה וקסמן במצלמת ״יאשיקה״ את סצינת הרוק הצעירה הישראלית שהתהוותה בשנים ההן, בירושלים ובתל אביב בו בזמן. בתערוכה זו ייחשפו לראשונה לעין הציבור כ-30 תמונות בשחור-לבן של יוצרים והרכבים מוזיקליים, חלקן פורטרטים (חמי רודנר, אביב גפן, סיוון שביט) וחלקן תיעוד של זירות רוק׳נרול טיפוסיות כגון הופעות (רמי פורטיס וברי סחרוף, קורין אלאל, ערן צור, נושאי המגבעת), כולן כאחת נושאות אופי אינטימי. את התמונות האלה צילמה וקסמן במסגרת לימודי צילום בבית הספר קמרה אובסקורה בתל אביב והן היוו בזמנו את גוף עבודותיה הסטודנטיאליות, ללא שום כוונה עתידית לאחד אותן לכדי תערוכה.
אדם הורוביץ, 1990. צילום: איגי וקסמן
וקסמן יכלה להנציח בעדשתה את חיילי החזית הצעירה של הרוק הישראלי בפמיליאריות כזאת בין השאר בשל קשרי החברות האמיצים שקשרה עם רבים מהם. היא לא תיפקדה כצלמת כוכבים, שתפקידה ללטש את הדימוי הציבורי שלהם (לאף אחד מהם, יש להודות, עוד לא היה כזה בשלב ההוא), והיא גם לא תפשה את עצמה כמי שמוטל עליה ללכוד את הרגעים המכוננים בהיסטוריה של המוזיקה המקומית; היא היתה האשה ההיא שהתמזגה בטבעיות מוחלטת בסביבתה הקרובה, ואגב כך גם מצלמתה. בכל חבורת יוצרים ישנו האדם הזה, שבלי דעת נהפך לקופסה השחורה, המילולית או הוויזואלית, של הרוח והפעולה שלה. די בהתבוננות שטחית בתצלומיה של וקסמן כדי להבין כי קרבה זו ביססה בהם תכונות נדירות שאי אפשר להשיגן בעבודות מוזמנות: חופש מוחלט, הומור, חספוס, ישירות, כנות ורגש חי.
חמי רודנר, 1990. צילום: איגי וקסמן
כ-20 שנה אופסנו תצלומים בארון נידח בביתה של וקסמן, אנדרטה אילמת לקריירה הטירונית שלה, שנגנזה באחת עם השקת מסלולה המקצועי החדש כזמרת. חשיפתם כעת היא הזדמנות להתוודע אל נתיב מוקדם זה ואל רגע המפנה ההוא, בין סוף שנות ה-80 לתחילת שנות ה-90, שבו הצעירים ממועדון רוקסן בתל אביב וממועדון הפרגוד בירושלים לקחו לידיהם את מושכות המוזיקה הישראלית, כל אחד על פי תפישתו ודרכו המוזיקלית, והובילו אותה אל עבר האופק, אשר בקצהו החלו להנץ קרניה של חמת-גלגל״צ.
פורטפוליו News: נקודת מגע, סערה לילית של אמנות ואנשים, חוזרת בפעם השישית למוזיאון ישראל ביום חמישי, 6 באוגוסט, החל משעה 20:00, ביוזמת עונת התרבות בירושלים והמוזיאון. מנהלת אמנותית: רננה רז. כרטיסים ניתן לרכוש באתר עונת התרבות בירושלים ובאתר מוזיאון ישראל.
צילום: מיכל פטאל
פרויקט הקטלוגים
לכל תערוכה יש קטלוג. אסופה של צילומים, מילים והגיגים השופכים אור ומלווים את המוצג במוזיאון. במחסנים האלמותיים של מוזיאון ישראל ספונים להם קטלוגים. המון קטלוגים, שמספרים את מה שכבר לא מוצג על הקירות. שלושה יוצרים מתחומים שונים הוזמנו להתבונן על הקטלוגים שהיו ולרקוח מהם יצירה חדשה. את התוצאה תוכלו לראות במקומות שונים ברחבי המוזיאון:
1. גברים מרוקנים תוכן
עשרה גברים יושבים, לאורך כל הלילה, ליד שולחן. על השולחן מונחים קטלוגים של אמנות ישראלית. הגברים מרוקנים אותם מתוכן ויזואלי. מקלפים את הדימויים ויוצרים מהם אריג חדש. מאחוריהם, בשקט עוצמתי, יוולד לו קיר חדש לערב אחד בלבד. על הקיר תוצג עבודת קולאז׳ פנורמי של האמן שי זילברמן. אתם מוזמנים לצפות בקולאז׳ הדומם ובזה הרוחש הנארג לנגד עיניכם מחדש.
היוצרת, המלחינה והמוזיקאית מאיה בלזיצמן כתבה יצירה מוזיקלית חדשה שמבוססת על המילים, הדימויים והמחשבות הנמצאים בתוך הקטלוגים. בואו לשמוע כיצד צ׳לו אחד מכיל עשרות תערוכות שונות שהועלו כאן.
3. רה-אורגניזציה
מסע טריפי באנימציה אל קרביהם של מאות הקטלוגים שהפיק מוזיאון ישראל בחמישים שנותיו. כלות מאפגניסטן, טקסטים מפוזרים, פרפרים, מנורות, פרסומות לסיגריות, אברי גוף וריבועים של צבע הם רק חלק מהעולם המופלא שיצרו אסנת ולד, ריקרדו ורדסחיים ומורן סומר במיוחד לערב הזה. מסע קולנועי שמביט לא רק על האמנות שאנחנו רואים, אלא על האופן שבו אנו מתבוננים בה.
מתוך החזרות לנקודת מגע 2015. צילום: יאיר מוס
חמש הע/ארות על יום-הולדת
המוזיאון חוגג חמישים שנה. גם אתם, פעם בשנה, חוגגים יום הולדת. יש כאלה שמאוהבים ביום הזה ומחכים למסיבות הפתעה. יש כאלה שמעבירים את הטלפון ל״מצב טיסה״ ליממה רק כדי לדלג על התאריך. חמישה יוצרים ייקחו אתכם למסע אישי בתערוכה ״יום הולדת״: המשוררת והפעילה החברתית עדי קיסר, השחקן יפתח קליין, השחקנית ואשפית האלתורים ענבל לורי, הבמאי מיקי גורביץ וגיא חג׳ג׳ – הבלוגר, DJ והעיתונאי, ישתפו אתכם ביומולדת של תודעתם ושל זיכרונותיהם. יספרו סיפורים אישיים, יפעילו את עצמם ואתכם – ומי יודע, אולי גם תהיה עוגה.
נקודת זינוק
אתם מוזמנים לחוות את המוזיאון בקצב אחר. הערב במקום ללכת בקצב אטי ולהיעצר ליד עבודות האמנות, תוכלו לרוץ. הכול יחלוף על פניכם כמו ב-fast forward. קבוצת תו (בשיתוף עם שי גטריידה) ויואב טריפון מציעים לכם אחרת לראות אמנות. מה קורה כשהדופק עולה? כשמזיעים? האם האמנות משתנה?
זוהי חוויה דו כיוונית: כיצד נראה המוזיאון בעיני הרצים הלוגמים אותו בלגימות גדולות, וכיצד נראים הרצים בעיני המוזיאון כאשר הם עוברים בין האולמות כתערוכה מתחלפת, זמניים, בני חלוף, צצים, חולפים ונעלמים בדרכם לגלריה הבאה.
אספנים
המוזיאון הוא אספן כפייתי. האוסף עומד במרכז התפיסה המוזיאלית, והשאיפה לאגור, לקטלג ולהשוויץ במוצגים הנדירים, היא חלק בלתי נפרד ממהות המוזיאון. הלילה, יבואו בשעריו ארבעה אספנים פרטיים, שבכלל אוספים תקליטים, יציגו וישמיעו את האוסף שלהם וינסו להזכיר לנו מה כל כך מושך ומאגי באספנים ובאוספים.
משתתפים: אורי ורטהיים, ישיב כהן, מארקי פאנק, אורי משגב
מאזינים לאויב
המדריכים שלכם להערב לא היו מעולם במוזיאון ישראל. לא שהם אינם מתעניינים בארכאולוגיה מן המזרח הקדום או באמנות מעולם האיסלם, אלא שהם גרים במרוקו, בפקיסטן או במלזיה. כניסתם לכאן אינה אפשרית. ערן הדס וליאור זלמנסון יצרו מדריך שמע המורכב כולו מרשמים של אנשים שאינם מורשים לבקר בישראל. הרשמים נאספו באמצעות אתרי אינטרנט המשמשים ל-Crowdsourcing (חלוקת משימות להמונים ברשת). תמורת דולר וחצי התבקשו ה"עובדים" להסביר מה הם מוצאים במוצג, למה הוא שימש ומה הוא גורם להם להרגיש. התוצאה היא חוויית ביקור שונה במוזיאון הגורמת לנו להרהר בגבולות וביחסים שבין המוזיאון, המדינה והעולם.
ביקורים בעולם הממשי
פלישה רובוטית פסטורלית אל הטבע האנושי: איך נראית התערוכה ״קיצור תולדות האנושות״ בעיניים של יעל? ואיך מגיב צב לאמנות מודרנית? עמית דרורי בנה חיות רובוטיות, אנושיות להפליא, והוא משוטט אתן ברחבי המוזיאון. המציאות האנושית והתרבותית מתערבבת עם המבט החייתי והמכני של החיות הרובוטיות ומייצרת אינטראקציה עם הצופים המצויים בעצמם במצב של שוטטות. וכך, בני האדם והחיות הרובוטיות חולקים יחד זמן אמת ומגדירים מערכת יחסים חדשה בין בני אדם ומכונות.
Mini Nim
ליד הפסל האייקוני ״נמרוד״ של יצחק דנציגר יוצבו מדפסות תלת ממד שייצרו לאורך הערב ״נמרודים״ קטנים ויספקו רגע של מחשבה על שכפול, שיעתוק, מקור וחיקוי באמנות, בעידן הדיגיטלי. בשיתוף 3d factory
צילום: יאיר מוס
עיניים עצומות לרווחה
הזדמנות חד פעמית לראות אמנות בעיניים עצומות. בד נעים יעטוף את העיניים, אוזניות קטנות יוצמדו לאוזניים שלכם ומורה הדרך שלכם, רפיק ידידיה, ייקח אתכם לסיור פיזי במסדרונות המוזיאון, אבל בעיקר בשבילים הפנימיים של עצמכם. האוזניות יאפשרו לכם לשמוע את המנחה לוחש לכם ישירות באוזן, והמילים שלו ינסו לתאר לכם את מה ש(לא) רואות עיניכם. כיצד נראית יצירת אמנות שלא רואים אותה? האם אמנות נחוות רק דרך המבט? והאם המבט, בעצם, רק מגביל אותנו? בתום הסיור תוזמנו להסיר את הבד, לפקוח את העיניים ולראות את ״המציאות״.
איפה את? אני בדאדא
זוג אוהבים מאבד זה את זה בחלל המוזיאון. בשיחת טלפון הם מנסים להיפגש. פרטי מידע על יצירות האמנות המוצגות סביבם ועל המבקרים שבמוזיאון משתרבבים לשיחה. אתם מוזמנים לקחת אוזניות ולהאזין להם. האם ימצאו זה את זה? מה יגלו על אמנות בדרך ומה האמנות תגלה להם על עצמם? מיה אלרן ואודי שרבני, זוג במוזיאון ובחיים, יצרו עבודה המתייחסת לפערים שבין ביקורת אמנות של מבקר מן המניין, שיח זוגי, ושיחת רכילות.
פעימת מרים
״וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת״ (שמות טו: כ). פעימות התוף יובילו אתכם אל המקום הנכון. שמונה נשים, בלבוש אחד, בנשמות שונות, מחיות כאן אמנות קדומה של שירה ונגינה בתופי מרים.״פעימת מרים״ היא קבוצת נשים המנגנות בתוף מרים ובשירה יצירות שנכתבו בהשראת התרבות היהודית העתיקה והתרבות בת-זמננו על ידי אמן תופי המרים זוהר פרסקו. בגלריה לאמנות ותרבות יהודית יחיו בנות ההרכב את המסורת העתיקה והמפוארת ויתנו לה פרשנות עכשווית.
משתתפות: תמר קרמר, קרן אלון גולן, קארן לוגסי, צביה צור, שירי הדר, טל חנני, לילה בטרמן, עידית דביר
האיש שבקיר
אתם מביטים על דיוקן המוקרן על קיר במוזיאון אבל הערב הוא מביט אליכם בחזרה. הדיוקן הזה אינו דומם. הוא חי. נושם. מדבר (למען האמת, קצת קשה לגרום לו לסתום את הפה). אתם מביטים בו, מקשיבים לו, אבל יש גם מיקרופון שמחכה רק לכם. תפתחו אתו בדיאלוג, תאתגרו אותו, תתהו עמו, תצחיקו אותו (ואת כל מי שנמצא סביב), תמתיקו סוד. כמה פעמים כבר יצא לכם לנהל דיאלוג עם דיוקן?
זו לא סתם בָּלַאטָה ישנה, זה לא סתם תרסיס משומש לשיער ואלו לא סתם שערות של עז לבנה. כל אחד מהם הוא חלק מההיסטוריה של האמנות. מה תהיו מוכנים לעשות כדי לקבל מסגרת שהיה בה פעם פיקאסו מקורי? מי רוצה לתת הצעה עבור השפכטל של האמן צדוק בן דוד? עד כמה תתאמצו כדי לשים יד על גרגר חול מקורי מהתערוכה של מיכה אולמן?
ענת כ״ץ וארז מעין מזמינים אתכם למכירה פומבית מסוג אחר – ימכרו בה חפצים ששיחקו תפקיד חשוב באחורי הקלעים של המוזיאון ועד היום לא הגיעו לקדמת הבמה.כל חפץ ישפוך אור על העולם שמאחורי היצירות, על אמנים ואמנות. אין צורך להביא כסף – החפצים במכירה הפומבית יימכרו תמורת פעולות שהקהל יבצע במקום. עד כמה רחוק תלכו?
שאלות בסוף
הערב מותר להם לקחת אתכם למסלול האישי שלהם. עפרי כנעני תצוות אתכם למדריך (או מדריכה) ממערך המתנדבים של המוזיאון, שישרטטו לכם מסלול הדרכה פרטי המבוסס על הפרשנות, הטעם והזיכרון האישי שלהם. כל הדרכה תהיה שונה, תותנה ישירות באינטראקציה בין המדריך לבינכם ותוביל לדיאלוג יחיד וחד פעמי.
Light Chasers – Rainbow Makers
Tine Bech: זה לא מטוס, לא ציפור, זה אתם! מתרוצצים ברחבי המוזיאון, לובשים בגד מואר מחליף צבעים ומצטלמים ליד עבודות אמנות. האמנית הבריטית טין בק יצרה משחק קבוצתי שהוא הגרסה העתידנית של ״חפש את המטמון״. אתם תתבקשו להצטלם ליד שבע עבודות אמנות תוך כדי שאתם מחליפים שבעה צבעים במהלך הערב ויוצרים קשת דיגיטלית. לא מאמינים? בואו לשחק.
האמנית טין בק באה במסגרת שיתוף פעולה בין עונת התרבות ירושלים למועצה הבריטית, ארגון בין לאומי לקידום קשרי תרבות בין בריטניה ומדינות זרות, הפועל בישראל בתחומי האמנות, החינוך, המדע והשפה האנגלית.
תערוכות שלא היו
בכל שנה מציג מוזיאון ישראל מספר תערוכות, שנבחרות בקפידה מתוך מצע גדול בהרבה של רעיונות ונושאים פוטנציאלים. חלק מהכיוונים נגנזים בשלב המחקר ואחרים בשלב ההפקה. במסגרת אירועי נקודת מגע בחרו היוצרים לירון צברי ומתן ברקוביץ שלוש ״תערוכות שלא היו״ מהרפרטואר של מוזיאון ישראל ויצרו עבור כל אחת מהן עבודה חדשה מקורית ואינטראקטיבית. כל עבודה היא תגובה עכשווית לתערוכה אחרת, מספרת את המתרחש מאחורי הקלעים דרך עיני האוצרים שהגו אותה ומקימה לתחייה – ולו ללילה אחד – את החזון המקורי בפרשנות חדשה.
GRIDI
הנקודות של דמיאן הירסט יורדות מהקיר והופכות בידיכם לכלי הלחנה. המוזיקאי והיוצר יובל גרשטיין מתמקם מול עבודתו של הירסט ונותן לכם הזדמנות לנגן עליה: הרקע הלבן יהפוך לפרטיטורה, הנקודות הצבעוניות המסודרות בשורות יתחלפו לכדורים שקופים ואתם תוכלו להזיזם וליצור מוזיקה חדשה.
מחשבים מסלול מחדש
עפרי כנעני צירף/ה אותך לקבוצה חדשה! אתם מוזמנים לשיטוט לא שגרתי ברחבי המוזיאון. כל שתתבקשו לעשות הוא להצטרף לקבוצת ווטסאפ, לשוטט לבדכם במוזיאון ולעקוב אחרי הוראות קצרות שתקבלו מן האמנית ישירות לנייד שלכם. ומה עוד? את זה תגלו לבד.
20 קליק – תערוכה ללילה אחד
בסופו של דבר, כל העיסוק באמנות הוא למעשה חיפוש אחר הרגע הזה, הרגע שבו משהו נגלה לפנינו, שאנחנו מבינים בו משהו לעומק. הרגע שבו משהו פנימי זז, שתובנה חדשה עולה. הרגע שבו אנחנו, ולו לרגע אחד, משתנים. אחרי הרגע הזה אנחנו תרים. 25 אנשים עלו למוזיאון, הצטלמו והתראיינו ליד יצירה שהביאה אותם אל הרגע הזה. תומר אפלבאום תיעד אותם בצילום, ליאת אלקיים תיעדה את סיפורם במילים, ואתם תוכלו להיחשף אל הרגעים הללו רק הלילה. מחר הם כבר ייעלמו.
התפשטות עירונית
בתי קרטון קטנים, עוד ועוד מהם, יוקמו במשך הערב סביב עבודתו של מרק דיון ״בית ממכר ספרים״. האמן ירון שטיינברג יחבר אותם וייצור טופוגרפיה של עיר, מעין אורגניזם חי הגדל על המבנה ומתרחב כמו יצור טפילי. במהלך הערב תוכלו להוסיף בתים לעיר האורבנית העכשווית ולהרהר על הקשר שבין ״בית״ ל״עולם״.
מעלה נקודה – היאחזות רדיופונית בלב המוזיאון
תחנת רדיו חד פעמית שקמה במיוחד לערב נקודת מגע. ברחבת קראון נשדר לכם לאוזניות את כל מה שמתרחש ועתיד להתרחש הערב. נשוחח עם אמנים על אמנות, נכוון את התנועה ונעזור לכם לחבר את הנקודות לתמונה אחת מרהיבה. שדרנים: איתי מאוטנר וסער גמזו. עורך: עידו בלאס.
המוזיאון רוקד בלילה
סמוך ליצירה המונומנטלית של אניש קאפור מתקיימת לה, בשקט בשקט, מסיבת אוזניות רועשת במיוחד. את הסאונד שומעים רק מבעד לאוזניות, ולמביט מבחוץ 1,500 החוגגים שקופצים ורוקדים ייראו כמו משתתפים בטקס פגאני עתיק יומין או מיצג אולטרה מודרני. הפעם יאיישו שניים את עמדת הדי.ג׳יי היוקרתית: האחד נסיך הסטים עתירי הבס וספרייה מהלכת של מוזיקה שעושה נעים בגוף – יוסי חלילי.
האחר – נציג כנופיית פורטונה, הפנומן המוזיקלי די.ג'יי. הקטיק במסע שמתחיל במזרח התיכון, פוזל אל עבר מועדונים חשוכים בברלין וחוזר אל השמש הקופחת והדרבוקות המרקידות. הרוקדים מוזמנים בלחיצת כפתור אחת קטנה לעבור בין הסטים של שניהם. לבסוף, בשלוש בבוקר, כשעל הרחבה יישארו הטובים שבינינו, ייערך הריקוד המסורתי סביב הפסל, וכולנו נדדה מאושרים ומעט המומים אל מחוץ לכותלי המוזיאון.
פורטפוליו News: שיחה על חלל ומקום עם הדס עפרת ואסף מן תתקיים ביום חמישי ה-30/7 בשעה 19:00 בלובי, מקום לאמנות (ארלוזורוב 6, תל אביב).
עפרת ישוחח על על היעלמות מרחב הביניים שבין הפרטי והציבורי בתרבות ובמנטליות הישראלית, על יחסים של גוף וחלל בהקשר לפעולה אמנותית, ועל תהליך העבודה על התערוכה ״תעתיקי תל אביב״ המוצגת בלובי; ואילו מן ישוחח על הקונספט של שדה התעופה הבינלאומי ״רמון״ באילת, כמבואה לנכנסים לישראל, ועל עבודתו כבמאי ווידאו קליפים למוזיקאים, כמבואה לאמן.
עפרת – אמן בינתחומי, ממייסדי תיאטרון הקרון, ביה״ס לתיאטרון חזותי והזירה הבינתחומית בירושלים, וספריית גן לוינסקי לקהילות הזרים בתל אביב. מחברם של מציאות רבה מידי – על אמנות המופע (עם עובד, 2008), שיחות עם בובה – על תיאטרון בובות בן-זמננו (סל תרבות ארצי, 2008 והיית מת – ביוגרפיה אמנותית (גוונים, 2004) ושני ספרי שירה.
מן – בוגר המחלקה לאדריכלות בבצלאל, במאי וארכיטקט שותף במשרד ״מן שנער אדריכלים ומתכנני ערים״, מוביל לצד שותפיו את פרויקט הספרייה הלאומית בירושלים בשותפות עם משרד האדריכלים הנודע Herzog and DeMeuron ושדה התעופה הבינ״ל רמון באילת, מגדל המשרדים ומרכז ראשונים בעבור קבוצת עזריאלי. במקביל לעיסוקיו האדריכליים, סיים לימודי MA בקולנוע באוניברסיטת ת״א ומביים בין היתר את הקליפים של פטיט מלר.
כשדנה סטרלינג שלחה את פרויקט הגמר שלה לאתר It's NIce That, עורכי האתר הביעו עניין דווקא בפרויקט אחר שלה: פארק המים הנטוש בחוף קליה בים המלח, שצילמה במהלך הלימודים במכללת הדסה. בחודש שעבר האתר פירסם את הצילומים, ובין רגע הפרויקט החל להתפרסם באתרים רבים אחרים ברחבי עולם. בראיון לפורטפוליו מספרת סטרלינג שהיא מעולם לא ביקרה קודם לכן בפארק, למרות שהיה קרוב למקום מגוריה, ומנסה לענות מה יש באתרים נטושים שמושכים תשומת לב רבה כל כך בכל העולם.
Yuval:
הי דנה. מה שלומך?
Dana:
מעולה! אתה?
Yuval:
לא רע בכלל! נראה לי שכדאי שנתחיל בזה שתספרי בכמה מלים על עצמך, מה למדת, איפה, מתי ומה עשית מאז (ומה את עושה בארצות הברית)
Dana:
בכיף. למדתי את התואר הראשון שלי (תקשורת צילומית) במכללה האקדמית הדסה בירושלים בין השנים 2009-2013. התחלתי את הלימודים פחות מחצי שנה אחרי השיחרור שלי מהצבא לאור העובדה שהייתי מאוד נלהבת להתחיל ללמוד צילום, חיכיתי לזה כמעט שלוש שנים.
אחרי הלימודים עברתי לניו יורק. בן זוגי, יואב פרידלנדר, גם הוא צלם בוגר הדסה, עזב לניו יורק ללמוד תואר שני ואני הצטרפתי אליו. במשך השנה הראשונה שלי בניו יורק עשיתי מספר התמחויות שונות בין היתר אצל צלם מגנום Gilles Peress שעבר באותו זמן על פרויקט צילומים מהארץ. כרגע אני לומדת תואר שני בצילום ב- School of visual arts
Yuval:
מה עושים בתואר השני ב-SVA? מה ההבדל בינו לבין התואר הראשון?
Dana:
לדעתי ההבדל העיקרי הוא ההתמקדות בתוכן. בתואר הראשון, במיוחד בהדסה, היה המון דגש על טכניקה ולמידה של הבסיס – מה זה צילום, איך משתמשים בו בשביל להעביר רעיונות. אני מרגישה שבתואר השני לקח לי המון זמן להבדיל בין עיקר לטפל, לקח לי זמן להבין איך בונים קומפוזיציה, ובעיקר לקח לי זמן להבין איך אני רוצה לייצור אמנות ולאיזה סוג צילום אני מרגישה שייכת.
בתואר השני יש לי הזדמנות להשקיע את כל כולי בבניית התוכן. לבנות את הסיפור בצורה המושלמת, ככל הניתן, אבל עדין בתוך מסגרת תומכת ומקדמת. ההבדל הנוסף הוא כמובן המרצים: אלו מרצים בעלי שם עולמי, ששמם הולך לפניהם, ואנשים לומדים עליהם בבתי הספר. הדבר מאפשר יצירת קשרים מדהימה, וכמובן חוויה של להכיר אמנים בינלאומיים
Yuval:
אז איך מכל זה פתאום כל מקום שני שאני נכנס אליו באינטרנט אני רואה את צילומי ים המלח שלך?
Dana:
זו שאלה מצויינת, שגם אני שואלת את עצמי בתקופה הקצרה הזו שהפרויקט הופיע בכל מקום. את הפרויקט הזה עשיתי בשנה השלישית שלי ללימודים, במסגרת קורס ״תיעודי״. הגעתי כמה חודשים קודם לכן לפארק, מקום ששמעתי עליו המון, והוא נורא קרוב לבית הורי (מעלה אדומים), אבל מעולם לא ביקרנו בו בתור משפחה.
זה מקום שתמיד תהיתי לגביו אבל הפעם הראשונה שהגעתי אליו הייתה לאחר 10 שנים אחרי שהוא נסגר. החלטתי לתעד את המקום, אבל כשחזרתי בשביל הפרויקט סילקו אותי ואמרו שאין כניסה לאור בעיות משפטיות. נאלצתי לעשות מספר טלפונים והצלחתי לקבל אישור כניסה מצומצם לפארק, לכמה שעות בלבד.
שלחתי את העבודה שלי לאתר Its Nice That, דווקא פרויקט אחר לגמרי, שבחרו להציג דווקא את העבודה על ים המלח מתוך האתר שלי
Yuval:
איזו עבודה שלחת?
Dana:
שלחתי את פרויקט הגמר שלי בהדסה, שהגיע לאחר שלוש שנים של עיסוק במשפחה ובעיקר באלבום המשפחה שלי. הבנתי שכל הפרויקטים שעשיתי עד לאותו שלב התמקדו כולם באותו הנושא, אך עם אסתטיקות שונות. העבודה הזו הייתה הפעם הראשונה שבה התמודדתי עם האובססיביות שלי לאלבום המשפחה, לזהות שלי ולמקום של צילום בכל זה. העבודה משלבת דימויים שאני צילמתי לצד צילומים שקיבלתי מאבא שלי, מבית הוריו באנגליה. הארטיסט סטייטמנט של העבודה היה ההגדרה למונח cache
Yuval:
אז שלחת את cache, אבל ים המלח התפרסם. הם הסבירו למה הם בחרו דווקא אותו?
Dana:
לא. כל מה שהם כתבו היה Thanks for getting in touch – we're keen to cover the Dead Water project
Yuval:
ואז מה? זה מתפרסם, ומה התגובות?
Dana:
זה היה סוג של כדור שלג. ידעתי שהאתר הזה גדול, אבל מעולם לא דמיינתי עד כמה. מיד אחרי שהכתבה התפרסמה פנו אלי עוד מספר אתרים גדולים ורצו לפרסם. כולם ציינו כי הם ראו את התמונות באתר ופנו אלי בעקבות זאת.
באופן מדהים זה פרויקט שמעולם לא לגמרי התחברתי אליו, אפילו שאני צילמתי אותו. אז התגובות החיובות אליו היו מצד אחד מחממות את הלב, וכמובן מאוד מקדמות מבחינת חשיפה לעבודה, אבל אני חייבת להודות שמשהו בי היה מעדיף לו היה מדובר בפרויקט אחר שלי. אבל, עם זאת, התגובות החיוביות הזכירו לי למה בזמנו רציתי לעשות את הפרויקט ואני שמחה שהוא מקבל מקום
Yuval:
יש לך איזשהו הסבר למה הוא זוכה לכזאת הצלחה? למה אנחנו אוהבים צילומים יפים של אתרים נטושים? ומי זה האנחנו האלה? מעצבים וצלמים ואמנים? או שזה כולם?
Dana:
אני חושבת שיש קסם בלתי מוסבר לאתרים נטושים, עובדה שגם אני ״חטאתי״ בצילום הריסות. אני חושבת שמה דווקא עניין אותי בפרויקט זה העובדה שמדובר במקום שידעתי עליו, ושמעתי עליו כל כך הרבה, אבל מעולם לא ביקרתי בו.
ואני חושבת שלקהל הישראלי שראה את העבודה עלה הרגש הנוסטלגי, הזיכרון של הטיול המשפחתי או הבילוי מבית הספר, ואילו לקהל אמריקאי זה היה פארק מים באמצע המדבר – משהו פחות שגרתי, וכמובן המשיכה להריסה. לדעתי למקומות האלו פשוט יש אסתטיקה שנעימה לנו כי היא תמיד מעלה זכרונות ורגש נוסטלגי לילדות או לסיפור אישי. הרס של מקום הוא סוג של תזכורת למה שהיה פעם, ואולי לא יחזור. ואני חושבת שזה משהו רומנטי שאנשים יכולים להזדהות איתו
Yuval:
מה התגובה שאת הכי זוכרת ממבול הפרסומים?
Dana:
אני חושבת שהתגובות בסך בכל היו מאוד אחידות. כלומר, התגובות היו מאוד חיוביות ומאוד התמקדו בעובדה כי מדובר בפארק מים במדבר. אני מודה שאני לא ממש זוכרת תגובה אחת שבלטה באופן מיוחד, היה סוג של קונצנזוס
Yuval:
משהו האינטרנט הזה!
מתי נגמרים הלימודים לתואר השני? יש כבר נושא לפרויקט גמר?
Dana:
יש לי עוד שנה שלמה. ביוני של שנה הבאה אני אציג את העבודה בגלרייה של הבית ספר בצ׳לסי. אני כרגע עובדת על פרויקט שהוא במידה מסויימת המשך למה שעבדתי עליו בהדסה לאור העובדה שמדובר בפרויקט שעוסק בזהות שלי ובצילומים ישנים ואלבומי משפחה. הפעם אני לא משתמשת כלל בצילומים מהמשפחה שלי, אלא אני רותמת ומאמצת צילומים שאני קונה ומוצאת בשווקי פשפשים שונים ומנכסת אותם לעצמי.
אני יוצרת זהות שהיא מבוססת על צילום ועל החשיבות והמקום שלי צילום בעולם שלנו. בניתי קופסה שמשלבת בתוכה ספר, והמטרה שלי היא לבנות סוג של שולחן, שיזכיר מאוד את החלוקה הזו של התאים ואנשים יוכלו בגלריה לגעת באובייקטים
Yuval:
נשמע מסקרן, אבל אני מבין שנצטרך לחכות עוד שנה… משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Dana:
משהו קטן. במקביל לכל מה שקרה עם הפרויקט של קליה, קרה לי משהו דומה עם ספר שהכנתי ידנית, שעוסק כולו במכתבי דחייה. מקום אחד פירסם אותו וכמו קליה, הכל התגלגל ממקום למקום עד שאתרים גדולים שמעולם לא קיבלו את העבודה ״האמיתית״ שלי, מפרסמים את הספר. אני חושבת שזה פשוט מעניין איך האינטרנט עובד בעידן שלנו ואיך הוא תורם מצד אחד לאמנות, אבל יוצר עומס כזה שלא מאפשר לראות את הכל… זהו אני חושבת
פורטפוליו News: למוזיאון ישראל דרוש/ה אוצר/ת לעיצוב. היקף המשרה: 100%; מתח דרגות: 38-42.
תיאור התפקיד
– אצירת תערוכות מאוסף המחלקה ומתחום האיסוף שלה
– מחקר וכתיבה של פרסומי המחלקה
– בניית האוסף – ביסוס קשרים מקצועיים עם מעצבים ואדריכלים בארץ ובחו״ל
– ניוד תערוכות של המחלקה למוזיאונים בחו"ל
– ניהול קשר שוטף עם תורמים ואספנים
– אחריות כוללת על ניהול רישום ושימור אוסף המחלקה
– השלמת תהליך המחשוב של אוסף המחלקה
– ניהול והובלה מקצועית של צוות המחלקה
– ניהול העבודה השוטפת של המחלקה (השאלות, התכתבויות, חוקרים וכו׳)
דרישות המשרה
– לימודים אקדמיים: תואר ראשון, עדיפות לבעלי תואר שני
– ניסיון באוצרות
– היכרות עמוקה עם תחום העשיה והתיאוריה של המחלקה (התמצאות ובקיאות בכל תחומי העיצוב והאדריכלות בארץ ובעולם). עדיפות להתמחות באחד מתחומי האיסוף של המחלקה
– קשרים מקצועיים עם העוסקים בחזית העיצוב בארץ ובעולם
– כושר הבעה בעל פה ובכתב
– יכולת בהובלת צוות מקצועי/ ניסיון ניהולי
– יחסי אנוש טובים
– ידיעת השפות עברית ואנגלית על בוריין
מועמדים מתאימים מתבקשים לשלוח קורות חיים לדוא״ל jobs2@imj.org.il עד 30.8.2015
מה קורה כשחלל המוזיאון הופך למגרש משחקים, וכשעבודות האמנות לוקחות חלק פעיל במשחק לכל המשפחה? אלעד רוזן, אוצר התערוכה מיניגולף, שנפתחה במוזיאון בת ים, מסביר איפה עובר הגבול בין גימיק לבין מהלך אמנותי רציני וראוי, ומספר שהמשמעות האמיתית של התערוכה נקלטה אצלו עד הסוף, רק במהלך הפתיחה של התערוכה
דרורה דומיני, אישור כניסה. צילום: גוני ריסקין
Yuval:
הי אלעד
Elad:
הי, מה העניינים?
Yuval:
לא רע בכלל! אך אצלך?
Elad:
האמת שבכלל לא רע גם
Yuval:
זה קשור לביקורת האוהדת של גליה יהב שהתפרסמה הבוקר בגלריה?
Elad:
בין השאר. לא רק היא. יש אחלה תגובות והתערוכה מתקבלת יפה מאוד
Yuval:
מגניב! אני מודה שעוד לא הספקתי לבקר בה אבל הצילומים מאד עושים חשק
Elad:
תודה. מוזמן כמובן בכל עת. מה שנחמד, שתמיד כשאני מגיע לכל מיני פגישות עם צוות המוזיאון וכו׳, תמיד יש שם פעילות ואנשים משחקים
Yuval:
זה באמת נחמד. אולי תספר מאיפה הגיע הרעיון להפוך את המוזיאון למגרש משחקים?
Elad:
זה מסוג הרעיונות שהגיעו כמעט במקרה: לפני כשנתיים ישבתי עם חברים לפיקניק בפארק הירקון, איפה שהיה פעם ה״גולפיטק״ המיתולוגי, אם אתה זוכר
Yuval:
בטח שזוכר
Elad:
ואתה יודע, פיקניק חברים ועוד לכבוד יום הולדת, תמיד מעורר נוסטלגיה, ומפה לשם התחלנו לחשוב ולדבר על המיניגולף ומי היה מבלה בו בתור ילד. לאט לאט זה התחיל לתפוס כיוון של ״בוא נפתח מקום״ כמו שהרבה פעמים קורה כיושבים חברים ביחד
בדרך כלל הרעיונות האלה מתפוגגים כשהחבורה מתפזרת בערב. במקרה הזה זה איכשהו שרד. בהתחלה עוד כרעיון עסקי, אבל אנחנו לא אנשי עסקים דגולים
והתחום שלי זה אמנות, אז לקחתי את זה לשם. מוזיאון בת ים הוא המקום הראשון שפניתי אליו, כי אני מאוד אוהב את המוזיאון, החל מהמבנה שלו ועד הקו האוצרותי שלו, שידעתי שמתאים לסוג כזה של תערוכה, ומשם זה כבר התגלגל
Yuval:
ומלכתחילה היה ברור שזו תערוכת קיץ, מה שנקרא לכל המשפחה?
Elad:
אני מהתחלה רציתי שזו תהיה תערוכה חיה, שאנשים יבואו וישחקו, אם זה חבר׳ה שיבואו עם בירות ואם זה משפחות עם ילדים. היה חשוב לי שזו תהיה תערוכה שתשחק על התפר שבין תערוכת פיסול רצינית – ולכן בחרתי אמניות ואמנים רציניים – לבין מגרש משחקים פעיל. לא ״בהשראת״ מיני גולף
Yuval:
אז לפני שנדבר על העבודות עצמן, אני רוצה לשאול איפה עובר הגבול מבחינתך בין גימיק לבין משהו רציני וראוי (ורציני זה לאו דווקא חמור סבר, גם הומור צריך להילקח ברצינות…)
Elad:
אה, אני מאוד רציני בקשר להומור שלי וזה גם מאוד נכון בעבודת הסטודיו שלי. כאמור, היה לי חשוב לפנות לאמניות ואמנים רציניים שאני מעריך את העבודה שלהם, ולא נגיד למעצבים תעשייתיים, בדיוק כדי שהתערוכה תהיה תערוכת פיסול רצינית שעומדת בפני עצמה, שיהיה מעניין לבוא לראות אותה גם בלי קשר למשחק. ומאידך היה לי מאוד חשוב בשיחה עם האמנים שהמשחק צריך להיות פעיל ושאפשר יהיה לשחק בו. בחרתי גם אמנים שהשפה שלהם מקיימת את המתח הזה, בין המשחקי לרציני
Yuval:
איך הם הגיבו לפנייה שלך? כי אמנים בדרך כלל לא רגילים שמשחקים בעבודות שלהם
Elad:
נכון. אם כי אני מוכרח להגיד שהם הגיבו בהתלהבות, ולקחו את זה כהזדמנות לצאת קצת מהמסלול (סליחה) הרגיל שלהם בסטודיו ולראות איך הם מחילים את השפה שלהם על הדבר הזה. כאמן, היה נורא מעניין לראות את ההתמודדות שלהם ואת הדרך שבה ההסתכלות שלהם על העבודה שלהם ועל הקונספט התפתחה במהלך העבודה על התערוכה
Yuval:
אתה יכול לתת דוגמה?
Elad:
האתגר הגדול בפני האמנים בתערוכה הזו, אני חושב, היה ההתעסקות עם העניין שהעבודות צריכות להיות שמישות, ועוד שמישות למשהו איזוטרי בסופו של דבר כמו משחק מיניגולף
אני חושב שבסופו של דבר, כולם חשבו שאולי התערוכה היא ״רוח המיניגולף״ או ״בהשראת המיניגולף״ ואז כשהבינו שזה ממש ממש משחק מיניגולף שמיש, ההתייחסות שלהם לעבודה השתנתה בכל מיני מובנים. להלי פרילינג, למשל: כשרק התחלנו לדבר, התחנה שלה תוכננה כמשהו מאוד מעודן ולירי – פרחי פלסטיק בעבודת יד ועוד – באמת דברים יפהפיים. בסופו של דבר, כפי שאולי ראית, העבודה שלה היא מעין מאורת פאנק, או מרתף אימים. אני חושב שההבנה שהעבודה תפגוש את הקהל בצורה מאוד ישירה, שינתה משהו יסודי בהסתכלות שלה עליה
התחנה של להלי פרילינג תוכננה כמשהו מאוד מעודן ולירי, ובסופו של דבר העבודה שלה היא מעין מאורת פאנק, או מרתף אימים. אני חושב שההבנה שהעבודה תפגוש את הקהל בצורה מאוד ישירה, שינתה משהו יסודי בהסתכלות שלה עליה
להלי פרילינג, שעת השד. צילום: גוני ריסקין
Yuval:
מעניין אותי מה אתה עוד יכול לספר על התהליך מבחינת השינוי בתפיסה של האמנים
Elad:
אני חושב שבאמת בסיס ההפתעה של אנשים מהתערוכה, גם של האמנים וגם של הקהל, הוא מהעובדה שממש אפשר לשחק. זה קורה לי עד עכשיו עם אנשים שאני מדבר איתם על התערוכה, נגיד בפתיחות
Yuval:
מה, שהם חושבים שזה כאילו מיניגולף, לא באמת
Elad:
כן. מישהו יגיד שהוא עוד לא היה בתערוכה אבל יבקר בקרוב, ואני אומר משהו כמו ״כן, בוא לשחק״, והם כזה ״אה, ממש אפשר לשחק?״. לא משנה כמה אני חופר על זה כבר חודשיים
זה נחמד שעוד יש איזו רדיקליות, אם אפשר להשתמש במונח הבעייתי הזה, שמפתיעה אנשים
Yuval:
תגיד, היו אמנים (בלי שמות) שאמרו לך לא, ולא בגלל לוחות זמנים, אלא כי העיקרון לא התאים להם
Elad:
כן, אתה יודע, פרויקט בסדר גודל כזה, אני עובד עליו ברמות שונות של אינטנסיביות כבר שנתיים, היו אנשים שסירבו מכל מיני סיבות, אבל אני מאוד שמח ברשימה שנוצרה, יש בה גיוון מבחינת המקום בקריירה של האמנים. וגאווה גדולה שלי היא שיש רוב נשי. בכל מקרה הרוב המוחלט של מי שלא השתתף, לא השתתף מטעמים טכניים, וכבר פנו אלי בפתיחה ואחריה בחרטה שלא השתתפו
Yuval:
נייס. אתה יודע, כששמעתי לראשונה על התערוכה, ניסיתי לחשוב על עוד תערוכות שביקרתי בהן והיה להן ממד משחקי, שהמבקר לוקח בהן חלק, ונזכרתי בעבודה של קארסטן הולר שהציב מגלשות ענק בטייט מודרן (יש לו עכשיו גם מגלשות בהייוארד גלרי). אחרי שגלשתי מהמקומה החמישית של הטייט לקומת הכניסה, ניסיתי לחשוב מה ההבדל בין משהו מגניב לבין משהו בעל ערך, ואני מודה שאני לא עד הסוף יודע לשים את היד על הנקודה
נכון שכל מקרה לגופו, ועדין. ואני לא מחזיק מעצמי שמרן או משהו כזה…
אתה בטח תוהה אם יש פה שאלה
Elad:
אני מבין מה אתה אומר. אני חושב שהמשמעות של התערוכה, נקלטה אצלי עד הסוף רק במהלך הפתיחה
Yuval:
וואלה
Elad:
עד אז דיברתי על זה המון וחשבתי על זה והרצתי בדיחות עם יהושע סימון ועם האמנים, והיה לי בראש רעיון של מה התערוכה צריכה להיות, שחלק לא קטן ממנו הוא גם מבט משועשע ומבודח קצת על העולם הזה של אמנות השתתפותית ואסתטיקת יחסים. ואז בפתיחה, פתאום היה רגע, שהבטתי מסביבי והמוזיאון מלא באנשים וכולם משחקים ומשתתפים, וזה עשה לי קליק בראש, שאם קודם דיברתי על האנשים שלא קולטים שזה ממש משחק למרות שחפרתי על זה, אז הנה, גם אני אפילו לא הבנתי את זה עד שלא ראיתי את זה.
פתאום כל הכוריאוגרפיה בחלל משתנה, נוצר משהו שאני מכנה אותו ״כוריאורגפיית ג׳ימבורי״. כל הדינמיקה של התנהלות בפתיחה ותערוכה ומוזיאון משתנה. וזה נורא מעניין
Yuval:
כוריאורגפיית ג׳ימבורי: אהבתי את השם
איילה לנדאו, בריכה. צילום: גל דרן
Elad:
נגיד, אמן בכיר שבא לפתיחה ושוחחנו קצת ומפה לשם שאלתי אותו על תוכניותיו להמשך הערב והוא אמר בבדיחות ״טוב, אני מחכה שהילדים שלי יסיימו לשחק״. האמנים בתערוכה נכנסים פתאום לתפקיד ההורה המשתרך אחרי הילד. זה נורא יפה בעיני. זה לימד אותי הרבה על הדבר הזה שקרה בתערוכה, ואני מאוד שמח שזה הצליח
Yuval:
אז יש לי שאלה בהקשר הזה, למרות קצת ענית עליה בסך הכל. בתור אוצר התערוכה, מה הדבר שהכי חשוב לך שיקרה למבקר? שמה הוא ירגיש? יבין? עם מה היית שמח שהוא ייצא ממנה?
Elad:
העבודות בתערוכה הזו עובדות קצת על תקן של צמחים טורפים: הן מזמינות את הצופה להכנס אליהן ממש. בניגוד לפסלים רגילים, אתה עולה על העבודה וגם נשאר אחריה לזמן מסוים, המשחק והאתגר מאלץ אותך להתייחס לפיסול כאל עבודת משך. בזמן הזה, כמו חרק שנמשך לצוף ואז נלכד, גם פה הצופה פתאום חווה את הפיסול מקרוב ובצורה אינטימית, וסליחה על המטאפורה המורבידית
בגדול אני יכול להגיד שהמטרה היא לא דידקטית. כלומר, זו לא איזו אג׳נדה של הנגשת האמנות והמוזיאון (למרות שאנשי מוזיאון בת ים מאוד מרוצים מהאפקט הזה). אם אנשים נהנו מהביקור וגם ראו וחוו אמנות טובה בדרכים שאולי הם לא רגילים לחוות, עשיתי את שלי
Yuval:
בהחלט! משהו נוסף להגיד שלא אמרנו וחשוב לך להגיד?
Elad:
בטוח שיש המון, אבל כרגע לא עולה לראש
Yuval:
אולי אחרי איזה משחק קטן. האמת היא שאף פעם לא הבנתי את המשחק הזה, גולף…
פורטפוליו News: תערוכת לה קולטור הבאה בנושא אנימליזם – חייתיות, תיערך במסגרת שבוע האיור 2015 בבית הצעירים של תל אביב, מזא״ה 9. בהמשך לשנה שעברה גם הפעם ייערך שיתוף פעולה עם חברת פאלפ ולכבוד שבוע האיור תופק סדרת מוצרי נייר עם האיורים של חלק מהמאיירים המשתתפים. דדליין: 16.08.2015, הגשות למייל: LACULTURE@LCLTR.COM. אוצרים: דויד פרל ואיתי בלאיש.
פורטפוליו News: התפרסמה רשימת התערוכות הצפויה להתקיים בשנת הלימודים הקרובה בגלריה ויטרינה של הפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חולון. את עונת התערוכות תפתח התערוכה ״אחרי עשרים שנה: עיצוב זיכרון רבין״, שתאצור פרופ׳ דנה אריאלי, דיקן הפקולטה, ושתעסוק בהשתקפות של אירוע מכונן זה בעולם העיצוב. התערוכה תפתח ב-4 בנובמבר 2015 ובמסגרתה יראה אור קטלוג הנושא את אותו השם. כחלק מהתכנית לפיתוח הגלריה, צפויה הגלריה לעבור שיפוץ מקיף במהלך הקיץ הקרוב שישלש את שטחה ויסייע עוד בהפיכתה לגלריה מובילה לעיצוב ישראלי.
מתוך התערוכה ״מפעלים מצולמים״ של יוסי בן-ארוש ודנה אריאלי שהוצגה ב-2015
לאחר מכן יתקיימו התערוכות ״הקראפט החדש״ – אוצרת: יעל אילת ון אסן; ״חומרים חכמים, חומרים טיפשים״ – אוצרת: שלומית באומן; יגאל פליקס, ״Imitating Michal Joy״ – אוצר: אריה ברקוביץ׳; שי זילברמן ואביב ליכטר – ״End Paper״; איתן ברטל, אסף כהן, דודי אופנהיים, ג׳ודית אשר – ״NO GRAPHICS״; ״בין הבית לעיר״, אוצרת: יעל אילת ון אסן; ו״בקטנה: מחווה לפרופסור עמי דרך״ – אוצר: אריה ברקוביץ׳.
גלריה ויטרינה פועלת בפקולטה לעיצוב מזה עשור. במהלך פעילותה הגלריה הצליחה להציב רף עיצובי ואמנותי גבוה תוך עיסוק בסצנת העיצוב, האדריכלות והאמנות העכשווית בישראל ובעולם. הגלריה מתמקדת בעולם העיצוב הישראלי ובעיקר בעיצוב פנים, תקשורת חזותית ועיצוב תעשייתי מתוך הבנה שתחומים אלו אינם מיוצגים די בעולם הגלריות והמוזיאונים המקומי לצד תערוכות שבמוקדן עולם העיצוב המקומי מתקיימות גם תערוכות דידקטיות העוסקות בחשיבה ובמחקר בעיצוב.
מתוך התערוכה ״פקס ישראליאנה״ של אסף כהן וג׳ואנה אסרף שהוצגה ב-2014
בשלושת השנים האחרונות התקיימו בגלריה ויטרינה כתשע תערוכות בממוצע בשנה, מתוכן אחת או שתיים נאצרות כחלק מפעילותה של הגלריה המחקרית, בזיקה ללימודי התואר השני ובמטרה להעמיק את השיח בין מדע, טכנולוגיה ועיצוב.
Lasse Andersen הקים את Dark Matters אחרי שהוא הרגיש שזה בזבוז זמן לעבוד על פרויקט במשך שבועיים ולבדר אנשים שיכורים במשך ערב אחד. הוא סבור שאיכות העבודה נבחנת ברעיון, כי אחרת כל טכנאי יכול לבצע אותה, ומאמין שאם הוא אוהב רעיון וגאה בו – הוא רעיון טוב, גם אם הרבה אנשים אחרים יחשבו שמדובר ברעיון גרוע. זהר צפוני: הדס זהר מציגה את העיצוב הדני, במיוחד לפורטפוליו
Lasse Andersen
״למדתי עיצוב גרפי בסיסי באוריינטציה מקצועית; את רוב מה שאני יודע למדתי לבד מתוך אהבה ותשוקה לעיצוב. אחרי הלימודים התחלתי לעצב פליירים למועדונים ועטיפות CD לחברים. בימים יצרתי אנימציה ובלילות הקרנתי אותה במסיבות שחברים שלי תקלטו בהן, נהנה מהקהל החי ומהקשר למוסיקה. בתקופה שבה היה בום של מחשבים ניידים, כל אחד נעשה מעצב גרפי; רוב הוידאו התבסס על אפקטים, אבל אני רציתי ליצור דווקא עיצוב מינימליסטי.
״עם הזמן לא הסתפקתי בהקרנה על גבי מסך, ועברתי ליצור מיצבים פיזיים, שעושים שימוש בחלל כולו. לפני חמש שנים בערך הקמתי את Dark Matters עם Ida Kjær Sejrsen כדי לעבוד על פרויקטים גדולים יותר. הרגשנו שזה בזבוז זמן לעבוד על פרויקט במשך שבועיים ולבדר אנשים שיכורים במשך ערב אחד, ועברנו לעצב גם בעבור מוזיאונים וחברות מסחריות לצד היוזמות האמנותיות שלנו. כשעיצבנו תצוגה למוזיאון בטירת קרונברג באלסינור, הבנו שיש לנו גם את היכולת לספר סיפורים.
״כשלהקה מבקשת שנעצב את המופע שלה, יש בדרך כלל שתי אפשרויות: או שנקבל יד חופשית, או שחבריה יבקשו מאיתנו ׳להיות כמו׳. במופע ישיבה הקהל שבוי, וזה מאפשר לספר סיפור, להפתיע, ולעשות ויז׳ואל בדרך אחרת. כשהקהל מסתובב יש פחות עבודה ואפשר לעצב בסגנון חופשי ולאלתר.
״במופע לפסטיבל הקליק רצינו ליצור חוויה של מכונת התאבדות לילית, מיצב טכנו שבו הדבר הכי משוגע בעולם יכול לקרות לך. הרגשנו שנוצרת חוויה קיצונית אבל גם חולמנית. במקרה כזה, שבו אין משימה ברורה, אפשר פשוט לזרום עם התוצאה. מעין חלום מופשט שמצייר בראש תמונות באמצעות הבזקי אור מבוקרים, כמו כשמביטים לעבר השמש; זו חוויה שמתעתעת בתחושת הזמן״.
״כשהתחלנו לעבוד עם מציאות מדומה הטכנולוגיה שימשה בעיקר כדי לדמות מציאות היסטורית – ולייצר אפקטים כמו נסיעה ברכבת הרים, עריפת ראש בגיליוטינה או הליכה ביער – ואילו אנחנו רצינו ליצור חוויה סינמטית שתכלול סיפור ורגש. זה היה הבסיס ליצירת המיצב האינטראקטיבי DARK HOUSE, שמוצג כעת ברחבי אירופה בתמיכת קרן הקולנוע הדנית.
״המיצג מדמה סיטואציה של ארוחה משפחתית בת חמישה משתתפים, וכמיטב המסורת הנורדית של לארס פון טרייר וסרטי הדוגמה הוא עוסק באשמה. כל אחד מחמשת הצופים יושב מסביב לשולחן, מקבל תפקיד וזוג משקפיים שדרכם הוא צופה במתרחש; במרכז הסיפור האח הגדול שמציג את חברתו החדשה בפני המשפחה. הכל מצולם והמשתתפים מרגישים כאילו הם הדמויות שבסיפור; זאת חוויה פיזית חזקה״.
כשעובדים עם טכנולוגיה חדשה זה אתגר לבדוק עד לאן אפשר לקחת אותה; אחר כך נכנסים לתמונה השחקים הגדולים שמשאירים אותך מאחור, ואז אפשר לשוב להשתמש בה. אנשים רוצים הכל גדול יותר ולפעמים שוכחים מהקונספט, אבל אנחנו מקווים שהרעיון הטוב ישמור על מעמדו תמיד
״הישיבה מסביב לשולחן היא חלק מחווית הצפייה האלטרנטיבית, שמקנה תחושה קרובה יותר; אתה נמצא ממש בנעליה של הדמות שאתה מגלם. כל הדמויות חוות את אותו הסיפור אבל יש אלמנטים קלים שמשתנים בינהן. כשעובדים עם טכנולוגיה חדשה זה אתגר לבדוק עד לאן אפשר לקחת אותה; אחר כך נכנסים לתמונה השחקים הגדולים שמשאירים אותך מאחור, ואז אפשר לשוב להשתמש בה. אנשים רוצים הכל גדול יותר ולפעמים שוכחים מהקונספט, אבל אנחנו מקווים שהרעיון הטוב ישמור על מעמדו תמיד״.
מה חשוב לך כשאתה עושה מיצב אמנותי?
״אני אוהב ליצור חוויות פיזיות באופן מבוקר, בדומה למה שעושה אולפר אליסון. במקרים כאלה נקודות ההתייחסות הפרטיות מגדירות את מה שהצופה מפיק מהחוויה, וזה יפיפה. אני חושב שקנה המידה העכשווי למהי עבודה טובה הוא אם זה משהו שלא ניתן למצוא במקום אחר.
״בפרוייקטים אמנותיים קנה המידה שלי הוא מה אני הייתי רוצה לראות; הדברים צריכים לעבוד, והנאה היא אינדיקציה טובה לכך. כשאנשים מציגים דברים מוזרים זה מעניין, אבל אני צריך ביצים הרבה יותר גדולות לפני שאתחיל לעשות דברים מוזרים בעצמי… זה כמו יצירה של קולאז׳: כל אחד שיש לו נגיעה בעיצוב גרפי יכול ליצור איזו קומפוזיציה, אבל צריך טאץ׳ כדי ליצור משהו ממש טוב״.
וכשאתה מעצב בעבור לקוח?
״כיום כל מוזיאון רוצה שיעצבו עבורו ממשק מגע אינטראקטיבי. הם לא לוקחים בחשבון שלאנשים יש מסך של 50 אינץ׳ בסלון, וכשהם יוצאים החוצה ומשלמים 100 קרונה לכרטיס, הם צריכים לקבל חוויה שונה מזו שיש להם בבית, מה שמצריך קונספט חזק ורעיון טוב. לכן אני חושב שזו נקודת התחלה שגויה: אם הממשק האינטראקטיבי לא מספק חוויה חדשה, המשתמש יחשוב על הפעולות היומיומיות שהוא מבצע באמצעות ממשקים אינטראקטיביים אחרים, ולא תווצר חוויה. איכות העבודה נבחנת ברעיון, כי אחרת כל טכנאי יכול לבצע אותה״.
כיום כל מוזיאון רוצה שיעצבו עבורו ממשק מגע אינטראקטיבי. הם לא לוקחים בחשבון שלאנשים יש מסך של 50 אינץ׳ בסלון, וכשהם יוצאים החוצה ומשלמים 100 קרונה לכרטיס, הם צריכים לקבל חוויה שונה מזו שיש להם בבית, מה שמצריך קונספט חזק ורעיון טוב
איך אתה יודע שמדובר ברעיון טוב?
״אם אני אוהב אותו וגאה בו – הוא רעיון טוב, גם אם הרבה אנשים אחרים יחשבו שמדובר ברעיון גרוע. אתה צריך לעשות מה שאתה צריך לעשות ולהאמין בזה, זה הכי חשוב. אז גם אחרים יאמינו בזה; זאת נקודת פתיחה טובה. אם יש לך תשוקה למשהו אתה צריך להלחם למענו. זה יכול להיות מעייף…
״בפרויקט מסחרי חשוב לי גם שיהיה שיתוף פעולה טוב עם הלקוח; לעבוד יחד למען מטרה משותפת. ישנם שני קצוות מסוכנים: או שאתה מנסה לדחוף את זה יותר מדי ואז הפרויקט לא מתחיל כמו שצריך, או שאתה מנסה לרצות את הלקוח ואז אתה עובד ללא תשוקה. צריך למצוא את דרך האמצע שבה אתה מציע אפשרויות שונות במקום להיענות לבקשה באופן אוטומטי.
״מה שהכי חשוב זה עם מי אתה עובד; שותפי חלומות יכולים להפוך כל פרויקט לפרויקט חלומות. אם לשותף שלך יש חזון ויש לו מספיק כסף בעבורך, זה נהדר: אתה יכול לעשות כל דבר. פחות חשוב מאיזה תחום. הרי כך זה עובד גם בחיים הפרטיים: אתה לא רוצה להתעסק עם אנשים שמביאים קארמה רעה ואנרגיה שלילית. מה שחשוב זה להיות מוקף באנשים טובים. אם אתה מוצא את השותף הנכון, שיש לו חזון שאפילו לא חשבת עליו, זה יכול להיות מושלם. כשיש סינרגיה אתה מגיע למקום שבו אתה יודע בדיוק מה אתה רוצה והרעיונות מלבלבים. פרטנר טוב מורכב מדיאלוג טוב, חזון משותף ואמון.
״סוג כזה של שותפות היה לנו עם מוזיאון ימי הביניים, שאת התצוגה שלו עיצבנו: אנשי המוזיאון ראו עבודה שלנו בפסטיבל הרוק רוסקילה, וחשבו שיהיה מגניב אם נעשה גם תצוגה מוזיאונית. ככה זה בדנמרק: אני בן 35 וכיום כל מחזיקי המשרות הבכירות הלכו לאותן מסיבות כמוני, לאותם סרטים, קראו את אותם ספרים, התחנכו באותם מקומות. בקופנהגן כולם מכירים את כולם אז עדיף שתתנהג כמו שצריך… אחד החברים שעישנתי איתם ג׳וינטים בגיל 15, התקשר לומר לי שהוא התמנה לאוצר במוזיאון ביוטלנד והזמין אותי לתערוכה שהפסדנו במכרז על העיצוב שלה. מצחיק איך שזה עובד…״.
רגע לפני שמתחיל שבוע האיור 2015, מיכל פז-קלפ מספרת על תערוכת האיור הישראלי שאצרה בקוריאה – חוקים ושבירתם – בחודש מאי האחרון, שעסקה באופן שבו באים לידי ביטוי חוקים, מסגרת וסמכות באיורים ישראליים בני ימינו. פז-קלפ – עורכת ספרי ילדים, נוער וקומיקס בהוצאת כנרת, ואוצרת תערוכות במוזיאון הקומיקס בחולון – שואלת למה האנשים שיוצרים ספרי ילדים בישראל במאה ה-21 בוחרים להציג את חדרי ילדים כממלכה של אי סדר גאה, ומה קרה לנו כחברה שהוביל לבחירה הזאת.
Yuval:
הי מיכל. מה שלומך?
Michal:
בנחמדות…
Yuval:
נייס. בואי נישאר עם דברים נחמדים: קוריאה! את בכלל זוכרת איך היה?
Michal:
איך אפשר לשכוח? זה אמנם נראה כמו משהו שקרה בגלגול אחר, אבל זאת הייתה חוויה מדהימה
Yuval:
ספרי בכמה מילים מה היה, למה נסעת
Michal:
הכל התחיל מפנייה שקיבלתי מדויד לוי מהשגרירות הישראלית בסיאול. אנשי השגרירות חיפשו אוצר לתערוכה של איורי ילדים ישראליים לפסטיבל תרבות הילד שנערך בכל שנה בנאמי איילנד.
נאמי איילנד הוא תופעה מעניינית במיוחד: הוא התחיל בתור אי מלאכותי שהפך לאי של פסולת, עד שנקנה בידי ארגון פרטי שהחליט להפוך אותה לאי נופש. הבעיה הייתה שבאי היו טונות רבות של פסולת. מהר מאוד הבינו הבעלים שלא יוכלו לפנות את הפסולת מהאי ולכן החליטו להשתמש בה לשיקומו.
הם בחרו כמנכ״ל את קנג יו-היון, מעצב ואמן קוריאני ידוע, שהפך את האי למרכז של מחזור ואמנות. האי מתרכז בשני נושאים מרכזיים: מחזור ותרבות הילד בכלל ועידוד קריאה בפרט. בכל מקום באי אפשר למצוא פינות קריאה, וגולת הכותרת שלו היא ספרייה עצומה ובה גם גלרייה נהדרת. במבנה הזה הוצגו השנה שתי תערוכות: האחת הציגה את עבודותיהם של הזוכים במקומות הראשונים של תחרות האיור נאם-בוקס לשנת 2014, והאחרת הייתה התערוכה שאני אצרתי: חוקים ושבירתם. התערוכה הציגה עבודות של 16 אמנים ישראלים ועסקה באופן שבו באים לידי ביטוי חוקים, מסגרת וסמכות באיורים ישראליים בני ימינו
Yuval:
מעניין. את יכולה לתת דוגמה למאייר או שניים שבחרת לתערוכה ושוברים את החוקים?
זהרורים. איור: יניב שמעוני
Michal:
ודאי! האיור שגרם לי להתחיל לחשוב לכיוון שבירה של חוקים היה איור של יניב שמעוני מתוך ״זהרורים״. באיור רואים ילדה ששוכבת על רצפת החדר שלה, מניחה רגליים על המיטה ומביטה בלהקת ברווזים שמתעופפת מחדרה החוצה. הדבר הראשון שעבר לי בראש כשראיתי את האיור היה: למה יניב בחר לצייר את הילדה עם הרגליים על המיטה? זה לא היה מצויין בטקסט ולמען האמת גם לא נראה נוח במיוחד. אז מה הקטע?
מובן שמיד עלו לי בראש שני ספרים נוספים שבהם הכלים נשברים בקול נפץ עז: ״סעודה אצל המלכה״ של רותו מודן ו״סיפור אחרי השינה״ עם האיורים המתוקים אך נשכניים של עינת צרפתי. אמנם בשני הספרים האלה הטקסט הוביל את המרד, אבל בכל זאת הייתה לי הרגשה שהתחושה של שבירת החוקים מוכרת לי מדי. החלטתי לבדוק מה קורה בספרים אחרים.
עברתי על המון ספרים וגיליתי שאם לפני 20 שנה הילדים ו״שטחי המחייה״ שלהם היו נקיים, מסודרים ומנומסים, הרי שבעשור האחרון הילדים, החדרים שלהם ואזורי המשחק שלהם הפכו פרועים יותר, מבולגנים יותר, ובגדול – חופשיים יותר. היה מעניין לראות שפעמים רבות המאיירים הכניסו את החופש הזה והיעדר הציות לחוקים כדי לבנות אווירה ולאפיין דמות, וזאת מבלי שהטקסט דרש את זה מהם.
המפלצת פועה. איור: שירה נחומסון
קח לדוגמה את האיור הפותח את הספר ״המפלצת פועה״ שאיירה שירה נחומסון. אנחנו פוגשים חדר ילדים ובו ילד ישן. על פניו היינו מצפים לראות חדר מסודר (הרי בסוף היום מסדרים הכול לפני שהולכים לישון), אבל החדר הזה הוא ״מלכודת להורה היחף״… צעצועים פזורים כאלה תפגוש בהמון מקרים אחרים
Yuval:
וזו חירות שהמאיירים נוטלים לעצמם? הסופרים מעודדים אותם? העורכים מתערבים? מההכרות שלך עם התחום, איך זה עובד?
Michal:
תראה, זה מאוד מאוד תלוי באנשים עצמם. יש סופרים שמכתיבים למאיירים איך יראה כל מילימטר בספר, ויש גם עורכים ומעצבים שמתערבים באיורים ברמת הפסיק. בעיניי זאת טעות מרה. כשאני עובדת עם מאיירים, אני משתדלת לתת להם את החופש לפעול ולעוף על כנפי הדמיון והיצירתיות. אני באה מחקר התרבות וחקר התרגום, ובעיניי איור הוא סוג של תרגום. לדעתי, היצירות המרתקות ביותר הן אלה שאיפשרו דיאלוג פתוח ופורה בין מאייר לסופר. הרי הסופר כבר אמר את מה שהיה לו לומר בטקסט. אם הוא לוקח מאייר רק בגלל שהוא לא יודע לצייר ומבקש שמישהו יצייר את מה שהוא רואה בדימיונו, זה פספוס עצום.
בתערוכה בחרתי בין השאר יצירות שנכתבו ואויירו בידי אותו אדם, כמו ״שבלול בצנצנת״ של רינת הופר או ״אמיליה״ של נעמה בנזימן, שברור שהאיורים בהן תואמים את הרצון של המאייר. אבל גם במקרים אחרים שבהם לא ברור אם מדובר רק ברצונו של המאייר או ברעיון שלו, זה לא ממש משנה בעיניי. כפי שבחקר התרגום לא מתייחסים רק למתרגם אלא למוען (מתרגם + עורך + מגיהים), כך גם באיור יהיה נכון להתייחס למוען (מאייר + סופר + עורך + מעצב).
בסופו של דבר התערוכה הזאת, כמו רוב התערוכות שאני אוצרת, לא עוסקת בנבכי נפשו של אמן X, אלא במגמות תרבותיות. הרבה יותר מעניין אותי לשאול למה האנשים שיוצרים ספרי ילדים בישראל במאה ה-21 בוחרים להציג ככה את הילדות? ומה קרה לנו כחברה שהוביל לבחירה הזאת?
רינת הופר
Yuval:
האמת שזה שאלות שגם עניינו אותי בתערוכה שאני אצרתי במוזיאון העיצוב חולון, אבל בואי נחזור לקוריאה. איזה תגובות קיבלת שם?
Michal:
התגובות היו מדהימות! כשהבנתי במה התערוכה תעסוק קצת חששתי, כי העם הקוריאני ידוע במשמעת הנוקשה שלו ובלוח הזמנים העמוס של הילדים, שכולל לימודים מבוקר ועד ערב. חששתי להציג בפניהם איורים שמציגים את ההורה כחבר יותר מאשר כבעל שררה, וחדרי ילדים כממלכה של אי סדר גאה.
לשמחתי התערוכה התקבלה בחום ובהתלהבות. עוד לפני שהגעתי לנאמי איילנד נתתי הרצאה במרכז לתרבות ישראל בסיאול (מרכז פרטי שהוקם ומנוהל בידי זוג נוצרים אוהבים ישראל). ההרצאה עסקה בתולדות ספרות הילדים הישראלית ובקשר שלה לחינוך. היא התקיימה בצהרים, באמצע השבוע, ועל אף אותו סדר יום נוקשה הופתעתי שהאולם היה מלא. ההרצאה גם צולמה לערוץ טלוויזיה מקומי. אני מספרת את זה כדי להמחיש עד כמה העם הקוריאני מתעניין בישראל בכלל ובספרות והחינוך הישראלים בפרט.
כשהגעתי לאי התברר לי שאותו סוף שבוע הוכרז כסוף שבוע ישראלי. התערוכה מוקמה בשני מקומות: בקומת הקרקע של הספרייה הוצגו האיורים (הדפסים על קנבס בגודל מקורי) לצד הספרים ובחוץ, בהגדלה, במה שהקוריאנים מכנים ״תערוכת תצלומים תיירותית״ (או במילים אחרות: איורים שאפשר להצטלם לידם למזכרת). היה מרגש לראות משפחות עוצרות, מתבוננות באיורים ומדפדפות בספרים (היה לי חשוב להציג את הספרים לצד העבודות), ודי מדהים לראות אנשים שעוצרים ומצטלמים ליד העבודות…
בנוסף, היו לי שני מפגשים נפלאים עם ילדים קוריאנים, וגם הם הבהירו לי עד כמה נושא התערוכה רלוונטי לקוריאה. התערוכה הוצגה באי במשך כל חודש מאי ועכשיו היא נודדת בין ספריות ברחבי קוריאה.
רותו מודן
Yuval:
יש מחשבה להביא אותה לישראל?
Michal:
כרגע נבדקת אפשרות להציג את התערוכה במקומות נוספים בחו״ל, אבל שום דבר עוד לא סגור. אשמח מאוד להציג אותה בישראל. נראה לי שיהיה מעניין לקהל הישראלי להביט בעצמו במעין מראה שכזו
Yuval:
לא שיש לי איך לממן את זה אבל הייתי שמח לאחר אותה בשבוע האיור ביחד עם 40 התערוכות האחרות (!). ובהקשר הזה, של איור בכלל, אני מניח ששאלו אותך שם לא מעט אז אני אשאל גם (כדי שתהיה לי תשובה…): איך היית מאפיינת את האיור הישראלי של השנים האחרונות?
שחר קוברגלעד סופר
Michal:
יצירתי, בועט ומלא תעוזה. והומור. יש לנו המון-המון הומור באיורים. האיור הישראלי מגוון מאוד – המון טכניקות, סגנונות וקולות. ניסיתי להעביר את העושר הזה בתערוכה כשבחרתי אמנים עם קווים מגוונים ושונים: הקו הנקי של מישל קישקה, האיורים הרכים של גלעד סופר ושחר קובר, האינטילגנציה הרגשית הנוגעת ללב של צחי פרבר, הקו המהיר והפראי של עומר הופמן, הצביעה הוירטואוזית של אביאל בסיל ודוד פולונסקי, מלאכת הציור המופלאה של ולי מינצי, הקולאז׳ים המרהיבים של איה גורדון-נוי או האיורים הרקומים המורכבים של לנה גוברמן – כולם מציגים את עולם האיור הישראלי כפי שהוא באמת: עשיר, מורכב ואיכותי ביותר.
אני מאוד מאוד גאה במאיירים שיוצאים מבתי ספר תובעניים לאיור בכל זאת לא מאבדים את עצמם, לא עוברים לצייר כמו המורים שלהם ומצליחים לצייר בקול הייחודי להם
עומר הופמן
Yuval:
חותם על כל מילה. אולי לפני סיום תעשי לנו איזה טיזר קטן על ספרים שאת עובדת עליהם ולא יצאו? משהו שכדאי לחכות לו?
Michal:
פרויקט מרגש במיוחד שיש לי הכבוד ללות הוא רומן גרפי של זוג יוצרים צעיר, יוסי וירדן ואסה, שיביא למדף הישראלי נרטיב חדש ועוצמתי ואיכויות מדהימות של כתיבה ושל איור. ואם תרשה לי, אספר גם שבמוזיאון הקומיקס בחולון נפתחו שלוש תערוכות העוסקות בתנ״ך, ובהן תערוכה שלי, שעוסקת בעיבודים חזותיים לסיפור המבול. יוצגו בה איורים של חיים רון ז״ל, ולי מינצי, ליאורה גרוסמן ואורית ברגמן
Yuval:
יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Michal:
כן! בשנים האחרונות חלה התעוררות משמחת ביותר בקרב מוזיאונים ומרכזי תרבות נוספים בכל הקשור לתערוכות העוסקות באיורים. זאת מגמה ברוכה וחשובה שמצביעה על שינוי בגישה כלפי האיור והמאיירים. אם בעבר המאיירים היו רק ״אלה שציירו את הציורים בספר״, היום מתחילים להבין שאיור הוא אמנות מורכבת ומאתגרת שכדאי וחשוב להכיר. אני מאוד מקווה שהמגמה הזאת רק תמשיך ותתחזק, כי היא מעשירה את כולנו.
פרויקט שעיצבו עידן נויברג וגל בולקא במסגרת הלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל עורר עניין בחברת אל על, שזימנה את השניים לפגישת היכרות. בשבוע שעבר נחשף שיתוף הפעולה הראשון ביניהם, שהעבודה עליו החלה במקביל לעבודה על פרויקטי הגמר שלהם: שמיכה שמתלבשת על הגוף דרך הראש, עם פתחים לידיים
צילום: תומר יעקובסון
Yuval:
הי עידן, הי גל
Gal:
היי יובל מה נשמע
Yuval:
אני בסדר! עידן אתה שם?
Idan:
אכן, היה שבוע מהנה במיוחד…
Yuval:
מגניב! תגידו, חשבתם ששנה (בדיוק) מסיום הלימודים תעבדו עם חברה כמו אל על?
Idan:
חלמנו על זה…
Gal:
מהנהן
Yuval:
האמת שנראה שמשלב די מתקדם שלכם בלימודים כיוונתם גבוה: פרויקטים שלכם פורסמו באתרים בחו״ל, וכל ההתנהלות שלכם הייתה אחרת ממה שאני רגיל לראות אצל סטודנטים. איך זה קרה?
Idan:
הכל התחיל בשנה ב׳ כשחברנו אחד לשני. החל מרגע זה שיתפנו פעולה בקורסים שונים, ומרגע הפרסום של פרוייקט האטבים הסולאריים – דברים קצת השתנו בעבורינו – לא ציפינו לחשיפה כה גבוהה ברשת, ואני חושב ששילוב הכוחות בינינו קידם את הפעילות שלנו בצורה מואצת
Gal:
מסכים. יש משהו בשוני בינינו שמאפשר תהליך שמבוס על ייעול. העולמות המנוגדים מדרבנים אותנו להתעמת עם מקומות שפחות נוחים לכל אחד מאיתנו
Yuval:
תזכירו לי רגע איך קרה שהתחברתם, אגב? זה היה במקרה או שההכרות בלימודים עשתה את שלה?
Idan:
מתרגיל קבוצתי ראשון בשנה א׳, מאז אנחנו גם חברים וגם שותפים כמעט משפחה…
Gal:
לגמרי, אני אחראי על ה״מה נשתנה״…
Yuval:
מקסים. ואם כבר הזכרתם את השוני – איך הייתם מגדירים את ההבדל ואת השוני ביניכם?
Idan:
התחלנו בתור שני אנשים מאד שונים, מרקע שונה, ועם הזמן הבנו איך למזג את ההבדל הזה. לגל יש ראייה יותר רומנטית בעיצוב ואני מכוון למסחריות, אפשר לראות את זה בפרוייקטי הגמר שלנו
Yuval:
גל, אתה מסכים?
Gal:
אם אני מסכים? אני חי עם זה יום יום – שנינו אנשים מאוד פרוגרסיבים, כך כשעובדים על פרויקט כל אחד מושך לכיוון שלו, ובסופו של דבר מתקבלת קומבינציה שמבוססת על שני העולמות האלה
Yuval:
לא, התכוונתי אם אתה מסכים שאתה הרומנטי מביניכם…
Gal:
אשמח לאחוז בשרביט הרומנטיקה
Yuval:
גבר כלבבי! למרות שגם עידן בסדר…
בכל אופן: איך קרה החיבור עם אל על?
Idan:
פרוייקט הבי טוריסט שלנו קיבל חשיפה רבה, החל מפרסום מקומי ועד לאתרים בינלאומיים. קיבלנו הרבה פניות בעניין, אבל החשובה מכולן הייתה מחברת אל על – שרצו להבין במה מדובר. הזמינו אותנו לפגישה (עוד כשהיינו סטודנטים). הגענו עם הבי טוריסט כשאנחנו מצויידים ברעיונות נוספים ברי יישום (רמז – השמיכה…)
b-tourist
Yuval:
תגידו רגע כמה מילים על הבי טוריסט – מה זה ובאיזו מסגרת הוא נעשה?
Gal:
הבי-טוריסט הוא תוצאה של מחקר במרחב האישי של נוסע במחלקת תיירים. זו התפתחות של סטודיו בלימודים שהובילה לתוצר שפגע בבטן הרכה של נוסעים במחלקת תיירים
Yuval:
במה עסק הסטודיו?
Idan:
סטודיו מצבי ישיבה בשנה ד׳
Yuval:
וואלה. לא הייתי מודע לקיומו, נשמע מעניין. אבל בוא נתקדם לפגישה עם אל על. מה אתם זוכרים ממנה? שני סטודנטים שמגיעים ו… מה קורה?
Idan:
נכנסים, מציגים את הבי טוריסט – תוך רגע מתחילים לשאול אותנו שאלות, כאלה שפחות נשאלות באקדמיה… מה קורה כש… כמה עולה? איפה מייצרים? וכו׳ כו׳. סיכמנו להם את זה כך – מדובר במוצר קונספט… לא הייתה דרך אחרת לצאת מזה
ואז הייתה אווירה מוזרה – כלומר איך מתקדמים… בשלב הזה חשפנו עוד שני רעיונות חדשים: השמיכה וגם כיסוי לכרית
Yuval:
ואז?
Gal:
היו שם שתי דמויות בכירות באל על, שאהבו את הרעיון וביקשו מאתנו להציג אותו בפני מנהלי המחלקות בחטיבת השירות. צריך לציין שהכל קרה במקביל לפרויקטי הגמר שלנו, כך שבאותם ימים דילגנו בין משרדים לכיתות
Yuval:
ומאיפה הגיע הרעיון של השמיכה? כלומר, אני יכול לתאר לעצמי, ובכל זאת…
Idan:
במסגרת אותו סטודיו, ניסינו לטפל בקיים, השמיכה בטיסות, היא אובייקט שלא קיבל תשומת לב מעולם, החלטנו שננסה לטפל בה
Gal:
בעיניי, הגדולה העיקרית של השמיכה שעשינו לאל על היא הקונטקסט. שמיכות בעלות אוריינטציה דומה נעשו כבר לפנינו, אך למשוואה הזו מתווספים הקשרים תרחישיים (ואף כלכליים). ההישג שלנו כמעצבים הוא השידוך בין השמיכה הזו לזירת המטוס שכל כך זקוקה לה. במבה ונוגט קיימים כבר עשרות שנים – המיזוג ביניהם הוא ההישג. השמיכה עוצבה כך שעלות הייצור שלה תהיה כמעט זהה לזו המושמשת במטוס, נטולת שרוולים מיותרים ותיפורים פשוטים ליישום, והיא מוכנה לשוק
Yuval:
מה אתם יכולים לספר על תהליך העבודה של השנה האחרונה מהרגע שבו יש רעיון ועד הרגע שיש שמיכה? מה השתנה מהקונפסט למוצר הסופי?
[tmwinpost]
Idan:
יש מושג בצרכנות שנקרא THINKING BIG – הכוונה היא שכל שינוי קטן שרוצים להטמיע בתעשייה גדולה הוא בעל משמעות כלכלית רבה, ואז אם נחזור לשמיכה – לכל השיקולים של צבע, כמות התפרים, וזמן הייצור הייתה משמעות גדולה. אז הצטמצמנו, היו גם רגעים שחשבנו שזה לא יקרה…
Gal:
מעניין, בהרצאה שנערכה בשנקר על ידי, סאטושי יאסוי, הארט דירקטור של מוג׳י, כל הקהל היה נתון לחסדיה של המתרגמת המקסימה מאחר שההרצאה התקיימה ביפנית. אחד הדברים שמאוד בלטו לי היו התרגום שהיא בחרה עבור מינימליזם, שהיה הסתפקות. זה היה מאוד נעים לשמוע את זה בהקשר הזה: כשאתה נכנס לחברה גדולה בעלת דפוסי התנהגות יש לך אמנם מחוייבות לחדשנות שאתה מביא איתך, אבל אתה גם חייב לדעת להיות צנוע. זו חברה שקיימת יותר שנים ממך עם נורמות ותכתיבים (כאמור, גם כלכליים) כמעט מוחלטים – ולעיתים על השינוי שלך להיות קטן ונטול מניירות, כזה שעושה כיף בבטן, אבל גם ניתן לעיכול
Yuval:
אבל חוץ מההבטים הכלכליים, שהם ברורים, התוצאה הסופית היא כמו מה שחשבתם?
צילום: תומר יעקובסון
Idan:
אנחנו מאד מרוצים מהתוצאה הסופית – השינויים שעשינו מתאימים לשני הצדדים – לנו ולאל על. בטיסת הניסוי שנערכה קיבלנו משובים מצויינים, היה כיף לשמוע בזמן אמת חוות דעת נלהבת על אופן השימוש במוצר שעבדנו עליו במשך תקופה ארוכה וסוף סוף עלה לאוויר
Yuval:
איך באמת היה בטיסה? לראות את המוצר שלכם בפעולה (ובאותה נשימה גם להגיע לניו יורק…)
Idan:
תחושה נהדרת – היו המון חששות עד שראינו את הלקוח הראשון לובש את השמיכה – זה היה רגע של נחת. הטיסה הוגדרה כטיסת תצפית לא מתערבת – התבוננו בנוסעים וזכינו לקבל תמונת מצב אובייקטיבית, מה שגרם לסיטואציה להיות מרגשת עוד יותר. צוות הדיילים היה מעולה ועזר לנו המון בתצפיות, כך שקיבלנו לבסוף את כל המידע שרצינו.
ובניו יורק תמיד כיף…
Yuval:
מה, לא השווצתם וסיפרתם לנוסעים שאתם המעצבים? וגם – מה למדתם מהתצפית? איזה מידע חיפשתם ומה הבנתם?
Idan:
לקראת סוף הטיסה, התחלנו לדבר עם נוסעים שעשו שימוש בשמיכה לכל אורך הטיסה, על בסיס 3 שאלות: האם הבנת את אופן השימוש? האם אתה מרוצה מהשימוש בשמיכה? והאם היית רוצה לראות את השמיכה בטיסה הבאה?
Yuval:
ו… אני במתח
Gal:
נחלוק איתך כמה ציטוטים שחיבבנו: ״תראה איזה יופי- ביזנס״, ״זה מרגיש מאוד נוח, מרגיש cozy״, ״אני טסה המון, לא ראיתי כזה בחברות אחרות, ישנתי כמו תינוק. כשקר לי אני מכניסה את הידיים וכשחם לי אני מוציאה״. מאוד התרגשנו
Yuval:
אז מה קורה עם זה עכשיו? מתי זה ייכנס לטיסות של אל על?
Idan:
תגלה בקרוב
Yuval:
אה, זה סוד? במה זה תלוי?
Idan:
אתה מכיר אותנו, אנחנו לא שומרים סודות… אבל יש פה רגישות מסחרית
Yuval:
אוקיי, נמתין בסבלנות. זה קשור, אגב, ל-Cockpit, תוכנית החדשנות לסטארט-אפים מעולם התעופה והתיירות של אל על? יכולים להגיד על זה משהו?
Idan:
התהליך אכן מלווה בעזרת תוכנית החדשנות הטרייה של אל על – יש שם צוות נפלא של אנשים שעזרו לנו המון בקידום הפרויקט ושיתפו פעולה בצורה יוצאת דופן, ובעקבות זאת נבחנת האפשרות לשיתופי פעולה עתידיים. אנחנו מאד נהנים מהדרך ומהתכנים החדשים שאנחנו נחשפים אליהם ומקווים שבקרוב יהיו עדכונים
Yuval:
יפה! אז שאלה אחרונה לפני סיום. כבר שנתיים (נכון?) שפרויקטים שלכם מופיעים בעשירייה של דיזיינבום. איך אתם מסכמים את השנה הזו, מאז סוף הלימודים, עם כל הפרויקטים והחשיפה?
הפיל בחדר
Gal:
היתה שנה נפלאה ומלמדת. אנחנו דואגים לפעול בתחומים שאנחנו נהנים מהם ושמחים לגלות שהקוראים שותפים לתחושה הזו
Idan:
אני חושב שהשנה האחרונה עזרה לנו להבין באיזה תחומי עיצוב להתרכז. אחד הרגעים המחמיאים בהקשר החשיפה – משהו שקרה ממש השבוע – כשחבר שלח לנו לינק לאלי אקספרס של העתק מדוייק 1:1 של פרוייקט הפיל שלנו (שצויין בעשיריה). היה רגע של באסה – אבל החלטנו לראות את זה כמחמאה, אפילו הזמנו כמה יחידות…
Yuval:
לול. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Idan:
הרבה תודות. נעזרנו בהמון אנשים טובים השנה, באל על ובכלל… מלבד השמיכה יש פרוייקטים מעניינים בקנה – נמשיך לעדכן
פורטפוליו News: חולון חוגגת שנה שביעית של העונה הישראלית לעיצוב ישראלי עם חמש תערוכות חדשות שתיפתחנה במקביל ביום רביעי ה-9 בספטמבר. את ההפקה והניהול האמנותי של עונת התערוכות מובילים חנה הרצמן, מנכ״לית העירייה; רפי וזאנה, ע. מנכ״ל העירייה לתרבות ואמנות; יסמין ששון, רכזת אמנותית לגלריות; ופיוטה ויתקין אונגר, מנהלת התערוכות בגלריית חנקין. עד כה הציגו במסגרת זו מאות מעצבים ישראלים ביותר מ-150 תערוכות.
אריק וייס, תפילין לבנות. מתוך התערוכה כן – לא, שחור – לבן
בגלריית המשכן בית מאירוב תיפתח התערוכה ״כן – לא, שחור – לבן״, אוצר: ד״ר גיא מורג צפלביץ׳.
המתח בין הצבע השחור לצבע הלבן, הניצבים זה מול זה משני צידי הסקאלה, הינו כאן כדי להישאר, ודי לנו אם ניזכר במחאת יוצאי אתיופיה המלווה אותנו בחודשים האחרונים והשאלות הקשות שהביאה עמה. התערוכה מבקשת להתמודד עם המורכבות שהצבע השחור נושא עמו ברמה אנושית, נפשית, פוליטית ואמנותית, ובודקת את יחסי הגומלין בינו לבין הצבע הלבן.
למי שייך הצבע השחור? השחור שייך לא רק לאתיופים, הוא שייך לפנתרים השחורים, לפליטים, למיעוטים, למהגרים, ללילה. הוא נתפש כרע, אפל, יוצא דופן, מפחיד. מה ואיך זה להיות שחור? ולעומתו נחשב הצבע הלבן לנקי וטהור, אך האם הוא אכן כזה? איך זה מרגיש להיות לבן? האם הלבן שלי הוא הלבן של מישהו אחר?
בין המשתתפים: ספנסר טוניק, אור טסמה אברהם, סיגלית לנדאו, F+AES, מאיה אטון, שי עיד אלוני, דן אלון, תמר הירשפלד, מאירה גרוסינגר, אריק וייס, זוודיתו יוסף, מג׳מריה, אילה נצר, ישראל קבלה, יובל קדר, שרית שני חי, קרן שפילשר.
כנפיים, מוטיב וסמל הנקשר לדת, פולחן ואלוהות, גיבורי על ופנטזיות של גבורה, כמו גם לצורך האנושי לעוף אל מעבר לגבולות הטבעיים של המרחב הפיזי והנפשי, עומד במרכזה של תערוכה חדשה שבה יוצגו עבודותיהם של 15 יוצרים ישראלים: אמנים, מעצבים ושפים מובילים, העוסקים בכנפיים מהיבטים שונים: אריה ברקוביץ׳, בוקי שיף, דניאלה קופלר, יובל אצילי, יובל חן, מוטי מזרחי, מירה מיילור, עפרה פרידמן, צביקה קנטור וקרן וולף; השפים אוסמה דלאל, ישראל אהרוני, ננה שרייר, שאול בן-אדרת, שמיל הולנד.
תערוכת צילום אופנה שבה יציגו מיטב מעצבי האופנה הישראלים בגדים שעיצבו במיוחד ולראשונה לילדות. התערוכה מבקשת לתאר תמונת מצב של אופנה ישראלית מהי? כחלק מבליל התרבויות, לשונות, עדות, צבעים ומנהגים שהינם חלק מאופייה המורכב והמיוחד של מדינת ישראל בשנת 2015.
בגלריית חנקין תיפתח תערוכת היחיד של עמרי קורש, ״בית הבובות״.
מה קורה לאליס מארץ הפלאות כשהיא מגיעה לעולם המבוגרים? עמרי קורש יציג בתערוכת היחיד הראשונה שלו פנטזיה אישית, ולעיתים אף אפלה לסיפור הילדים הידוע. ״בחרתי ליצור עצמים בדמות רהיטים ובובות שייצגו את הסיפור תוך שהם מדמים משחקים בוגרים, אמיתיים ואף אלימים. לא רציתי להעתיק חלקים מהסיפור עצמו אלא לתת לדמיון ולפנטזיה שלי להוביל את העיצובים השונים. בחרתי להשאיר בעבודות אלמנט של כוח אנושי חזק ועדיין לשלב את האסתטיקה האישית שלי והאינטרפרטציה הפרטית שלי לסיפור״.
מתוך תערוכת היחיד של בקי מיינר, ניירות ערך
במוזיאון לתולדות חולון תיפתח תערוכת יחיד של בקי מיינר, ״ניירות ערך״.
האמנית והמעצבת בקי מיינר, ילידת שכונת ג׳סי כהן בחולון, עוסקת רבות בעבודותיה במרחב העירוני שבו בילתה את שנות ילדותה. מיינר מתעדת בעבודת קולאז׳ נייר מדויקת דימויים היסטוריים ועכשוויים של אתרים נבחרים בעיר חולון, ובהם שכונות העיר, מתחם המדיטק, כיכר סטרומה, קולנוע ארמון המפורסם, מבנה העירייה ועוד. בעזרת שכבות של חומרים פשוטים וממוחזרים, נייר ודבק, מיינר מחברת ומדביקה מחדש מקטעים לקולאז׳ים המתעדים את העיר המוכרת לה כל כך ועם זאת רחוקה ושונה כך שהיא יוצרת זיכרון מחדש.
