Quantcast
Channel: מגזין פורטפוליו
Viewing all 5164 articles
Browse latest View live

אאוטליין 2020: ״לצלול לעולם מרגש, מרתק, מנחם ואפילו מאחד״

$
0
0

לא קל לתכנן פסטיבל עירוני בימים שכאלו. אי היציבות וחוסר הבהירות של ההנחיות המשתנות ללא הרף, מבטלים כמעט כל אפשרות לתכנן אירועים מראש. את מקומם של שלטי החוצות הנחרצים תפסו פוסטים הססניים שחיכו לרגע האחרון כדי לבשר: פסטיבל האיור אאוטליין מתקיים, גם השנה, בפעם הרביעית.

לפי התכנון המקורי הפסטיבל היה אמור לכלול 14 תערוכות, הפרושות במקומות שונים בבירה, ביניהם תחנת הרכבת יצחק נבון, בית הנסן, ומוזיאון הטבע. אולם, המציאות מורכבת יותר: מוזיאון ישראל עדיין לא פתח את שעריו מאז הסגר; ומוקדם יותר השבוע נודע שעיריית ירושלים – שבאמצעות המחלקה לאמנות פלסטית יוזמת את הפסטיבל – החליטה להסיר מהתוכנית את התערוכה של בצלאל.

התערוכה ״גם אני ידעתי אהבה״,שתיפתח בשבוע הבא במשכנות שאננים, תציג פרשנות איורית לשירה עברית בנושאי תשוקה, ארוטיקה ואהבה, כחלק מפסטיבל אחר – למבוגרים בלבד – שיתקיים במשכנות שאננים. בעירייה חששו שהתכנים האירוטיים באיורים ״עלולים לפגוע ברגשות חלק מהציבור״.

בשיחה שהתקיימה באופן וירטואלי לפני ההודעה הסרת התערוכה, וזמן קצר לאחר חידוש ההגבלות על התקהלות וקיום מפגשים רבי משתתפים – נועה קלנר, המנהלת האמנותית של אאוטליין; יניב טורם, יועץ אמנותי ועורך התוכן; והמנהלת הראשית, אופירה לבנון – סיפרו על האתגר בלתכנן פסטיבל בתקופה מורכבת של ריחוק חברתי, ועל ההתפתחות של הפסטיבל לאורך השנים.

״אחרי הגל הראשון היינו באווירה שעושים את זה, שזה חייב לקרות״, מספרת קלנר. ״היתרון של הפסטיבל שהוא מורכב מתערוכות קטנות, זה לא פסטיבל שמבוסס על אירועים, זה לא פסטיבל קולנוע או הופעות. לכן רצנו על התערוכות וקידמנו אותן תוך כדי מחשבה שהאירועים יצטרכו לשנות את עצמם. בגלל המהלך הזה אנחנו כמעט הפסטיבל היחיד שהעירייה לא ביטלה; כל שאר הפסטיבלים בקיץ הם פסטיבלים מבוססי מפגש״.

עפרה עמית, קרוסלה, גלריה ביתא

נעמה בנזימן, ירושלים – מקום לחלוק

״רוב הפסטיבלים הם אירועים מבוססי התרחשות פיזית״, מוסיפה לבנון. ״מה שמשחק לטובה באאוטליין זה שאנחנו קודם כל מבוססי תערוכות, שרובן מוצגות ברחוב, בגובה העיניים של הקהל. זה בדיוק מה שאנשים עכשיו צריכים.

״אם אתה שואל איך עושים תרבות עכשיו, אז זה לעשות דברים שמשתלבים ביום־יום ולהרים אותם. שאנשים ילכו ברחוב לסופר, שפופים ושבוזים, ויראו משהו שמעלה חיוך או מעורר מחשבה, או פשוט משהו שקצת מפיג את מה שקורה ביום יום אבל גם זורם איתו, מעלה שאלות״.

עכשיו רק נותר לקוות שלא יהיה סגר נוסף.

לבנון: ״אפילו לזה אנחנו ערוכים. יש דברים שקרו בסגר שראינו שיכולים לקרות. יש אפשרות לצלם תערוכות היום ב־360, אמנם זה לא מחליף את התערוכה עצמה אבל זה מקרב. אפשר לעשות אירועים מקוונים ולהביא אנשים לשוחח בבית על איור״

קלנר: ״גם תערוכות שלא באמת השתנו, שהמשיכו את הקו הראשוני שלהן, יכולות להגיד שהן מתייחסות לקורונה. כל הנושא של חוץ, יופי הטבע והפרטים שבו, עולה באופי התערוכות שמוצגות במוזיאון הטבע לדוגמה. התערוכה ׳מרחב פנימי׳ שאוצרת לימור יוסיפון גולדמן, מדברת על היחס החוצה, לגעגוע לצמחיה, לחופש, ועל המתח שבין החוץ לפנים. לימור חיפשה מאיירים בתקופת הסגר, כאלו שהיא ראתה שמתחילים לעסוק יותר בנושאים כמו בוטניקה וצמחיה.

קיווינו שיגיעו 100, הגיעו 500

פסטיבל אאוטליין החל דרכו כתערוכה ירושלמית בתוך שבוע האיור של תל אביב, שאצרה ויזמה קלנר ביחד עם יניב טורם; ״אאוטליין״ היה שמה, והיא הפגישה בין ספוקן וורד לאיור עכשווי. התערוכה נחלה הצלחה והלהיבה את עיריית ירושלים עד כדי כך, שהמחלקה לאמנות פלסטית בעיריית ירושלים מפיקה מאז בכל שנה את הפסטיבל, עם מספר תערוכות עולה וגדל.

במבט אל תחילת הדרך, קלנר וטורם מביעים התפעלות, שנראה שלא התפוגגה עם השנים. ״יניב ואני התחלנו את הפסטיבל הזה דרך שבוע האיור בתל אביב גם בשביל להביא את שבוע האיור לירושלים, וגם בשביל ליצור איזושהי קהילה״, נזכרת קלנר. ״ישבנו בסטודיו יחד, הכרנו אחד את השני, אבל הייתה לנו תחושה שיש קהילה סביבנו שאנחנו לא מכירים אותה וזה היה הצעד הראשון לאגד את כולם״.

יניב טורם, אופירה לבנון, נועה קלנר. צילום: הילה סמוליאנסקי

לימים, התערוכה המיתולוגית הפכה לאירוע קבוע תחת הכותרת ״מאיירים שירה״. ״זו התערוכה שהתחילה את הכל: זה היה חיבור עם פואטרי סלאם, ולאט לאט זזנו הלאה למוזיקה. הרעיון היה ליצור חיבור בין מאיירים למוזיקאים במעגל מתמשך – מאיירים איירו שירים, ובתערוכה האחרונה שהייתה המוזיקאים גם הלחינו איורים. מי שניהל את כל זה הוא רואי רביצקי. לצערי השנה התערוכה הזו נפלה, אבל אני מקווה שבשנים הבאות זה ימשיך״.

טורם: ״זו היתה תקופה שבה ערבי פואטרי סלאם חרכו את הארץ והאולמות התמלאו בקהל שבא לצפות במשורר עומד על במה ומקריא שירה. חשבנו שיהיה מעניין לשלב בין ספוקן וורד לאיור. קיווינו שיגיעו 100, הגיעו 500. קיווינו שהתערוכה תעמוד שבוע, היא נמשכה חודש״.

קלנר: ״זה אירוע שלימד אותנו על הכוח שיש לאיור, ועל היכולת להתחבר למדיום נוסף. הרעיון של מאיירים שירה הוא לשים את האיור במרכז, כי תמיד האיור מתלווה לטקסט. במקרה הזה רצינו לעשות הפוך, שהמילים והיצירה יצאו מהאיור. אני אגדיל ואגיד שהדבר הזה הביא את כל הרעיון של אאוטליין, שקורא לשים את האיור במרכז״. 

בין השמות שהשתתפו בפרויקט אפשר למנות את המוזיקאים דנה ברגר, שלומי שבן, איה כורם, רות דולורס וייס, יהוא ירון; את המאיירים אסף בן ארוש, אלון ברייאר, יונתן פופר, ענת ורשבסקי, יאנה בוקלר, דניאל פלג, אלה נאמן ועוד רבים נוספים. ״לראות שכמאייר אתה מסוגל להביא קהל של 300 איש לאירוע זה לא מובן מאילו בכלל״, אומרת קלנר בחיוך.

מה הקהל גילה בפסטיבל?

לבנון: ״אני חושבת שבקרב הקהל הרחב יש תפיסה מוטעית שאיור מיועד בהכרח לילדים. גם בתור אנימטורית אני מכירה את זה, כשחושבים שאנימציה זה רק וולט דיסני. הפסטיבל גם קצת מחנך, פותח את הקהל להבנה שזה יכול להיות לכולם ושהוא יכול לעסוק בנושאים רחבים״.

קלנר: ״אני עצמי מאיירת בעיקר לילדים, ודווקא אאוטליין כמעט ולא פונה לקהל הזה. הרעיון הוא יותר לתת מרחב למאיירים להביע את העולם הבוגר שלהם באיור. עולם הקומיקס הוא עולם מאוד קשוח בארץ, ומאיירים יכולים להתפרנס לרב רק מאיורי ילדים. אאוטליין הוא פלטפורמה נוספת״.

ומה הפסטיבל גילה במפגש עם הקהל?

קלנר: ״הבנו כמה דברים במפגש עם הקהל, הירושלמי בפרט וקהל בכלל, והראשון מבינהם הוא שצריך לצאת החוצה, לעשות תערוכות בחוץ. אנחנו ממשיכים לעשות כמה שיותר תערוכות שלא מצריכות ללכת לגלריה, אלא שהאיור נמצא במרחב הציבור.

גל שוהם, לילה לילה, ספריית מוזיאון הטבע

נורית גרוס, לילה לילה, ספריית מוזיאון הטבע

״אם נדבר על קהל המאיירים מחוץ לירושלים – אני שמחה לראות שאאוטליין תופס יותר ויותר תאוצה. ההבנה שיש הכרה לדברים שלהם לא רק באזורים המוכרים, אלא גם בפריפריה התרבותית, זאת תרומה גדולה שאאוטליין שותף לה. אני חווה איך מאיירים מכל מיני מקומות בארץ שרוצים להרים תערוכה או אירוע סביב איור מתקשרים להתייעץ ולשאול בעקבות הפסטיבל״.

 לבנון: ״הסיורים שאנחנו עושים ותנועת הקהל הטבעית הבהירה לנו שהתערוכות צריכות איזה רצף של הליכה בינהן. קלטנו שזה טוב, אנשים מגיעים גם מחוץ לירושלים ורוצים להסתובב בעיר בין היצירות. מגלים את העיר״.

מה מייחד את אאוטליין בתוך זירת האיור?

קלנר: ״עצם היותו בירושלים נותן לו אופי מאוד ירושלמי… ירושלים, יש בה משהו. מה שבטוח, לא יכולנו לברוח מהטקסט. גם כי איור מתחבר לטקסט, אבל זה בא יותר מהמקום הירושלמי לדעתי. ירושלים מחוברת לטקסט״

לבנון: ״מה שמאוד יפה בעיר הזו זה שישר יש לך שיתופי פעולה. זה דבר מאוד ירושלמי, כל המוסדות אוהבים מאוד שיתופי פעולה, בין אם זה בית הנסן, מוזיאון ישראל (הסגור כעת) או בצלאל. מעבר לזה, אאוטליין הוא פסטיבל איור שיוצא מהמאיירים עצמם, וזה משפיע מאוד על הכל – מעיצוב התערוכות, המיקום שלהן וכמובן שגם על אופי התערוכות עצמן״.

יש מסר שהפסטיבל מעביר? באופן סמוי, גלוי או אפילו טבעי?

טורם: ״אני זוכר שבדברי הפתיחה שנועה ואני אמרנו בתערוכה הראשונה, דיברנו על כך שמאיירים רגילים לעבוד בסטודיו מול המחשב, לשלוח איור ללקוח ואולי לראות את התוצאה על מדף ספרי הילדים בחנות או ככפולה בעיתון. בפסטיבל המטרה ברורה: להוציא את האיור – ואת המאיירים! – מהמקום שהתרגלנו לראות אותם אל הרחוב, אל הגלריה אל המפגש הבלתי אמצעי עם הקהל הרחב.

״זו הזדמנות להראות את הפנים הרבות שאיור יכול להציג, את מערכת היחסים המורכבת שלו עם טקסט ואת האפשרויות הרבות הטמונות באופן ההצגה שלו – מודפס וממסוגר, מוקרן וזז, כרוך בספר או מוצב במרכז החלל. עבורי זה המסר הגלוי: איור הוא שפה. שפה הנגישה לקהלים רבים שעובדת היטב עם שפות אחרות: היא מסתדרת מצויין עם מוזיקה, חיי־הלילה מחמיאים לה, והסביבה האורבנית, התרבותית והמגוונת היא מצע נהדר להגשה שלה. המסר הסמוי, אולי, הוא האלמנט החינוכי של הפסטיבל: להראות את כל זה לציבור, לחשוף את מי שפחות מכיר ולהציב את האיור במרכז הבמה״.

מורן ברק, קשור בחוט, חלונות סיידוף. צילום: מ״ל

עדי בן יוסף, קשור בחוט, חלונות סיידוף. צילום: מ״ל

קלנר: ״הבמה שהאיור מקבל הוא דבר חדש. יש חלום חדש שמאפשר למאיירים להבין שיש במה שכזו, חשיפה גדולה. אני מרגישה שזה פתח למאיירים את ההבנה שהם יכולים להיות קצת יזמים, ובטח שלא רק ללמד או לאייר למשכורת שלהם. זו קצת ההוכחה שלנו, שאנחנו יכולים כמאיירים להרים תערוכה, או אפילו פסטיבל! זה יוצא מגבולות העיפרון והנייר״.

השפעה מיוחדת על הנפש

כך, על הרקע המציאות העכשווית מלאת החרדות הקיומיות, נדמה שהאיור מצליח לממש את מה שאמנות בצורתה הקלאסית לא מצליחה להוות בעת זו – הזמנה בלתי אמצעית לעולמות אחרים; באופן ברור, מזמין ונגיש. גם ההחלטה להציג תערוכות רבות מחוץ לחללי התצוגה הקונבנציונליים, זו שאולי נוצרה מדוחק ההגבלות, מתבהרת כנכונה למדיום האיור, ואולי אפילו מבהירה אחת ולתמיד את המעמד שמגיע לו.

בנוסף, השנה נבחר לראשונה נושא על המאגד את שלל הנושאים שבהם התערוכות עוסקות. הנושא, ״מעברים״, נבחר לפני כמעט שנה, וקיבל נופך חדש בעת זו. ״זה נושא רחב, לא רצינו לכוון יותר מדי״, אומרת קלנר. ״מה שטוב בנו, והבנו את זה לאט לאט, זה כמה אנשים יכולים להתחבר אליו. בין אם זה ברמה הטכנית, כמו במעבר של איור לאנימציה, ובין אם במעברים שהם יותר פנימיים.

״כך לדוגמה נוצרה התערוכה ׳תפילות לדרך׳, שבה מאיירים ירושלמים מציגים במעבר התת קרקעי של הרכבת מירושלים לתל אביב. כשאנשים מדברים על מעברים בדרכים הם מדברים על מעבר מנקודה א׳ לנקודה ב׳, והשאלה היא מה נמצא בין הנקודות. כל מאייר היה צריך להביע מעבר או דרך שהוא עשה עם עצמו. מעבר בין יום ללילה, מעבר בין הפנים לחוץ, בין הסגר לפתיחה״.

אלון ברייאר, מרחב פנימי, גלריית מוזיאון הטבע

יהלי זיו, מרחב פנימי, גלריית מוזיאון הטבע

דוגמה נוספת למפגש בין פנים וחוץ אפשר למצוא בחיבור עם מוזיאון הטבע. המוזיאון, שעומד בעת זו לפני עבודות שיפוץ מאסיביות, פתח את שעריו עבור הפסטיבל רגע לפני שאלו מתחילות. ארבע תערוכות יוצגו בחללי המוזיאון ומחוץ לו, בינהן תערוכת המכירה השנתית ״לילה לילה״, המציגה את הפרשנות של למעלה מ־50 מאיירים לשירי הערש של המשוררת לאה גולדברג.

״התרגשנו להיכנס למוזיאון״, אומרת לבנון. ״אנחנו באים לעשות שינוי קטן בלי לגעת בו יותר מדי, בשימוש בחצר ובנושאים של המוזיאון. יש במוזיאון המון פרטים קטנים, לוקח הרבה זמן ללמוד את הקיים ואי אפשר לעשות אינסטנט. אי אפשר לא להתייחס למקום שמציגים בו״. 

קלנר: ״הייתה לנו התלבטות אם להיכנס למוזיאון ולעשות דברים בין המוצגים עצמם. בסוף החלטנו ללכת על החדרים הריקים יותר, לתת למאיירים ליצור מתוך קירות לבנים בהתייחסות לטבע ולכוחו״.

אתם מרגישים שיש כוח לאיור בתקופה הזו?

קלנר: ״איור באופן טבעי הוא מתקשר, אוהב את הקהל שלו, רוצה שיבינו אותו. הכוח שלו הוא היכולת לגעת ולספר סיפור דרך הוויז׳ואל. הוא מצליח ליצור מסרים מורכבים אבל גם מובנים, ופונה למבוגרים וילדים כאחד. היה אפשר לראות את זה בתקופת הסגר, בתגובה המאוד מהירה של מאיירים למצב. מאיריים כמספרי סיפורים יכולים להגיב מאוד מהר, הם לא צריכים לעבוד על יצירה המון זמן. ובכלל, הכוח של איור הוא שהוא מהיר והוא ישר אומר משהו באופן מאוד ישיר.

״אני חושבת שהקורונה לא ניצחה את זה, היא לא שברה את זה – להפך, זה עזר לזה לפרוח. בתערוכה ׳לילה לילה׳ לדוגמה, שהיא תערוכת קול קורא, הגישו לנו הצעות כ־100 מאיירים. 100 מאיירים הרגישו שהם רוצים להגיד משהו, בטח בהקשר לשיר ערש, שהוא מצב כזה של אי ודאות ושל חושך. משהו בזה הצית בהם רצון ליצור״

מה אתם מאחלים לפסטיבל השנה?

לבנון: ״שיתקיים!״.

טורם: ״כל שנה הפסטיבל מרגש יותר מקודמו. כל שנה המשפחה גדלה ומצטרפים אלינו עוד מאיירים, אוצרים וגופי תרבות שרוצים לקחת בו חלק. זה מפעים ומחזק ונותן הרבה כח. השנה במיוחד, אני מאחל לפסטיבל שיהיה קול של יצירה מקומית המרחיבה את הלב.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״הנחישות לקיים אותו, למרות המורכבות הטכנית וההגבלות השונות, רק מחזקת את החשיבות שלו במרחב הציבורי. לדימוי הוויזואלי יש השפעה מיוחדת על הנפש וזו בדיוק השעה להראות את מלוא כוחו של האיור, להזמין את המבקר בתערוכה לצלול לרגע לעולם תוכן – ויזואלי וטקסטואלי – מרגש, מרתק, מנחם ואני אפילו אוסיף, מאחד. זוהי שנתו החשובה ביותר של הפסטיבל. השנה במיוחד, יש לו כוח ותפקיד ללחוש – ממשיכים״.

רינת גלבוע תפילות לדרך, מעבר תת קרקעי – תחנת רכבת, יצחק נבון

בן מירס תפילות לדרך, מעבר תת קרקעי – תחנת רכבת, יצחק נבון

The post אאוטליין 2020: ״לצלול לעולם מרגש, מרתק, מנחם ואפילו מאחד״ appeared first on מגזין פורטפוליו.


RCA 2020 // תמיר ארליך

$
0
0

למד במחלקה לפיסול. בן 26, בוגר המחלקה לאמנות, בצלאל (2017).
tamirerlich.myportfolio.com


מיד לאחר הלימודים בבצלאל התחלתי לעבוד על תערוכת היחיד הראשונה שלי, ״אנחנו ילידים״, במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית תחת הפרויקט הנהדר של מוזיאון ג׳סי כהן השלם. הפרויקט היה הזדמנות יוצאת דופן לחזור לשכונה שבה נולדתי וגדלתי אחרי ארבע שנים של לימודים בבצלאל, ולעבוד עם הקהילה וההיסטוריה הארכיאולוגית של המקום.

באותו הזמן הייתי שקוע בתערוכה ולא תכננתי כלל ללמוד אמנות בלונדון, רעיון שהיה עבורי חלום שנמצא מעבר ליכולת הכלכלית שלי. לבסוף הדבר התאפשר בזכות המלגה המשותפת של קרן קלור ובצלאל. הלימודים בקולג׳ התחילו במהלך השבוע שבו נפתחה התערוכה, והמעבר המרגש היה חד, מהיר ומאוד מאתגר. מצאתי את עצמי זר ואפילו קצת ״שוקיסט״ בעיר החדשה. 

הקולג׳ ממוקם במרכז העיר, באלברטרופוליס, אזור שנבנה במאה ה־19 על ידי המלכה ויקטוריה ובעלה הנסיך אלברט. בשבועות הראשונים התמודדתי עם הקושי להשתלב בסביבה הוויקטוריאנית והמלכותית. לעיר אומנם תדר עכשווי ולכאורה מקבל – אני לא הייתי הזר היחיד ברחובות – אבל עדיין חוויתי בעוצמה את זרותי כשהסתנוורתי מהמונומנטים הקולוניאליסטים, הזוהרים והשמורים היטב.

פורטרט עצמי באלברטרופוליס, שמן על עץ. צילומים: מ״ל

במהלך השבועיים הראשונים לא יצאתי מהסטודיו ושיחזרתי בעזרת חומרים נגישים, כמו קרטון וחימר, חלקים מאלברט־ממוריאל, הייד פארק ואלברט־הול שהשתקפו מחלון הסטודיו שלי. ניסיתי להעתיק דימויים אלו ולעבוד איתם על מנת לפענח ולעבד אותם בדרכים החורגות מההיסטוריה ״הוויקיפדית״ שלהם, לנכס אותם לעצמי, זר מבחוץ, ואפילו אולי לעוות אותם או להטיל קללה על אותן אייקונות קולוניאליסטיות.

כל זה הגיע לקצה לאחר חצי שנה בתערוכה Burning Down the Park, שבה הרכבתי את כל חלקי הסטודיו לכדי עגלה אפוקליפטית המיועדת להקיף את הייד־פארק שבע פעמים וכך ״להביא הרס על המקום״ (שאול מסיפור יריחו). את העגלה הובילה דמות קרטון של גיא פוקס, שאותה נוהגים הבריטים לשרוף באירועים לאומניים בשל ניסיונו הכושל לפוצץ את בניין הפרלמנט בשנת 1605 (דמות הקרטון הזכירה לי כמובן את הנאצר/היטלר של ל״ג בעומר).

כל זה התרחש בתקופת הפרה־קורנה שבה העיסוק הפוליטי המשמעותי בבריטניה היה הברקזיט, לצד היחס במדינה לזרים והפנטזיה הימנית של Make Britain Great Again. על־ידי ערבוב של רפרנסים ונרטיבים היסטורים ומיתולוגים נתתי מקום לתחושות אישיות של בלבול, סלידה, זרות ויצרתי מרחב בו אקסנופוביה וטרור נפגשים. תוך הזדהות בעבודתי דווקא עם דמות ״הנבל״ (גיא פוקס) רציתי לחרוג מהציפייה (הממשטרת) שכזר אציג פאסון של אזרח למופת במרחב הבריטי. 

Burning Down The Park. צילום: תום עזריה

Burning Down The Park, הייד פארק

קופת חיסכון לגלריית דיסן

קופת חיסכון לגלריית סטנדפוינט

ואז הגיעה הקורונה

בהמשך השנה הראשונה המשכתי לעסוק בחווית החיים ב־RCA, בעושר ובשביעות אקדמית. עבדתי עם הדימוי של קופות חיסכון/תרומה, ורפררתי לקופות העומדות בכניסה למוזיאונים ומוסדות תרבות. הכנתי למספר תערוכות קבוצתיות שבהן השתתפתי קופות התרמה כשלא היה ברור אם הכסף מיועד לי, לגלריה, או לכלל המשתתפים.

עניינה אותי הפעולה הפרפורמטיבית של תרומה ופרידה מכסף כאייג׳נסי של מעמד הביניים, כזה היוצר הפרדה מעמדית. בנוסף, במפגשים בין הפסלים, הצופים וביני עלו כל הזמן נושאים הקשורים בסטריאוטיפים יהודיים ואף אנטישמיים, שאיתם רציתי לשחק.

העיסוק במופעים פרפורמטיבים וציבוריים סביב מטבעות הוביל אותי בשנה השניה להתחיל לעבוד על מזרקת משאלות שיצרתי מאריחים קרמיים בעבודת יד. בעקבות משבר הקורונה הפסקתי לעבוד על המזרקה והפרויקט עדיין בשלבי פיתוח.

את הציורים על המזרקה אני מכנה ״חלומות פרולטריונים״ והיא הייתה אמורה להיות מוצגת לצד טקסטים שונים הכוללים שיחות עם מגוון של אנשים בנושא חלומות. עבור העבודה בתהליך זכיתי בפרס Gilbert Bayes של ה־Royal Society of Sculptors, שמוענק מידי שנה למספר בוגרים מהמחלקה לפיסול ב־RCA.

תחת המשבר, הפרויקט קיבל רבדים נוספים. לדוגמה, חלומות הקשורים בפנאי, שהפכו לנחלת מעמד הביניים ומהווים חלק משמעותי מהמחקר שלי, עומדים בימים אלו תחת סימני שאלה. כרגע אני מחפש בית חדש לפרויקט כשאני ממשיך לפתח אותו גם ביחס לתפניות לוקליות הקשורות בטמפרמנט הפוליטי הנוכחי בארץ, ההפגנות והמשבר הכלכלי. 

פרויקט הגמר 

הפרקטיקה שלי היא מאוד סייט־ספסיפיק ומושפעת מהסביבה שבה אני נמצא ועובד. לכן, כשהבנתי שאת פרויקט הגמר נציג השנה דרך פלטפורמה אינטרנטית, ידעתי שאני מעוניין להכין עבודה חדשה ומהירה המיועדת לאתר ומתייחסת למצב הנוכחי של הסגר בצל הקורונה.

העבודה חוזרת למקום שבו הייתי רגע לפני תחילת הלימודים ב־RCA – לשכונת ג׳סי כהן בחולון. הצופים מוזמנים לסייר בבית של אימי שבו גדלתי, ושבו שהיתי באופן חלקי בזמן הסגר. בנוסף מוצגים בעמוד אוסף של חפצים, כלים ורהיטים ממודלים בתלת־ממד מתוך הבית.

מתוך הפרויקט Download for Free Now

בפרויקט אני מזמין את הצופים להוריד את כל האוביקטים בחינם ולעשות בהם כאוות נפשם, ״להעמידם לתצוגה בבית שלהם או בתערוכה שעליה הם עובדים״ (מתוך הפרויקט) על ידי הדפסה בתלת או דו־ממד. בפרויקט אני מביט מחדש על הבית שבו גדלתי ומתייחס אליו כקפסולה סגורה המנותקת מהעולם.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בעימוד של היצירה ניסיתי להיטמע באסתטיקה המסחרית של האתר שה־RCA יצר במקום תערוכת הגמר הפיזית, מרחב המיועד בעיניי יותר למעצבים מלאמנים. בפרויקט ניכסתי את העיצוב של האתר והשתמשתי בו כחלק מהעבודה. שיחקתי עם הביקורת שלי כלפי הממסד והמערכת באמצעות המסחור של הפרטי והאישי ביותר, הבית של אימי, והשימוש באתר כקטלוג מוצרים. חלק נוסף ואחר מהתהליך שעברתי עם בית אימי עומד להיות מוצג במוזיאון חיפה כחלק מאשכול התערוכות ״מרחבים במשבר״ שאמור להיפתחו (בלי נדר כמובן) בחמישי בספטמבר. 

עתידות 

הלימודים בלונדון פתחו בפני מגוון הזדמנויות מעצימות, בינהם הוראה במספר מוסדות אקדמיים כמו Westminster Academy ו־The Art Academy London. אני מקווה שכרגע כשהעתיד מעורפל והרבה פרויקטים התבטלו או נדחו, אוכל להמשיך ולהתפתח בתחום ההוראה האקדמית.

מאז שחזרתי מלונדון עבדתי עם בן זוגי האמן נוי חיימוביץ על פרויקט BIDUD Resudency ואנחנו מתכננים להמשיך לפתח את העבודה המשותפת שלנו יחד. כרגע בין היתר, אנחנו עובדים על תערוכה זוגית ראשונה שתוצג (גם בלי נדר) ב־2021. 

אריחי קרמיקה עבור מזרקת המשאלות, עבודה בתהליך. צילומים: תום עזריה

The post RCA 2020 // תמיר ארליך appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוגרים 2020 // המחלקה לעיצוב אופנה, ויצו חיפה

$
0
0

נטע בן אבו // DIS-ORDER

הפרעת נפש היא מערך מובנה של תסמינים ויש להם ממד התנהגותי, רגשי או קוגניטיבי. אחת מדרכי הביטוי של הפרעה נפשית כלפי חוץ היא באמצעות יצירת אמנות שונה ומשונה ככל שתהיה. בהתאם לכך חקרתי הפרעות בתחומים שונים, וגיליתי שהיופי ביצירה מתבטא בכך שאין להפרעה כללים וחוקים: היא נמצאת בכל תחום ויכולה להתבטא בכל צורה. 

הקולקציה – שעיצבתי עם סריגים, בדי צמר, טול, אורגנזה, תחרות ורקמות – מהווה תגובה רגשית; דרך לביטוי, לריפוי וביטחון להביע רגשות בשפה חדשה. יש בה שימוש בצלליות, באסתטיקה מורכבת ובשילובי בדים שיוצרים ניגודיות; שימוש באיקונוגרפיה המשקפת את מצב הנפש, עיניים המסמלות את ראי הנפש, שפתיים פעורות המרמזות על זעקה, שמחה וחרדה, חצאי פנים ופנים מעוותות; ופרינט של פסים בצורות שונות וחדות. 

נטע בן אבו, DIS-ORDER. צילום: עידו לביא

צילום: עידו לביא

צילום: עידו לביא


סתיו פרג׳יאן // בוסר

סבתי תותי, אמו של אבי, עלתה לארץ ישראל מפרס של אז, וביחד עם סבי הקימה משפחה בת שמונה נפשות. בגיל 12 נאלצה לעזוב את בית הוריה וכך גם את כל עולמה המוכר, הילדותי והתמים למען חיי נישואין בוגרים. 

נטישת עולם הילדות של סבתי מעלה בי שאלות מהותיות על דרכי ההתמודדות שלה עם גורל שנקבע עבורה. הקולקציה עוסקת במעבר הקיצוני בין שני העולמות: עולם של נאיביות ילדותית למול עולמה של אישה נשואה בפרס של שנות ה־40. בעיצוב הקולקציה השתמשתי בבבדי כותנה, סריג ז׳אקרד, קווילט; ותחרות צלליות אסלאמיות מובהקות בשילוב אלמנטים ילדותיים.

סתיו פרג׳יאן, בוסר. צילום: עידו לביא

צילום: עידו לביא

צילום: עידו לביא


סיהאם עטאללה // זאפֶה زفّه

בפרויקט הגמר שלי אני מבקשת למחות על פצע מדמם בחברה הערבית: זילותו של ערך החיים, הקלות להרוג והקלות הבלתי נסבלת ללחוץ על ההדק. המנהג בחברה שאני חיה בה הוא לקבור צעירים/צעירות שנרצחו באיבם לבושים בבגדי חתונה (חתן או כלה) ולעשות להם זאפֶה (טקס של שמחה בזמן החתונה) לפני שקוברים אותם.

הקולקציה שעיצבתי עם משי, אורגנזת משי, קרפ, לבד תעשייתי וקופרו, מבטאת את המתח בין הלבוש לחתונה לבין הדם, האלימות והמוות; רגע במסיבה של חתונה שהופך להיות זאפֶה של מוות.

סיהאם עטאללה, זאפֶה زفّه. צילום: עידו לביא

צילום: עידו לביא

צילום: עידו לביא


שרה שואח // חוק הלאום

חוק הלאום יצר שיח מורכב ומבלבל בקשר לזהותם של מיעוטים והשתייכותם לחברה הישראלית. החוק פגע במיוחד במשפחות שכולות שהקריבו את יקיריהם למען שמירה על בטחון המדינה. החקיקה הכתה בהם, טלטלה את עולמם, וגרמה להם להרגיש שהקרבתם היתה לשווא.

הנושא נוגע בי אישית מכיוון שאני באה ממשפחה שכולה. איבדתי את אבא שלי כשהייתי בת 4. נותרנו אני, שני אחיי ואמי שהייתה רק בת 27. חיינו השתנו בין לילה, והם עוברים עלינו בצל השכול והכאב, אך לצד זה הייתה בנו גאווה בדרכו של אבא ובהקרבת חייו למען הבית והמולדת. החוק מזלזל בעשייתו של אבי ובמשפחתנו, שאיבדה אותו למען המדינה.

בקולקציה – שעושה שימוש בבדי ניילון, אריגים סינטטיים וטבעיים דקים ועבים, רקמות, הדפסות משי, רוכסנים – הדגשתי את כוחו של הרוב לעומת חולשתו של המיעוט, ואת המציאות האבסורדית שנוצרה עקב חוסר השוויון. ניסיתי להעביר חוויה אישית של ילדה שנחשפה לחוק שמזלזל בה, במשפחתה ובמיעוט שממנו באה.

שרה שואח, חוק הלאום. צילום: עידו לביא

צילום: עידו לביא

צילום: עידו לביא

The post בוגרים 2020 // המחלקה לעיצוב אופנה, ויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

מה קורה // מיטל כץ־מינרבו

$
0
0

מי? 

מיטל כץ־מינרבו, 46, גדלתי בקרקס בירת וונצואלה, היום גרה בתל אביב.
אתר / אינסטגרם / פייסבוק

סטטוס זוגי?

בזוגיות עם איתמר 25 שנים אבל מי סופר!!!!!

מה בצלחת?

בצלחת שלי יש הכל חוץ מסוכר וגלוטן…. לא נשאר הרבה!!! חולמת כל יום על עוגה עם הרבה קצפת!!!!

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

לפני שבוע נפתחה בגלריה P8 תערוכת היחיד שלי I am rooted but I flow, שאצרה קרני ברזילי (עד 22.8). במרכז התערוכה מושג הגוף כמגלם לא רק סממני זהות נראים לעין אלא גם מצבים מנטליים, כלכליים, פוליטיים והיסטוריים.

פרט מתוך התערוכה. צילומים: מיה גורביץ

שני אנשי קקטוס על רקע בד עם דומא בתהליך

שמה של התערוכה לקוח מציטוט של וירג׳יניה וולף מספרה ״הגלים״. במשפט נוצרת הכלאה בין דמות אנושית לצמח, בעלת שורשים המקבעים אותה ומאפשרים פוטנציאל לתנועה מימית; היא נמצאת במצב תמידי של השתנות.

העיסוק בדמות היברידית בין אדם לצמח מלווה את העשייה שלי כבר כמה שנים דרך דמות בשם ״איש הקקטוס״, המשלבת בין קקטוס לדמות אנדרוגינית מלאה בקוצים. דרכה אני בוחנת שאלות של זהות ומנסחת ויזואלית אפשרויות לייצוג המושג ״שונות״. Cactus Man הוא גם מותג המייצג פריטי אמנות לבישים הנוצרים מתוך תפיסה של אופנה כאלטרנטיבה לקולן של זהויות חדשות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בתערוכה הנוכחית הדגש הוא על מושג ה״טריטוריה״, המופיע בתצורות חומריות שונות, כ״נוף טבעי״ או כזה שמעוצב על ידי מחשבה אנושית. שתי האופציות מהוות זירות המאפשרות הגדרות של זהות בהקשר גאופוליטי נתון. פריטי האופנה בתערוכה שמלבישים את המרחב הביתי, נעשו באופן ידני, כזה שמאתגר את המושג תיעוש לצד תפישה קפיטליסטית. 

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

בשנים האחרונות אני גרופית של סצנת מלכות הדראג המקומית והבין־ לאומית, פגשתי כאלה מפורסמות יותר ופחות. מלכה אחת השאירה עלי רושם עמוק כשפגשתי אותה במועדון לילה בעיר נידחת בברזיל בספטמבר האחרון. חואנה פרופונדה (JUANA PROFUNDA) חיבקה אותי במילים החמות שלה כשעישנו סיגריה בגינה האחורית של המועדון לאחר הופעת קרנבל ברזילאי מרהיבה שהיא לקחה חלק.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו? משפט או שניים, לא יותר.

פרויקט החלומות שלי עדיין סודי אבל מה שאני יכולה לשתף זה שהוא משלב מסע בטבע מקומי ובין־לאומי. אני רק מחכה שיאפשרו לנו לנסוע כדי להתחיל לעבוד על מחקר ולאסוף חומרים. עוד תשמעו עליו!

מה פריט הלבוש האחרון שקנית? 

בשנים האחרונות יוצא לי להכיר לא מעט אנשי אופנה מקומיים ובין־לאומיים. הפריט האחרון שרכשתי עוצב על ידי יפעת פיקלשטיין, מעצבת צעירה ומוכשרת כמו שד. זו חולצת פרחים מכופתרת ואובר־סייז, עם גזרה מקורית וגאונית!!!

CACTUS MAN, אסף פרטי

צילום: עדי ברנדה

פרט מתוך התערוכה. צילומים: מיה גורביץ

The post מה קורה // מיטל כץ־מינרבו appeared first on מגזין פורטפוליו.

ישראל חמד הוא זוכה פרס שיף לאמנות 2020

$
0
0

מעל ל־80 אמנים הגישו השנה את מועמדותם לפרס על שם חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית. ישראל חמד, האמן הזוכה, נבחר על ידי חבר ועדת השופטים של הפרס לשנת 2020: האוצר הראשי של מוזיאון תל אביב לאמנות, דורון רבינא; האוצרת עמנואלה קלו; מנהלת מוזיאון הרצליה, ד״ר איה לוריא; עו״ד גיל ברנדיס; ואספן האמנות דורון סבג. משקיפים: מנכ״לית מוזיאון תל אביב לאמנות טניה כהן־עוזיאלי, ונציג המשפחה, דובי שיף.

חמד נולד בשנת 1975, חי ועובד בנתניה. הוא לא למד בשום מוסד ללימודי אמנות, מלבד לימודי ציור אצל האמנית מאיה כהן לוי. הוא בעל תואר ראשון ושני במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. הפרס כולל מענק כספי לאמן בסך 10,000 דולר ותערוכת יחיד מלווה בקטלוג במוזיאון תל אביב.

יניב, 2016

חלב, 2019

מנימוקי חבר השופטים לבחירה: ״ישראל חמד מצייר דמויות, לרוב גברים שבהם נתקל באקראי. באמצעות מבע ציורי אינטנסיבי, הוא הופך מפגשים ברי חלוף, לנצח מתמשך המתקבע בגוף הציור. כצייר, הוא חומד את מושא הציור, שוקד על בבואתו, אך משהו בציור לא תובע עליו בעלות. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״עוצמת החיות והאינטנסיביות הרגשית והארוטית שנוצקת בציוריו, מחסנת את הדמויות נגד ההפיכה לאוביקט. דווקא יתר הנוכחות שלהן, הופכת לדימוי את אי־המושגות שלהן. הן נוכחות כפנטזיה ומתפוגגות כפנטזיה. חמד הרשים את הועדה, בציור הפתוח אל הצופה וברתימה של הפיגורטיביות הציורית להתקוממות שקטה ומתמשכת אל מול שחיקת הדימוי הצילומי בעידן הדיגיטלי״.

רופאים, 2017

ביקור במוזיאון, 2019

גבריאל, 2018

The post ישראל חמד הוא זוכה פרס שיף לאמנות 2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

קול קורא: התנהגות פורצת

$
0
0

נמלה אחת בפני עצמה היא יצור פשוט למדי, אבל קן נמלים מסוגל לצפות שינויים במזג האוויר, לאגור אוכל מראש ואפילו לתכנן מבנים תת קרקעיים מסועפים. אם ננסה לבודד נמלה בודדת וללמוד את ההתנהגות שלה, לא נמצא בה אף זכר להתנהגויות מורכבות אלו בגלל שהן נובעות מהמפגשים בין כלל הנמלים בקן. זהו מקרה מבחן קלאסי למצב שבו השלם גדול מסך חלקיו. 

המונח ״התנהגות פורצת״ (Emergent Behavior) מתייחס להתנהגותה של מערכת או ישות קולקטיבית שאינה תלויה באיבריה היחידים, אלא ביחסים ביניהם. במערכות מורכבות, המונח מתייחס להתנהגות לא צפויה בין חלקי המערכת המובילה להתהוותו של מהלך חדש.

ליאור בן־גיא

אנו קוראות לאמנים להגיש הצעות לעבודות מבוססות קוד ו/או גנרטיביות, שיוצגו במהלך כנס ״אמנות פורצת״ ומתייחסות לנושא ״התנהגות פורצת״. אמני ויז׳ואל, סאונד ופרפורמנס מוזמנים להגיש עבודות בפורמטים הבאים (וכל שילוב ביניהם): הקרנות וידאו, עבודות סאונד, Live Codingופרפורמנס (צפייה ישירה או מופעים חיים).

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״אמנות פורצת״ היא שיתוף פעולה בין גנרטור לטופלפ ישראל. גנרטור היא סדרת יוזמות בין יוצרים, אמנים, מתכנתים ואנשי טכנולוגיה, ששמה לה למטרה לקדם אמנות גנרטיבית בישראל. טופלפ ישראל היא הזרועה הישראלית לארגון טופלפ העולמי, שהוקם בשנת 2004 במטרה לפתח ולקדם live coding. באירוע יערך סימפוזיון בהשתתפות אמנים, יוצרים ותיאורטיקנים ישראלים ובינלאומיים, ואחריו הקרנות ומופעים חיים מתוך הגשות הקול הקורא.  

יש להעביר הצעות במייל, עם הפרטים הבאים:

  • תיאור העבודה וכיצד היא מתיחסת לנושא ״התנהגות פורצת״ (עד עמוד אחד)
  • סקיצות, דימויים נלווים ו/או לינקים. סך כל הדימויים לא יעלה על 5MB
  • מפרט טכני של העבודה
  • לינקים לעבודות וידאו או סאונד קודמות
  • קורות חיים מקוצרים
  • משך העבודות המוצעות לא יעלה על 20 דקות

מועד אחרון להגשה: 12.8. תשובות ינתנו עד לתאריך 19.8.2020
להגשה ומידע נוסף יש לפנות למייל generator.israel@gmail.com

The post קול קורא: התנהגות פורצת appeared first on מגזין פורטפוליו.

RCA 2020 // שיר רז

$
0
0

למדה במחלקה לצילום. בת 32, בוגרת המחלקה לצילום, בצלאל (2017).
shir-raz.com


בשנה השלישית לתואר בבצלאל נסעתי לתוכנית חילופי סטודנטים בסיאול (דרום קוריאה), ופגשתי שם סטודנטים לאמנות מכל העולם. אני חושבת שבאיזשהו אופן שם ניטעו בי הזרעים הראשונים והרצון להמשיך וללמוד תואר מתקדם במקום שהוא לא ישראל.

זו חוויה מאוד מעשירה לאמנים ישראלים צעירים, שנותנת פרספקטיבות חשובות ואתגרים אחרים; פתאום אתה צריך להתמודד עם להיות שגריר של ישראל במקום זר בלי שום קשר בכלל לדעות הפוליטיות שלך, להגדרה העצמית שלך ולהאם שירתת או לא שירתת בצה״ל.

בבצלאל הפרקטיקה האמנותית שלי הלכה והתעצבה עם הזמן והעבודות שלי היו מאוד קשורות לפה (לישראל), להיסטוריה של פה, לטראומות של פה, לאור של פה; עניין אותי לבדוק איזה עבודות אייצר במקום אחר, ואילו תגובות הן יעוררו שם. בגלל שהפרויקטים שלי נובעים בעיקרם ממחשבה על הדימוי ועל המדיום הצילומי, אבל העבודות עצמן הן במגוון מדיומים, בחרתי ללמוד ברויאל קולג׳ כי התוכנית שהם מציעים היא בדיוק כזו, תוכנית ללימודי צילום במובן הכי רחב שיכול להיות.

הדגש בקולג׳ הוא מאוד אינטרדיסציפלינרי והסטודנט מקבל חופש אינסופי לחקור וליצור בסטודיו תוך כדי הנחיות אישיות וקבוצתיות, הרצאות של אמנים, כותבים ואנשי תרבות מכל העולם, ביקורות וכתיבת תזה, שעבורי היתה חלק משמעותי מהלימודים. בתזה חקרתי את הקשרים בין צילום לנראות וכתבתי על הבטים פיזיים ומנטלים המתייחסים למושג האמת בתרבות ויזואלית. 

ואז הגיעה הקורונה

ברוב תקופת הקורונה הייתי בלונדון עד שחזרתי לארץ לפני חודש בערך. בהתחלה לא עיכלנו כל כך את המשמעויות של המשבר הזה, וכשנעלו לנו את הסטודיו בקולג׳ היינו בטוחים שתוך שבועיים־שלושה אנחנו חוזרים לעבוד בשיא המרץ לקראת תערוכת הגמר. מאז עברו ארבעה חודשים והסטודיו עדיין סגור.

אבל גם קרו הרבה דברים יפים בזמן הזה; קודם כל לראות עיר מאסיבית ואינטנסיבית כמו לונדון פתאום ריקה ושקטה זו חוויה חד־פעמית. אני זוכרת שבאיזשהו שלב ממש הרגשתי בסרט פוסט־אפוקליפטי: הסתובבתי בפארקים וברחובות ובהיתי בשמיים, חיפשתי מטוסים שהיוו מבחינתי סוג של קשר עם העולם החיצון או שרידים למציאות שחיינו פרה־הקורונה. 

מעבר לזה התגבשנו קבוצה קטנה של מספר סטודנטים ויצרנו תוכנית זום פיראטית לכלל הסטודנטים של התוכנית לצילום בקולג׳. אירחנו צלמים כמו וולפגנג טילמנס וסופי קאל לשיחי אמן, ויצרנו לעצמנו מערך של ביקורות קבוצתיות ואף פאנלים שבהם הסטודנטים חשפו את הקהל הרחב לתהליכי עבודה שלהם, לקונספטים, למחשבות וכו׳. זו היתה חוויה מאוד חיובית שתרמה לא רק לקשרים המקצועיים שלנו עם עולם האמנות, אלא בעיקר לתחושות של ערבות הדדית, איכפתיות וקירבה, שפתאום היו נורא חסרות בגלל מגבלות הריחוק החברתי. 

פרויקט הגמר

במהלך השנתיים האחרונות אני עובדת על גוף עבודות העוסק בפיסת אדמה שהיום נקראית ״דוגרלנד״. דוגרלנד חיברה בעבר את אנגליה עם שאר יבשת אירופה אבל היא שקעה מתחת למי הים הצפוני לפני כ־8,000 שנה. אני עובדת עם צילומים ארכיונים וממצאים ארכיאולוגים שנמשו מקרקעית הים, ויוצרת מהם ובעזרתם עבודות דו ותלת־ממדיות המרכיבות מיצב אמנותי כולל שעובד על המתח שבין המדעי למדומיין.

מעניינת אותי השאלה איך צילום כמדיום של תיעוד וייצוג יכול להתמודד עם מקום בלתי נראה; מקום שכל קיימותו מושתתת על הפרגמנטים והדגימות הנאספים ממנו, מקום ללא נוכחות פיזית בעולם. במסגרת הפרויקט שיתפתי פעולה עם היסטוריונים, גיאולוגים, ארכיאולוגים ואנשי מקצוע נוספים שעזרו לי במחקר, באיסוף המידע והחומרים על דוגרלנד ובהבנת התהליכים הגיאוגרפיים שהאיזור עבר בתקופות שונות. 

הרלוונטיות של דוגרלנד לעכשיו מרתקת לא רק בגלל שהמחשבה על האי הזה מעלה קונוטציות למציאות הסוציו־פוליטית שלנו כיום (התחממות גלובלית, תנודת יבשות, ברקזיט, הגירה, גבולות ועוד), אלא כי היא מהדהדת את הרעיון של מקום בתולי, מנותק, טהור ונטול ציוויליזציה, כמו גם את השאלה האם בימינו מקומות כאלה עוד בכלל קיימים? 

עתידות

בימים אלה אני מציגה בתערוכה קבוצתית בגלריה Unit 1 בלונדון ובאמצע אוגוסט תהיה לנו סוג של תערוכת גמר שתתפרס על פני ארבע גלריות במרכז העיר. כל הגלריות הן במרחק כמה דקות הליכה אחת מהשניה וכך התערוכה תהיה מעין יריד צילום ואמנות אחד גדול.

בנוסף אני אציג עבודה במוזיאון הייסטינגס בתערוכת הביאנלה שלהם שנפתחת בספטמבר ותציג למשך חצי שנה. אני מניחה שבעתיד אמשיך להיות הרבה על קו תל־אביב-לונדון. 

The post RCA 2020 // שיר רז appeared first on מגזין פורטפוליו.

אלי פטל: מידה כנגד מידה 

$
0
0

אלי פטל מודד את העולם בעיניים, בידיים, בסרגל מתכת (שמשולב בעבודה כתבליט), בצילום בטלפון הסלולרי (ובהשוואת אימוג׳ים מתוכו); בכל אמצעי. בבסיס תערוכת היחיד שלו ״מאז החלו המדידות״, שמוצגת במוזיאון בת ים, עומד המתח שבין פעולה לשהות, בין התבוננות לעשייה ובין הסטודיו של האמן לבין חלל המוזיאון. על כל אלה מרחפת עננת המדידה וההשוואה, כהלך רוח, כמחשבה וכמעשה.

״זוהי תערוכת קוד״, הוא אומר. ״היא נבנתה על פי נוסחת עבודה, במשך ארבעה חודשים בניתי את הדימויים; במשך ארבעה חודשים אספתי חומרים ובמשך ארבעה חודשים עסקתי בתכנון אופן ההצבה. ההצבה אינה אמצעי המנותק מהתוכן, אלא חלק מהותי ממנו.

״בבסיס התערוכה שני מושגים: האחד ׳מיהות׳ – מקדים למושג הזהות; השני הוא אלגוריה, היחסים שבין תכולה למבנה. הקוד שאני מדבר עליו מתקיים גם בעבודות עצמן, גם בחלל ובמעבר בין הסטודיו למוזיאון. הסטודיו כמרחב גיאוגרפי (ליד שוק הכרמל, בסדנאות האמנים בתל אביב) וכל מה שהיה בו – ריהוט, חומר, סביבה, עבודות – עבר למוזיאון״.

התערוכה הייתה אמורה להיפתח בחודש מרץ, רגע אחרי הבחירות (״מי זוכר?״, אומר פטל). כמו כמעט כל דבר בשנת 2020, היא נכנסה להקפאה ממושכת בחסות מגפת הקורונה, ונפתחה רק ביוני. השהות הזו הצטרפה להמתנה ארוכה – של האמן ושל הקהל – אם לוקחים בחשבון שזו תערוכת היחיד הראשונה של פטל, לאחר עשר שנים של הפסקה מתודית, שבמהלכן כיהן כראש המחלקה לאמנות בבצלאל במשך שתי קדנציות. 

פטל מגיע למוזיאון בת ים כשהוא בשל ובוגר בעשור, טעון ביצירה שחיפשה ביטוי ומוצא במשך זמן רב, ומסתער על הבניין העגול כמי שרוצה להיטמע ולהטביע את חותמו בין קירותיו – מבחוץ ומבפנים. הוא עוטף את המבנה העגול בנייר טפט ירוק, שמסמל מפלסים וכמו מרמז למדידת מים. סמיכותו של המוזיאון למגדל המים והתחושה שהקיץ יבש כתמיד, תורמת לאניגמטיות העולה מהכותרת ומלווה את הצופים בתערוכה.

האמביציה קשורה לכך שאני עשר שנים לא מציג, ואני במוד של מדידה: איפה אני עומד עם זה, האם זה עוד מעניין אותי, מה אני עושה? עולה גם השאלה מהן מדידות, מהי אמת מידה, מה מדיד, מה מודדים?

״האמביציה קשורה לכך שאני עשר שנים לא מציג, ואני במוד של מדידה: ׳איפה אני עומד עם זה׳, האם זה עוד מעניין אותי, מה אני עושה? עולה גם השאלה מהן מדידות, מהי אמת מידה, מה מדיד, מה מודדים?״, הוא אומר.

ותוצאות המדידות נמצאות בכל דבר – התקרה של הסטודיו נמדדה, צולמה ונצבעה בלבבות אימוג׳י אדומים. במעבר לבת ים היא גולשת לעבר רצפת המוזיאון; רחוב עירוני, ארגזי אריזה, חומרים ודימויים מן המצוי (רדי מייד) מתחרים על תשומת הלב ומבלבלים את העין. תיבות אור וידאו וצילומי סטילס, כתמי קפה ומשחקי כיסוי וגילוי על משטחי הציור ועל רצפת המוזיאון.

עובד על טורבו

עשור אחד לאחור, כאמן צעיר, היה פטל מהבולטים בדורו, הזוכה הראשון בפרס רפפורט לאמן צעיר (2006), מוצג ומיוצג בגלריה דביר. אמן רב השפעה ונראות, שיחד עם זאת שומר על חירות סגנונית כמו שפה פרטית־ילידית שהוא הדובר היחיד בה, והצופים בעבודתו מזמנים להיכנס בשעריה כתיירים, מתוך ידיעה שחלק ניכר יאבד בתרגום. 

לדברי אוצרת התערוכה ומוזיאון בת ים, הילה כהן שניידרמן, פטל היווה כבר מראשית דרכו אחד מסמלי אמנות ״שיח הזהויות״ ושם את מזרחיותו מתחת לזרקור ״עדין ועוצמתי״, כלשונה. כעת הוא פונה אל שאלת ההכלה: מה מכילה זהות ומה היא מוחקת? האם לתכולה יש אפשרות לשנות את המיכל ואת תפקידו? 

השאלות האלה מפעילות חוקיות על העבודות עצמן: הן מחולקות לגרידים, שבהם חלקים מלאים לעומת חסרים. עבודות ישנות הופכות למיכלים, ומתמלאות בשכבות נוספות. סמלים מעולמות תוכן ביוגרפיים – כמו מזכרות משפחתיות ופריטים רבי משמעות, מתחרים על תשומת הלב עם סמלים מתרבות הצריכה העכשווית – השוואה בין אימוג׳ים מאייפון ואנדרואיד למשל.

הראש של פטל עובד על טורבו, מכיל ומנתח כמות בלתי נתפסת של אינפורמציה ברמות חשיבות שונות, עומס שהוא אינו מחסיר מהצופים שלו. גם כיום, חלק גדול מכתב החידה שהוא פורש בתערוכה יישאר סתום. הצופים בתערוכה ידרשו לעבור שוב ושוב בין העבודות, למצוא את ההבדלים בין הצמדים והמקבצים של עבודות שנראות כאילו צמחו כשיבוטים זו מזו; לטוות הקשרים בין השחזור של תקרת הסטודיו למבט החוצה מהחלון. בין הסרט ״צ׳רלי וחצי״ לפסל יווני קטוע גפיים, שמרקד בגרוטסקיות על מסך ירוק.

במבט ראשון נראה החלל ריק למדי. בקומת הכניסה למבנה העגול של המוזיאון ניצבת ערימת לוחות גבס, כמו ערימת מזרונים במיטת הנסיכה על העדשה, עטופה רק בקיר הירוק, שמרמז על מפלס מים בלתי נראה. בהמשך מתברר שפטל ערם כאן את קירות ההפרדה שפירק ממרחב התצוגה שבקומה השנייה. 

במקומות שונים הוא יוצר רפרנס לחומרים ביוגרפיים או פנים־אמנותיים (ללא היררכיה בין אלה לאלה). כך, דימויי בננות מהדהדים מזכרונו הפרטי את הבסטה של סבו בשוק מחנה יהודה; מברשות ומטאטים – ממשלח ידו של הסבא השני. לא רחוק מהם מופיע רפרנס לעבודות של תמר גטר ושל רפי לביא; ובמיקום מרכזי בציר התנועה בתערוכה – מחווה דרמטית לעבודה המכוננת של מאיר גל ״תשעה מתוך ארבע מאות (המערב והשאר – המזרחים על פי קירשנבוים)״, צילום דיוקן עצמי שבו אחוזים בידו של גל תשעה עמודים בלבד מספר ללימוד היסטוריה משנות ה־70 (שנות ילדותו), שבהם התייחסות ליהודים המזרחיים. 

אצל פטל התמונה מתהפכת, המרווחים שבין עמודי הספר הבודדים מתמלאים בתוכן צבעוני, והיד נראית כאוחזת פרח נדיר. זו אולי הסיבה שקשה במבט ראשון לזהות את המקור, ונוכחותו מרחפת בשולי התודעה, עד לרגע של הארה (או הסבר). 

היפוכים ותעתועי ראייה משמשים בשאלת השאלה הנראית כמרכזית בתערוכה: מה מלא ומה ריק, מה בפרונט ומה נותר מאחור, מה חשוב ומה איבד מערכו. נראה שאין מקום מתאים ממוזיאון בת ים לעיסוק בדואליות הזו

היפוכים ותעתועי ראייה משמשים אותו בשאלת השאלה הנראית כמרכזית בתערוכה: מה מלא ומה ריק, מה בפרונט ומה נותר מאחור, מה חשוב ומה איבד מערכו. נראה שאין מקום מתאים ממוזיאון בת ים לעיסוק בדואליות הזו. מוזיאון ותיק, שנאבק לשמור על עצמו ועל חשיבות פעילותו, בסביבה פריפריאלית, בעיר שאינה מזוהה עם תרבות ואמנות מוזיאלית.

כל מה שרציתי קרה

מוזיאון בת ים לאמנות נבנה ב־1961 כביתן ברוטליסטי מרחף. חלל הכניסה היווה המשך טבעי של הפארק המקיף אותו, והזמין את העוברים ושבים פנימה, בעוד המעגל החיצוני היה למרחב מקורה, שהֵצֵל על היושבים בו. במעלה המדרגות נפרסה קומת התצוגה כספירלה רחבת ידיים, מוארת באור טבעי. לפני כ־20 שנה נסגרו קירותיו החיצוניים של הביתן, חציצות פנימיות נבנו בקומה העליונה והחלונות נאטמו. 

כחלק מהעיסוק של פטל ביחסים שבין פנים לחוץ, המהלך הראשון שביצע היה פתיחת החסימות: הוא שבר רבות ממחיצות הגבס בקומה העליונה ופער לרווחה את החלונות. פטל הכין את החלל לקראת קבלת גוף עבודות חדש ובמקביל יצר את העבודות מתוך שאיפה להפוך את המוזיאון ליחידת הכלה אחת, שלמה ופתוחה.

לתוכה הוא יוצק את העבודות, שעליהן אומרת כהן שניידרמן: ״ניתן להגדיר אותן כמראות וכהשתקפויות של הנעשה במרחב העבודה היומיומי של האמן: הסטודיו, הרחובות הסמוכים לו והשוק השוכן בקרבתו. במובנים רבים, זוהי התערוכה החילונית ביותר של פטל עד כה, כלומר כזו העוסקת בחולין. בד בבד הוא מתייחס בה אל היומיומי בחרדת קודש. 

״בעוד שבימינו ההתבוננות בעולם נעשית, על פי רוב, באמצעות דימויים על גבי מסך, כלומר באופן דו־ממדי, פטל מבקש לצקת תוכן וחומר אל תוך הדימוי באופן שיהפוך אותו לכלי קיבול בעל עומק, המסוגל להכיל חומרים שונים מכפי שמבשרת חזותו, שהרי ממד העומק הוא המבדיל בין דו־ממד לתלת־ממד. 

״בעולם רב־ממדי, חלל המוזיאון אף הוא הופך למְכל, שדרכו משתקף ממד הזמן: זמן הצפייה והשהייה. פטל אומד ומודד: זמן, מרחק, מקום ועומק; דופק, כסף, גובה, חומר; מעמד, ערך, זיכרון, משך וכיוצא באלה. הוא מתבונן במציאות מתוך שאיפה לרדת לעומקה, ולגלות את הנבואה שכבר גלומה בה״, מסכמת שנידרמן.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

פטל עצמו נראה רגוע ושלו, בתוך הכאוס התודעתי שעוטף את הנבואה שלו. ״כל מה שרציתי קרה״, הוא אומר (מדלג בקלילות וחן על פני תקופת הסגירה הכפויה של הקורונה). באופן סימבולי, אחת העבודות החותמות את ״הסיבוב״ בתערוכה, היא כרזת חופשה גדולת מידות ומפוקסלת, שיצר פטל יחד עם בתו, ובה מככבת הילדה לצד תמונת המנורה של סלוואדור דאלי בנתב״ג. העולם הסגור (בפועל) נפגש בעולם הסגור (של האמן) בהתנגשות שקטה של לוחות טקטוניים. 


אלי פטל | מאז החלו המדידות
אוצרת: הילה כהן שניידרמן
מוזיאון בת ים לאמנות, רח׳ סטרומה 6, בת ים
נעילה: 10.10

The post אלי פטל: מידה כנגד מידה  appeared first on מגזין פורטפוליו.


קול קורא: לה קולטור RELIEF, אמנות וקרמיקה

$
0
0

לה קולטור בשיתוף מזא״ה 9 ואגף התרבות והאמנויות של עיריית תל־אביב-יפו, מזמינה את אמני.יות העיר תל אביב להגיש עבודות לתערוכה RELIEF, שתיערך באמצע חודש ספטמבר בגלריה של מזא״ה 9. מטרת התערוכה לתמוך באמניות ויוצרים מקומיים בתקופה זו.

נושא התערוכה פתוח, בטכניקות ובמדיומים הבאים: ציור, איור, צילום, טיפוגרפיה, קליגרפיה, גרפיקה, קולאג׳, הדפס משי, ריזוגרף, לינוקאט, תחריט וכדומה. יש לשלוח עד 10 יצירות בקבצי JPG (איכות מסך) במייל אחד, בצירוף קובץ טקסט המכיל: שם מלא, שם יצירה, טכניקה, שנת יצירה, גודל, מחיר(עד 600 ש״ח), אתר / אינסטגרם (אם יש), מספר טלפון.

מועד אחרון להגשה: 18.8
מייל להגשות: Submit@laculturetlv.com או lalaculture@gmail.com

במקביל פורסם קול קורא נוסף ייעודי לקדריות, קדרים ואמני.יות קרמיקה מקומיים.יות, להגיש הצעה לדוכן מכירה של עבודות על מנת להשתתף בתערוכה: דוכן יהיה 2X2 מטר, ובאחריות היוצרים; לא יגבו אחוזים מהמכירה; על היוצרים.ות להיות מסוגלים לגבות תשלום על יצירותיהם.ן בצורה עצמאית. ההגשה צריכה להכיל: הסבר קצר על האמן.ית, הסבר על המוצרים, טווח מחירים (עד 600 ש״ח), תמונות של המוצרים.

מועד אחרון להגשה: 18.8
מייל להגשות: lacultureceramic@gmail.com

The post קול קורא: לה קולטור RELIEF, אמנות וקרמיקה appeared first on מגזין פורטפוליו.

טל דקל: כולנו הרי נגיע להיות בגיל זקן, אם יהיה לנו מזל

$
0
0

יובל:

בוקר טוב טל: מה שלומך בימי הקורונה של 2020?

טל:

בוקר טוב. עסוקה מאוד, דואגת לכל הסטודנטיות והסטודנטים שלי, בעיקר אלו מהתואר השני. אלו הם לרוב אנשים בעלי משפחות – ילדים קטנים והורים זקנים – חלקם גם איבדו את מקום העבודה שלהם. יש עליהם נטל גדול ואני מנסה לעזור וללוות כמה שאפשר, במיוחד עכשיו, עם סיום הסמסטר, במסגרת התפקיד שלי כראש התכנית הזו, התכנית ללימודי אוריינות חזותית במכללת סמינר הקיבוצים

יובל:

כן, זו תקופה לא פשוטה בכלל, גם לקבוצת הגיל שאת כותבת עליה בספר החדש שלך שיצא בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה: נשים וזיקנה – מגדר וגילנות בראי האמנות בישראל. אז קודם כל מזל טוב! ואני יודע שזו שאלה שאפשר כתשובה לכתוב עליה ספר (…), אבל מה משך אותך בנושאים האלו מלכתחילה?

טל:

יש כמה סיבות, חלקן אישיות, חלקן מקצועיות, וחלקן חברתיות־פוליטיות. קודם כל, אני מתבוננת בהורים שלי, התבוננות בקרובים לי ביותר, שמשתנים ומזדקנים ממש מולי, איתי. זה נושא שהפך מאוד אקטואלי בחיים שלי. בנוסף, בהכשרה שלי אני היסטוריונית של אמנות שחוקרת זהויות מגדריות, במיוחד של נשים, ותמיד שמתי לב לניראות המועטה של ייצוגי נשים זקנות לאורך ההיסטוריה החזותית וזה הפריע לי. חשבתי שצריך ספר שיאגד דיון סביב הנושא הזה.

כפעילה חברתית אני מאמינה שקידום ידע ואקטיביזם בשטח מניעים ותורמים לשינוי חברתי. מצב הנשים הזקנות בחברה הוא ממש קשה, הן קבוצה חברתית שקופה לגמרי. אבל זה נושא נחבא מהעין. כולם מעדיפים לא לחשוב עליו, בורחים ממנו כמה שאפשר

וסיבה שלישית ומרכזית היא פמיניסטית. כפעילה חברתית אני מאמינה שקידום ידע ואקטיביזם בשטח מניעים ותורמים לשינוי חברתי. מצב הנשים הזקנות בחברה הוא ממש קשה, הן קבוצה חברתית שקופה לגמרי. אבל זה נושא נחבא מהעין. כולם מעדיפים לא לחשוב עליו, בורחים ממנו כמה שאפשר.

עטיפת הספר: ורד אהרונוביץ׳, אמא על הנדנדה. צילום: מיכאל לירן

טל דקל. צילום: רומי לוי

אני רוצה לתרום להצפת הנושא ולהיות חלק מהשינוי החשוב והדחוף הזה שצריך שיקרה. אני מאמינה שדווקא אמנות, שהיא דרך התקשרות לא מילולית, יכולה להיות הגשר שיצליח לעורר סקרנות ובעקבותיו גם יגיע השיח, ואז ינקטו הפעולות הממשיות לשינוי

יובל:

אז מאיפה התחלת? הייתה איזה אמנית או עבודה ספציפית? שרטטת ראשי פרקים ונושאים ואז התחלת לכתוב? בדקת מה כבר כתבו והמשכת משם? כל התשובות נכונות?…

טל:

התחלתי את הספר הזה עם משהו שכתבתי עוד בספר הראשון שלי, ״(מ)מוגדרות – אמנות והגות פמיניסטית״, אודות האמנית חוה ראוכר. ראוכר הציגה ב־2005 את הסדרה ״נערות לוח שנה״ על קירות גלריית בית האמנים בתל אביב. בציורים ההם תוארו נשים מבוגרות בלבוש חלקי, כמה מהן יושבות וכמה עומדות.

התגובה הציבורית היתה קשה, ובעקבות תלונה של שכנה המתגוררת ברחוב, החליטה ועדת הפסלים העירונית של עיריית תל־אביב-יפו לצנזר ולהוריד את התערוכה, ונימקה את החלטתה במילים ״מאחר ומדובר ברחוב קטן באזור מגורים, נמצאו העבודות בעלות תוכן שהינו בעייתי למקום״. אני מצאתי את זה מאוד מעניין שגוף חשוף של אישה צעירה, שמנוצל באופן קבוע לצורכי פרסומת (לדוגמה שלטי חוצות לבגד ים או הלבשה תחתונה), הוא מחזה שעובר בלי שום ביקורת ציבורית, אבל דווקא הגוף החשוף של נשים זקנות מתגלה כחיזיון שקשה מדי לשאת, עד כדי הטלת צנזורה.

חוה ראוכר, אווה (מהסדרה נערות לוח שנה). צילום: אבי אמסלם

יצוג אמנותי של הגוף העירום של האישה הזקנה נתפש כמעשה לא מקובל, זה נתפס כדוחה. ייצוגים מסוג זה נתפשים כטרנסגרסיה בסדר החברתי, מעין שבירת הכלים המקובלים. מהיצירה הזו של ראוכר התחיל ונבע הרצון שלי לאסוף עוד דוגמאות לייצוגי נשים זקנות באמנות ולרכז הכל בספר

יובל:

וואלה? לא הכרתי את המקרה של ראוכר ובית האמנים. אני יודע שאני קצת סוטה מהנושא ובכל זאת: החזה הנשי נמצא עכשיו בכותרות בעקבות ההפגנות בירושלים. את חושבת שהיום העירייה הייתה מפרסמת את אותה תגובה? האם משהו השתנה ב־15 השנים האלו? האם העירייה הייתה חושבת גם היום שהאמנות שלה היא בעייתית?

טל:

זו שאלה היפוטתית שאין לי יכולת לענות עליה.

הספר עוסק בשאלה מהו יחס החברה לנשים זקנות והאם אפשר לזהות שינוי ביחס זה במהלך העשורים האחרונים. דרך דיון בלמעלה מ־100 יצירות אמנות של יוצרות בישראל, אני טוענת שמעט מאוד השתנה ביחס אליהן, ושגילנות נגד נשים עדיין מאוד נוכחת וגורמת להדרה ודיכוי שלהן. 

הספר עוסק בשאלה מהו יחס החברה לנשים זקנות והאם אפשר לזהות שינוי ביחס זה במהלך העשורים האחרונים. אני טוענת שמעט מאוד השתנה ביחס אליהן, ושגילנות נגד נשים עדיין מאוד נוכחת וגורמת להדרה ודיכוי שלהן

הספר מאורגן תחת כמה תמות: מעמד כלכלי, הסדרים מדיניים ומרחבי חיים של נשים זקנות (בבית, בקהילה, בבית אבות); זיקנה במדינה רבת תרבויות והבדלים בין נשים זקנות מקבוצות חברתיות שונות; יחסים בין דוריים; בריאות וחולי בהקשר חברתי (הגוף הזקן כמושא לכוחות ביו־פוליטיים); עירום ומיניות של הגוף הנשי הזקן וגם ייצוגים עצמיים של אמניות זקנות (כאסטרטגיה להנכחה בחברה שמעדיפה להעלים ייצוגים כאלה)

יובל:

את יכולה לתת כמה דוגמאות לאופן שבו הנושאים האלו באים לידי ביטוי דרך כמה מאותן 100 יצירות אמנות (ואם הבנתי נכון, כולן של יוצרות? אין אמנים גברים בספר?)

טל:

אניה קרופיאקוב יצרה את ״אותות מלחמה 1 / ראיסה וסילובה״ ובו מתוארת אישה זקנה, מהגרת מברית המועצות לשעבר, שיושבת בלבוש חגיגי, עונדת אותות הוקרה מהמלחמה על דש הבגד. הפער בין הניראות המכובדת שלה לבין מצבה האמיתי, הבכי רע, הוא אדיר. זו אישה ערירית. אין לה ילדים ובעלה נפטר, היא גרה בדרום הארץ והיא נתונה בעוני קשה, ממש צריכה להחליט בין קניית אוכל לקניית תרופות.

אניה קרופיאקוב, אותות מלחמה 1 / ראיסה וסילובה

מורן אסרף, ללא כותרת

או היצירה של מורן אסרף, שצילמה את אמה בת ה־66 שנראית זקנה הרבה יותר. זו אישה מזרחית שחיה כל חייה עם קשיים וחסמים מסוגים רבים. אסרף הסבירה לי שהזיקנה נראית הרבה פעמים בצורה מהירה וברורה יותר על נשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, שלא זכו בתחזוקת טיפולים רפואיים שוטפת; נשים שגם בזיקנתן לא יכולות להרשות לעצמן טיפולי גוף ונפש שתומכים בהזדקנות מוצלחת.

אבל יש גם אמניות מבקשות להביא דימויים חיוביים, סיפורי הצלחה וגאווה, כמו לדוגמה האמנית אמירה זיאן, שמצלמת את אמא שלה הזקנה שמביטה ישירות למצלמה, גאה וחזקה, לבושה בניקאב – המטפחת הלבנה שנשים דרוזיות דתיות עוטות. או האמנית אסתי עלמו־וקסלר שמצלמת את סבתא שלה, דמות מופת שהיא מעריצה, מישהי שכמעט כל הקהילה של יוצאי אתיופיה מכירה בזכות מעשיה הטובים הרבים

יובל:

אם לחזור לשאלה הקודמת – הבנתי נכון שכולן יוצרות? שאין אמנים גברים בספר? כי אמרת שאת עוסקת בשאלה מהו יחס החברה לנשים זקנות והאם אפשר לזהות שינוי ביחס זה במהלך העשורים האחרונים, אבל את מציגה נקודת מבט רק של נשים

טל:

כן, עשיתי בחירה ומיסגרתי את הנושא דרך יצירות שעשו נשים, למרות שבהחלט יש גם יצירות נפלאות של אמנים גברים בנושא הזה, והן מעניינות וחשובות לא פחות. פשוט קצרה היריעה. ההחלטה הזו שלי נובעת מעמדה פמיניסטית: נשים בכלל, כקבוצה חברתית, מקבלות פחות במה להשמיע קולן ויש להן פחות הזדמנויות לספר את חוויות החיים שלהן (זה נכון לא רק בתחום אחד מסוים, אלא גם כנציגות בכנסת, בעולם התעשייה וכיוצא בזה).

בגלל שהנושא שעליו אני כותבת הוא חוויות של נשים זקנות, מתאים לי במיוחד לשמוע את דעתן ועמדתן של נשים בנושא. להיות בגוף אישה מאפשר ידע ותובנות שלא תמיד ברורים ונגישים למי שאיננו אישה

בגלל שהנושא שעליו אני כותבת הוא חוויות של נשים זקנות, מתאים לי במיוחד לשמוע את דעתן ועמדתן של נשים בנושא. להיות בגוף אישה מאפשר ידע ותובנות שלא תמיד ברורים ונגישים למי שאיננו אישה (ושוב, אולי עוד אדרש לזה. אולי בספר המשך? יש לי עוד המון חומרים שלצערי לא נכנסו לספר הזה, גם הרבה יצירות אמנות נהדרות שיצרו גברים)

יובל:

אני מבחינתי מחכה לספר ההמשך… יצא לך לבדוק קצת מה קורה בעולם? שם המצב אחר? טוב יותר?

טל:

כן, פרק המבוא של הספר סוקר בקצרה את המצב בחו״ל, לפני ההתמקדות בשדה המקומי. לאורך תולדות האמנות אין הרבה ייצוגים בעולם, יש ניראות חסר. אבל המצב התחיל להשתנות באמצע המאה ה־20. הנושא של ייצוג לנשים זקנות השתלב בשיח והאקטיביזם של שיח זכויות האדם בכלל.

אמירה זיאן, ללא כותרת

רועי ויקטוריה חפץ, אישה ממתינה. צילום: יוהכים שוולץ

זהויות מגדריות, גזעיות, מיניות ונוספות קיבלו במה במסגרת מאבקים של זכויות נשים, זכויות הקהילה הלהטב״קית, זכויות שחורים, זכויות של אנשים עם מוגבלות. אבל ״חיזוק״ לאמנות כזו מושפעת מאוד מהמהפכה הדמוגרפית, מהעובדה שהעולם הולך ומזדקן.

עלייה באחוז זה דורשת תשומת לב והתארגנות מחדש בשנים לפנינו. אמניות כמו אליס ניל, סוזן לייסי, ג׳ואן סמל, ליסה ליכטנפלס, אליה צ׳אפין ועוד רבות אחרות בארה״ב, אפריקה, אירופה, אסיה ואוסטרליה, עוסקות בנושא החם הזה

יובל:

כתבת בתחילת השיחה שלנו שאת מאמינה שדווקא אמנות יכולה להיות הגשר שיצליח לעורר סקרנות ובעקבותיו גם יגיע השיח, ואז ינקטו הפעולות הממשיות לשינוי. את אופטימית? את חושבת שהיחס של החברה לזיקנה ולגילנות, ובאופן סצפיפי לזיקנה נשית, ישתנה? יהיה טוב יותר?

טל:

אני יודעת שלכתוב ספר זה לא מספיק. דרושה בשביל זה תנועה חברתית רחבה. זה לא יקרה בלי עבודה קשה. אני מוכנה לדבר על זה עם כל מי שמוכן ומוכנה להקשיב: גם נשים וגברים מהישוב, גם ילדים ונוער, גם קובעי מדיניות או אנשים שיושבים במוקדי קבלת ההחלטות במדינה. זה אקטיביזם חברתי וזו עבודה שאני מאמינה בה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בניגוד לנושאים שלא פעם מגבירים את השסעים בחברה שלנו, ומתבססים על פוליטיקת זהויות – ימין ושמאל מדיני, השתייכות דתית, אתנית, מעמדית וכו׳ – כולנו הרי נגיע להיות בגיל זקן, אם יהיה לנו מזל. זו קטגוריית־על שמאחדת בין כולם. וחשוב שנפעל, כולנו ביחד, לתקן את המצב הקשה שבו מצויים זקנים וזקנות כיום. אז, כן – אני אופטימית!

יובל:

אני שמח לשמוע שאת אופטימית ויכול לספר לך מהצד שלי, שמעבר לעניין שיש לי בתחום, אנחנו לא לבד. הכתבות שפרסמנו לאחרונה עם חוה ראוכר ועם רחל נמש זכו להרבה כניסות וקיבלו, באופן יחסי, המון תגובות. אני חושב שהקהל צמא לאמנות שמתייחסת לזה. אני, אגב, כבר מוכן לצאת לפנסיה, למרות שלא עושה רושם שזה יקרה בקרוב…

טל:

יאללה, מאחלת לך וגם לי – ובעצם לכולנו – יכולת לצאת לפנסיה כשנבחר לעשות זאת, ובתנאים שיאפשרו לנו איכות ורמת חיים מכבדת ונאותה. תודה רבה על הראיון הזה. היה כיף והלוואי שהנושא ימשיך ויכה הדים.

זה גם חשוב מוסרית להשקיע עבודה למען הזקנות והזקנים בחברה, שהם החולייה הכי חלשה וחסרת קול בציבור, וזה גם כדאי בשבילנו – כהשקעה והכנה לעתיד האישי של כל אחת ואחד מאיתנו

נחמה גולן, ללא כותרת. צילום: מ״ל

The post טל דקל: כולנו הרי נגיע להיות בגיל זקן, אם יהיה לנו מזל appeared first on מגזין פורטפוליו.

בחזרה לעתיד // דגנית שטרן שוקן 

$
0
0

לפני 10 שנים

בשנת 2010 התקיימה התערוכה הראשונה של ״עניינים״, קבוצה של תשעה צורפים ישראלים שהקימה פרופ׳ דגנית שטרן שוקן. התשעה צירפו כוחות בניסיון להציג עשייה אמנותית לצד העשייה העיצובית־מסחרית. שוקן הקימה את הקבוצה לאחר שסיימה את תפקידה כראש המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר – מחלקה שהקימה 11 שנים קודם לכן ועמדה בראשה במשך תשע שנים.

״סיימתי את תפקידי כראש מחלקה והסתכלתי על הסצינה״, היא סיפרה לפני עשר שנים. ״אני מכירה את התחום, עוקבת אחרי אנשים, וחשבתי שיהיה מעניין ליצור קשר משותף שלא מתבסס על תחרות בין בוגרי בתי ספר. אני רואה בקבוצה הזאת מודל לאורך שנים, שאולי יגדל, שיעודד אנשים לעבוד וליצור.

״צורפות היא שפה שמאפשרת ביטוי אישי בדיוק כמו כל תחום אחר באמנות. הקמת הקבוצה באה להגיד שמדובר בתחום שיש לו לגיטימציה וצורך לבטא עמדה פוליטית, חברתית, ולאו דווקא קישוטית. זו עוד שפה ליצירה, וזה לא מובן מאליו״.

קדוש. צילום: עילית אזולאי

משם לכאן, קבוצת עניינים. צילום: קובי רוט

קטלוג קבוצת עניינים. עיצוב וצילום: קובי פרנקו

כעת היא מוסיפה: ״בשנים האלה המשיך להתבסס המבנה העקרוני של העבודה שלי. מצד אחד הייתי מאד מעורה בחיי שנקר כמרצה וכפעילה במוסד, ומצד שני הקפדתי להקדיש זמן ואנרגיה ליצירה. זו משימה לא קלה לשלב בין שני ענפי העיסוק האלה, עם זאת אני מאמינה שהמאמץ שווה, כי מורה שהוא גם יוצר וגם מציג הופך, מטבע הדברים, למורה יותר טוב.

״מתוך ההקשר הזה גם קמה קבוצת עניינים: הקמתי אותה לאחר שיחה עם מיכל אורן (חברה וצורפת בוגרת בצלאל), שטענה בפני שהיא לא מגיעה ליצירה בשל עומס החיים המעשיים שדורשים המון זמן ומשאבים. בנינו קבוצה של בוגרי שנקר ובוגרי בצלאל והתחלנו ליצור ולהציג ביחד. 

״נדמה לי שבתקופה ההיא, לפני עשר שנים, הלך והתבהר בארץ מקומו המעניין והמשמעותי של תחום העיסוק שלנו, צורפות ועיצוב תכשיטים. בין היתר, להתייחס ל׳תכשיט׳ כאמנות מאפשר לראות ולגלות שהקטן הוא גדול והגדול הוא קטן. וזאת, כשתמיד נשמר המתח בין התחום הספציפי לבין שאר התחומים של עיצוב ואמנות, שכידוע הגבולות ביניהם הולכים ומטשטשים. זה מקום מאוד מפרה להיות בו, שמאפשר שבירת גבולות והכנסת תכנים חדשים״. 

פאסט פורוורד

מאז 2010 הרעיון שעמד מאחורי הקמת קבוצת עניניים פועל בדינמיקות שונות ובהרכבים שונים לאורך השנים. לדוגמה, בסתיו האחרון הציגה הקבוצה בקמניץ, גרמניה לצד משתתפים נוספים לכבוד התערוכה שעסקה בנושא ים המלח.

״מאז הייתי באחת התקופות העסוקות ביותר בחיים. בין סיום תקופת היותי ראש המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר לבין מינויי לעמוד בראש התוכנית לתואר השני בעיצוב בשנקר, שנפתחה ב־2012, לימדתי בשלוש מחלקות, נסעתי בעולם לעשות סדנאות ולהרצות. וכאמור, בהיותי פעילה כיוצרת דווקא בשנים אלה, היו לי מספר תערוכות יחיד והשתתפתי בהרבה תערוכות קבוצתיות, ובנוסף גם אצרתי מספר תערוכות בתחום. בימים אלה אני גם עובדת על ספר על עבודותיי שעתיד לצאת לאור בגרמניה״.

נכון לעכשיו

״התחום של עיצוב תכשיטים פורח בעולם יותר ויותר ב־20 השנים האחרונות. מתקיימות בעולם תערוכות ענקיות מסחריות לצד תערוכות שמתעסקות בתכשיטים כאמנות. בארץ הסצנה קטנה אך היא הולכת ומתייצבת כעניין משמעותי.

״ככלל יש לתחום חלק בעולם התרבות. צורפות ועיצוב תכשיטים הם שפה לביטוי ואמירה בדיוק כמו כל אמנות אחרת, וזאת לצד הפן הפרקטי שממציא פרנסה לאנשים ושוב, כמו בכל אמנות אחרת. בזכות העובדה שהגבולות מטשטשים והתחומים נוגעים ומתערבבים אחד בשני, מרחב הפעולה הוא ענק״.

אבל תכשיטים הם גם חלק מתרבות הצריכה.

״תחומי העיצוב די בצרות מכיוון שמכביד עליהם משקל צרכנות היתר, שמאפיין את משבר השיטה הקפיטליסטית. הדבר מאפיל על היתרונות החשובים שגלומים בתחומי העיצוב. מה שכן רואים בשנים האחרונות, וזה בגדר מהפך מסוים שקורה, הוא אולי הוויתור על ה׳אגו׳ כנקודת מוצא בסיסית וראשונית, והפניית היצירה לכיוון החברתי והפוליטי״.

באויר. צילום: אורי גרון

Waze : Ways. צילום: אורי גרון

רימון. צילום: אורי גרון

״אני רואה את זה בשנקר: יותר ויותר פרויקטים מתעסקים בנושאים חברתיים ונוצרים כלים חדשים של פעולה, עם יותר הקשבה, עבודה בקבוצות חשיבה, שימוש מושכל בטכנולוגיות חדישות וחיפוש דרכים לשלבן עם העבר.

״אלה מאפיינים שמאפשרים התבוננות רחבה יותר וחיפוש פתרונות שהם מעבר לצורה וליופי גרידא. לדוגמה, בסמסטר הקודם עשינו פרויקט בשיתוף עם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ועם רשת מגנוליה. קראנו לנושא ׳שני צדדים לקמע׳. זהו קורס שמנסה לטפל בכמה הבטים ביחד: גם בנושא חברתי חשוב (נפגעי תקיפה מינית), גם בפן המסחרי (חברת מגנוליה) וגם בצד הרעיוני שמדגיש את החשיבה על האחר, ובד בבד גם באופן מופשט (שני צדדים לקמע)״. 

בעוד 10 שנים

״עד לפני כמה חודשים היינו בהתמודדות עם ׳הזמן החדש׳ על כל המשתמע מכך. אנשים תמיד היו ויהיו קשורים לחפצים סביבם, ובמיוחד לאלה שנוגעים להם, לגופם ולסביבתם. אלא שמציאות ה׳אין אוביקט׳ של הדימוי תופסת במהירות מקום ומשמשת כתחליף לאוביקט בהתגלמותו והווייתו הישנה.

״מה שמביא אותנו להתמודד עם מושגים כמו ניאו־קראפט ופוסט־עיצוב (למרות שקשה להיפרד ממלאכות היד ושמחת העשייה הפיזית של הדברים). וכמובן הטכנולוגיות החדשניות, שמהירות התפתחותן עולה על כל דמיון, משנות את מהותו של האוביקט בצביונו הישן״.

ואז הגיעה הקורונה… 

״בדיוק. כשאנחנו בתוך התהליך הזה, לפתע… בום, באה הקורונה והופכת את הקערה על פיה! פוס לרגע! עוצרים!!! ופתאום, מה שהיינו אומרים בצחוק ׳העתיד מאחורינו׳ נעשה ממש רלוונטי. כי מה לא תכננו, ועל מה לא עבדנו ופיתחנו, ועל מה לא חלמנו, והנה, באופן שרירותי אנחנו יושבים בבית, גם מעשית וגם מטאפורית, ולא יודעים מה יהיה הצעד הבא״.

אז מה עושים?

״בקצרה, מתברר ששימור הטבע, שימור המין האנושי, תיקון הפוליטיקה והמשך התרבות והאמנות מחייבים איזון ותלויים זה בזה באופן קיומי. נראה בעליל שכדי לשרוד יידרש תיקון השיטה הכלכלית והיערכות חברתית־גלובלית, שתהיה חסכנית יותר ושיתופית יותר. מכאן צפויות להתגבש תפיסות טכנולוגיות, אתיות ואסתטיות מעודכנות, בהתאם לאידיאלים חדשים, והדבר יתבטא בהכרח כאתגר חיוני גם לנו כאמנים וכמחנכים.

״זה לא ערטילאי: כבר התנסינו בתמורות דומות, כמו לאחר המשבר הגדול (1929) ובשנות הניו־דיל. במשבר הנוכחי, אם לא נתגלגל חלילה להקצנה קפיטליסטית דורסנית ולפשיזם, סביר שנצטרך לרסן את הבזבוז ולעצב אמנות שתהיה מותאמת לכלכלה הירוקה ולסדר חברתי שיהיה יותר שיתופי ושוויוני. הייתי אומרת, אמנם בזהירות, שאני חוזה איזו תחייה של מדע, אמנות ועיצוב ברוח של סוציאליזם חדשני״.

The palace of shattered vessels. צילום: אורי גרון

צורת דיבור – העין. צילום: אורי גרון

צורת דיבור – היד. צילום: אורי גרון

״אם נשרוד את התקופה המוזרה, הקשה, המיוחדת והמסקרנת הזו, ועדיין נהיה כאן כבני אדם עם אנרגית חיים, אז מה שהיה הוא שיהיה והדחף ליצירה לא ישקוט. אי אפשר בלי תרבות, אי אפשר בלעדינו המעצבים. בוא נקווה שנזכה שבעוד עשר שנים תהיה לנו האפשרות וההזדמנות לשאול שאלות ישנות וחדשות ושעל כמעט כולן לא תהינה לנו תשובות…״.

אולי יעניין אתכן גם

״מוסד שמעניין אותי ויש לנו קשר איתו בשנים האחרונות הוא KISD (בית הספר הבין־לאומי לעיצוב) בקלן, גרמניה. זו אוניברסיטה שכבר יותר מ־30 שנה מלמדת עיצוב לפי נושאים המעסיקים את החברה ולא לפי תחומים מקצועיים בלבד. לסטודנטים יש מרחב בחירה של פרויקטים והם נעים במערכת לפי העניין שלהם. הם בוחרים בין נושאים כמו חדשנות חברתית וציבורית, עוצמות ומשאבים עירוניים, תרבויות חזותיות ופוליטיקה, יזמות, מערכות חומרים ותרבות מעבדה, עיצוב שירות ועוד.

״גם האקדמיה לעיצוב באיינדהובן בהולנד בנתה תכנית לימודים ש האדם במרכזה. אין מחלקות כי אם נושאי לימוד, לדוגמה אדם ורווחה, אדם וזהות, אדם ופנאי, אדם ותנועה, אדם ואוכל (רשימה חלקית). המחלקות כמו אצלנו – עיצוב תעשייתי, עיצוב טקסטיל, עיצוב תכשיטים וכו׳ – הן רק האמצעים והרקע לנושאים התמטיים שאצלם הם העיקר.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״זה שינוי מהותי במבנה ובתפישת עולם החינוך בתחומים שלנו, ויותר ויותר בתי ספר בעולם מתאימים את עצמם לתפישות החדשות (הישנות) האלה. אצלנו בארץ אנחנו עדיין במקום מאוד שמרני כלפי הנושא החשוב הזה, למרות שכאמור גם כאן חלה תזוזה – לא כל כך במבנה אלא בתוכן של הדברים.

״עוד כדאי לעקוב אחרי המחלקה לתואר שני בעיצוב ב־UDK, האוניברסיטה לאמנויות בברלין. אלה רק טיפה בים, לשנקר קשרים הדוקים עם מוסדות אקדמיים רבים בעולם וקצרה היריעה מלפרט״.

נרות נשמה. צילום: אורי גרון

באויר – לב. צילום: אורי גרון

דגנית שטרן שוקן. צילום: אורי גרשוני

The post בחזרה לעתיד // דגנית שטרן שוקן  appeared first on מגזין פורטפוליו.

צורי גואטה וליטל ויצמן עושים הוט קוטור ישראלי בפריז

$
0
0

חגית:

בוקר טוב ליטל, מה שלומך? מה קורה עכשיו בפריז?

ליטל:

היי חגית, בסדר גמור. בוקר טוב! אני בסטודיו, פריז ריקה מתיירים, אם כי המצב כרגע הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני חודש. צרפת הייתה בהסגר חודשיים, ולאט לאט חזרו לפתוח חנויות, מסעדות וכדומה. יש אכיפה מוגברת והכי נמנעים מגל שני. אנשים עוזבים את פריז, אין תיירים, ומרגיש מאוד ריק בסך הכל

חגית:

זה דומה לוואקאנס בשנים אחרות?

ליטל:

לגמרי. קיץ, מזכיר את פריז באוגוסט, ריקה מאנשים. רק שהפעם גם אין תיירות. אז יש פחות עומס. גם ממדינות באירופה, למרות שאנשים יכולים להיכנס, אין ביקוש כלל. מלונות ריקים

חגית:

לטוב ולרע…

ליטל:

לטוב ולרע. לגמרי. אותנו מדאיג ההמשך. אם המצב ממשיך כך, כל האירועים של ספטמבר יתבטלו – סלונים, תצוגות, תערוכות

חגית:

ברור. העולם נמצא בעצירה. ובינתיים אתם מצליחים לעבוד? יש עוד ביקוש מהתקופה שלפני?

ליטל:

הפרויקט האחרון שעבדנו עליו הוצג בינואר האחרון בסלון INTERFILIERE בפריז (בפורט דה ורסאי): THE EXCEPTION WEDDING SPIRIT. בתערוכה זו הציגו כל בעלי המלאכה של ההוט קוטור – מעין מעבדה יצירתית מעוררת השראה, המוקדשת לעולם החתונות ול־SAVOIR A FAIRE (בתרגום חופשי ה״לדעת איך״, למביני דבר) של ההוט קוטור.

המנהלת האמנותית של היריד, פטריסיה רמי, יצרה חלל קסום וקיבצה בו אמנים, מעצבי אופנה, מעצבי טקסטיל, רוקמים, מעצבי תכשיטים, מעצבי פנים, אומני נייר, אומני פרחים ועוד רבים, שהדגימו את מאחורי הקלעים של תעשייה שלמה. צורי ואני הצגנו טקסטילים שפיתחנו, אביזרי ראש, תיקים, פרחים העשויים משי וסיליקון על כל גווני הלבן והפנינה, בעבודת יד ובסבלנות אין קץ.

יצרתי שתי שמלות העשויות תחרה בשילוב של סיליקון, שבהן שילבתי חבלים מלופפים בטכניקת קרושה מחוטי משי. על גבי התחרה עבדתי בטכניקת ריקמה של חוטי משי, המשולבים בתוך התחרה בעבודת יד. בנוסף הצגתי עוד שמלות שיצרתי בטכניקות שונות (סמוק ומקרמה). יחד ניסינו ליצור עולם דמיוני וקסום לכלה המודרנית, החריגה, והלא קונבנציונלית.

צילומים: Clémentine Marchal בעבור le blog de Madame C

והאמת שממש לפני שנכנסנו להסגר היו לי הזמנות שסיימתי לעבוד עליהן במהלך ההסגר בבית (חצי סטודיו העברתי לסלון), אז זה העסיק אותי המון, וכל ההזמנות שהיו לארועים בקיץ פשוט נדחו לחורף. בגדול ניצלתי את הזמן ליצור קולקצייה חדשה, לחפש חומרים, השראות, ניסיונות.

אז כרגע העולם במין פאוזה, אבל אני בפול־טיים יצירה

חגית:

מעודד לשמוע! ספרי קצת על עצמך, מאיזה רקע הגעת לעולם האופנה ולפריז?

ליטל:

אני מעצבת אופנה וטקסטיל, בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל ולימודי אופנה בפארסונס פריז. חיה עם בן זוגי ויוצרת בפריז כבר ארבע וחצי שנים. כבר שנה שהסטודיו שלי נמצא בקומת הגלריה של הסטודיו/שואורום של צורי גואטה, ברובע ה־12. שם אני יוצרת ומציגה את הקולקציות שלי לצד היצירות של צורי.

אחרי סבב סטאז׳ים ועבודות בבתי אופנה וקוטור (יקין ין, באלמן, איריס ואן הרפן) יצרתי חדר עבודה בבית. פה ושם עשיתי שמלות בהזמנה והיה ביקוש עוד מתקופת הלימודים בפריז. בין עבודות התחלתי ליצור מיני קולקציה, בספונטיות מוחלטת שאותה הצגתי בהמון מקומות, ובין היתר קפצתי לבקר בגלריה של צורי.

החיבור שלנו נוצר מיד: האסתטיקה, ההשראה, הצורות האורגניות והחומרים שאבו אותי פנימה לעולם ויזואלי וחומרי. הרגשתי שנכנסתי לחנות ממתקים וצורי נתן לי את חופש הבחירה ללקט חומרים, לקבל השראה ופשוט ליצור

החיבור שלנו נוצר מיד: האסתטיקה, ההשראה, הצורות האורגניות והחומרים שאבו אותי פנימה לעולם ויזואלי וחומרי. התחלנו לעבוד – ביחד (ולחוד) על כל מיני פרויקטים – מאביזרי ראש וקוראלים שמטפסים על הגוף בצבעים מונוכרומטיים לצילומי הקולקציה האחרונה שלי MADAME GRES. יצרנו גם טקסטילים המשלבים את העולם שלי יחד עם הסיליקון שלו. בספטמבר 2019 השקנו ליין של תיקים ושמלות עשויות סיליקון. הרגשתי שנכנסתי לחנות ממתקים וצורי נתן לי את חופש הבחירה ללקט חומרים, לקבל השראה ופשוט ליצור

חגית:

מתי זה היה

ליטל:

זה היה לפני שנה. מאז החלטתי ללכת עם זה עד הסוף, להקים את המותג שלי בעשר אצבעות. כל הזמן הזה חשבתי מה אני רוצה לעשות? איפה אני רוצה לחדש, במה מעניין אותי בעצם לעסוק. 

מינואר האחרון העברתי את הסטודיו שלי לקומת הגלריה אצל צורי. פה אני עובדת עם צוות מצומצם, ואז הקורונה הגיעה ששיבשה קצת את כל התהליך, אבל מיוני למעשה חזרתי לפעילות מלאה.

החיים בפריז תמיד קסמו לי וגם אחרי חמש שנים העיר אף פעם לא משעממת, עם האנשים המופלאים והמוכשרים שבאים לכאן, התרבות, האמנות היצירה. כרגע אני 100 אחוז בעבודה: מפתחת את טקסטילים, עובדת על הקוקלציה הבאה, ועל הזמנות לחורף

חגית:

מקסים! שמחה ששאלתי 😊 

ליטל ויצמן. צילום: מ״ל

צילומים: Le Petit Galopin production

ליטל:

אגב אני הרבה יוצאת מפריז, נוסעת רחוקקקק, כל צרפת פשוט משגעת. למשפחה של בעלי יש בית בכפר בחבל ברטאן, באמצע יער. מקום קסום, מלא השראה, לשם אני בורחת לעיתים קרובות

חגית:

כיף לכם. הרבה ישראלים מצאו את עצמם חוזרים לכאן בהמתנה לבאות. נשמע שאת מצאת את מקומך

ליטל:

כן, שמעתי הרבה על מעצבים ואמנים שניסו וחזרו, זה קשוח. עם כל הקסם של המקום צריך להתעקש ולנסות, יש רגעים שרוצים להרים ידיים, זה קשה. התחום נורא קשה. אבל כרגע אני כאן, אין לדעת באמת מה יוליד יום

מגשימת החלומות

חגית:

התבוננתי בפרויקטים, וקשה לדעת איפה צורי נגמר ואת מתחילה, או להפך. נוצרה סימביוזה?

ליטל:

תלוי איזה פרויקטים. כל הפרויקטים נוצרו בחשיבה מלאה של שנינו על כל נושא. לדוגמה, בפרוייקט ״מאדאם גרה״ הצגתי בפני צורי את השמלות, מתוך מחשבה ליצור אביזרי ראש לכל שמלה בצבע אחיד. התחלנו לחשוב יחד: אני לקחתי השראה מאמן הפרחים היפני אזומה מקוטו (MAKOTO AZUMA) ורציתי שמהראש יצאו פרחים, צמחים, אלמוגים וכדומה. התחלתי לחפש פריטים מתוך אלפי אלמנטים שיש לצורי באטלייה, והתחלתי לעשות סוג של קולאז׳ על גבי הראש. תפרנו, גזרנו, שינינו. עבודת צוות.

גם לגבי השמלות: אני כל הזמן עובדת עם החומר, ואת רוב ההשראה לקחתי כמובן מהצורניות האורגנית ומהאלמנטים מסיליקון שיש לצורי להציע. במקרה הזה זו עבודה שונה: זה בסופו של דבר בגד והייתי צריכה לחשוב איך אפשר לתרגם את זה לבד, לצורה, לצבע, וליצור סיפור. קודם התחלתי בחיפוש הבד הנכון לעבוד איתו, איפה יהיה סיליקון, איפה לא.

אני כל הזמן עובדת עם החומר, ואת רוב ההשראה לקחתי כמובן מהצורניות האורגנית ומהאלמנטים מסיליקון שיש לצורי להציע

בפרויקט הגמר שלי עבדתי המון עם חבלים וליפוף של חוטי משי, אז השתמשתי בחבלי הסיליקון שצורי יוצר ובחוטים שילבנו נקודות סיליקון. רוב הבדים הם בדי תחרה, כדי ליצור קלילות מסויימת עם הסיליקון. ואז פשוט עבדתי על הבובה עם הבדים על מנת למצוא את הצורה שמתאימה לי.

העבודה החומרית הייתה עבודה משותפת. אחרי זה הבחירות העיצוביות נעשו על ידי. לפעמים השתמשתי באלמנטים מסיליקון של צורי כאמבלישמנט – כתוספת לשמלות, בגימורים, בתוספת לשרוולים וכדומה

חגית:

תכניסי אותי קצת לעולם הקסום שתיארת בסלון האחרון – למי מיועדים הדברים שרואים שם? זה הוט קוטור בהזמנה אישית או שיש גם סוג של מעבר לרמת המוצרים הנגישים יותר?

ליטל:

הסלון האחרון ליכד את כל בעלי המלאכה שעובדים עם בתי אופנה – בעיקר קוטור: כל האמנים, מעצבי טקסטיל, אמני נייר, אמני פרחים, מעצבי תכשיטים מעצבי שמלות כלה בעצם הציגו את ה־SAVOIR A FAIR (חלקם בלייב). ברוח הקוטור, אלה אמני קראפט שעובדים עם לקוחות פרטיים משלהם, כמו צורי וכמוני, ובנוסף הם עובדים לצד בתי אופנה שונים ומספקים פריטים בעיקר להוט קוטור. כל המציגים עובדים ומפתחים את המוצרים שלהם בעבודת יד. 

בשנים האחרונות בפריז ובכלל בעולם יש חזרה לקראפט, לעבודות היד, לייצור היחידני ולא המהיר. הרבה בתי אופנה פתאום מציגים את אחורי הקלעים, את האטלייה, את אנשי הקראפט. יש לזה יותר כבוד מבעבר. הסלון בא לדבר על עובדי המלאכה, לתת ערך לעובדי הריקמה ובכלל, כל מי שעומד מאחורי הפקת ״החתונה״

חגית:

את חושבת שהתקופה והמגפה שאנחנו חווים כעת יחוללו שינוי הרגלים? לדוגמה, הצורך לצמצם קהל יוריד גם את רמת ההשקעה בפאר ובחלום החתונה?

ליטל:

מאז תחילת המגיפה זה נושא שכל הזמן עולה: מה יהיה בעצם? איך אנשים ינהגו בצריכת הבגדים, מה מעצבים ישנו? ראשית, אני חושבת שהצמצום חל קודם כל בכמות, בייצור. עד עכשיו עשיתי כמות מאוד קטנה של דגמים ורובם לפי הזמנה. אני לא רואה צורך לייצר כמויות של קולקציות בשנה. אני עוד רק בהתחלה, אבל נכון לעכשיו הצגתי פרויקט אחד בשנה. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אני חושבת ששימור הקראפט יישאר ואף יגדל, ולנו המעצבים יש אחריות לדבר. אם נציג יותר איכות ונלמד את הצרכנים להעריך איכות אז משהו ישתנה בהרגלי צריכה.

עניין החתונה הוא עניין קריטי, אבל לדעתי אנשים מסתכלים על הדבר כהפוגה: אנשים רוצים להשקיע קצת יותר ביום חתונתם. אבל עדין, עניין המגפה שונה ממדינה למדינה, וכל אחד זועק מאיפה שכואב לו

צילומים: Yohan Blanco

חגית:

דיברת על היוצרים, עכשיו נדבר על הקהל – מי הלקוחה שלך? 

ליטל:

אני לא תמיד חושבת על דמות מסויימת. כשאני מעצבת את השמלה יש לי אימג׳ בראש של איך הצורה תהיה, של הבד, של התנועה, קשה להתעלם מעבודת היד. יש לי ויז׳ן בראש של רקדנית, של נסיכה שהלכה לאיבוד ביער, של סצנה מתוך סרט שראיתי. קשה לי לחשוב על מישהי מסויימת. בסופו של דבר הלקוחה המיועדת (בסלון) היא הכלה המודרנית, הלא קונבנציונלית.

כרגע אני עובדת על קוקלציית שמלות ערב וכלה. ברגע שיש לי לקוחה שרוצה שאעצב לה שמלה בהתאמה אישית, אני לוקחת את רוב ההשראה מהבנאדם שנמצא מולי, מנסה להכיר אותה כמה שיותר, מה היא אוהבת, מה היא לא, מי היא? מה מרתק אותה

חגית:

מגשימת חלומות  אני זכיתי לראות את השמלות שלך בשנה שעברה בגלריה של צורי. המראה מרגש, החומר מושך לגעת, ומאוווד דרמטי. אני מאחלת לך לקוחות נועזות כמוך. 

יש כבר כותרת לפרויקט הבא שלך? בתקווה שנראה אותו בספטמבר הקרוב

ליטל:

הפרויקט הבא הוא בהשראת דמותה של אופליה, אהובתו של המלט מתוך המחזה של שייקספיר. אין לי עוד כותרת, אבל כל התקופה ריתקה אותי: הסרט, הצבעוניות, הרכות. אני מתעניינת בבוטניקה, בצורניות של הטבע, במעגל של ניצן, בצמיחה, תפרחת ועד נבילה. זה משהו שמאוד מעסיק אותי בזמן האחרון ואני מנסה להעביר את זה דרך החומרים, בטכניקות שונות.  הקולקציה הזו מיועדת ללקוחה נועזת, שייחודיות זה סימן ההיכר שלה. אני תמיד חושבת איך אוכל ליצור שמלה יחודית. כזו שלא קיימת.

אנחנו מקווים להציג בספטמבר הקרוב, אבל ברוח התקופה לדעתי יחולו שינויים ונאלץ להציג את הקולקציה בינואר כנראה, דרך וידאו־ארט או מיצג מיוחד. כל עניין תצוגות האופנה ושואורומים מעלה כרגע בעיתיות, שתגרום למעצבים למצוא פתרונות יצירתיים. אני בעד!

חגית:

משהו חשוב להוסיף לפני שניפרד?

ליטל:

נקווה לימים טובים יותר. צריך להישאר אופטימיים ולנסות לייעל את הזמן שיש; למצוא פתרונות רלוונטיים ולנסות לשנות הרגלים. לאט לאט זה יחלחל. בריאות ועשייה מועילה לכולם 🙂

אני אשמח לארח אותך בסטודיו שלי ברגע שהשמיים יפתחו… ובכלל, כל מי שמגיע לעיר האורות ורוצה להיכנס לעולם קסום. מוזמן להגיע לגלריה של צורי!

חגית:

מסכימה לגמרי! נאחל בריאות וימים טובים

צורי גואטה וליטל ויצמן. צילום: מ״ל

The post צורי גואטה וליטל ויצמן עושים הוט קוטור ישראלי בפריז appeared first on מגזין פורטפוליו.

טל בטיט: כשארכיאולוגיה ופופ נפגשים

$
0
0

לפני כשנה שינה טל בטיט את ההגדרה שלו באינסטגרם מ־Designer  ל־Artist. ״הגבולות בין עיצוב ואמנות מיטשטשים בשנים האחרונות״, מסביר בטיט את העידכון שביצע. ״אפשר להבין למה: גם מעצב וגם אמן מתעסקים בסופו של דבר בקומפוזיציה, במתח של צורות, בפרופורציות, בהיררכיות, בסיפור – את כל הערכים הללו תמצא גם בציור שתלוי במוזיאון וגם בקומקום בחנות כלי בית.

״היכולות דומות, האיכויות חופפות, השאלה לאיזה כיוון תפנה אותן״, הוא מוסיף. ״כבר בשלב מוקדם בלימודים ידעתי שלא ארצה להיות ׳מעצב של מגהצים ועכברי מחשב׳; ככה קראנו למעצב תעשייתי הארד־קור. מצד שני, היום יש מוצרים שנראים בעצמם קצת כמו אמנות, אז מה מבדיל ביניהם? השימוש הפרקטי? מרסל דושאן לקח משתנה – מוצר פרקטי למדי – והניח אותה בחלל במוזיאון, והופה זו אמנות״.

יחד עם זאת, מבחינתו ההבדל בין עיצוב לבין אמנות קיים, והוא בא לידי ביטוי בעיקר בשיטות העבודה ובמטרות: ״עיצוב בהגדרתו סובב סביב המשתמש והצרכים שלו, ואילו אמנות מוגדרת כדרך לביטוי עצמי״. אז היכן ממוקם בטיט על הסקאלה הזו? ״בשנים האחרונות נולד מושג חדש – דיזיין־ארט – שנועד עבור כל אותם מעצבים/אמנים שנמצאים איפושהו על התפר. אני חושב שאני מתמקם באיזור הזה״.

אתני:סינתטי

בטיט, בן 32, במקור מאשדוד, מתגורר כיום בחולון, העיר שבה גם רכש את הכשרתו כמעצב. הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון (2017). בימים אלה הוא מציג שתי עבודות בביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ־ישראל: כדי ה״כִּלְאַיִם״, שאותם עיצב עוד בתקופת לימודיו, המוצגים בביתן הזכוכית; ועבודה חדשה מסדרת ״אתני:סינתטי״, המוצגת במבואה של בניין רוטשילד, שאותה יצר במיוחד בעבור התערוכה. 

את כדי הכלאים הראשונים יצר בטיט במסגרת פרויקט הגמר, שכלל סדרה בת שישה כלים, שגובהם נע בין 50 ל־80 ס״מ. ״ידעתי שאני רוצה וצריך לייצר קולקציה קטנה יותר, ביתית יותר ומהודקת יותר״, הוא נזכר. ״כלאים הוא פרוייקט העוסק בניגודים, ובחיבור הלא שגרתי שלהם אחד עם השני״. מדובר בסדרת אוביקטים המשלבים בין תרבויות שונות, וחרסיות שונות. כל אוביקט מורכב ממספר חלקים, המחוברים אחד לשני באמצעות הגלזורה שמזגגת את אחד מהם.

״אני מציג את כדי הכלאים שלי במהדורה מיוחדת ומוגבלת, בפורצלן שחור ולבן. הפורצלן השחור מדגים טקסטורה סלעית ומחוספסת ומגביר את הקונטרסט בינו לבין החצי השני הלבן, המבריק והחלק. אוצרי התערוכה בחרו להציג את הכדים בביתן הזכוכית בוויטרינה, מעורבבים עם מיניאטורות זכוכית של אמפורות וכדים עתיקים מאוסף המוזיאון, וזו מבחינתי מחמאה שאין כמוה – שהעבודה שלי מייצגת את הפרשנות העכשווית לאותם כדים שעומדים לצדה״.

אתני:סינתטי, הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, מוזיאון ארץ ישראל

Instagram Photo

לעומתה, גודלה של העבודה מסדרת ״אתני:סינתטי״ 2×2 מטר, והיא כוללת כ־2,000 חלקי קרמיקה מזוגגים. גב העבודה עשוי מפרספקס צבוע לבן, ובו שקעים שכורסמו ב־CNC, ובהם מונחים חלקי הקרמיקה. ״אתני:סינתטי הוא פרויקט ששואב את השראתו משטיח קיר אתני מסורתי, תוך תפיסה שעיצוב חדש מתבסס על הקיים. הוא שואל לגביו שאלות ובודק כיצד אפשר לחדש דרך חומר, צורה, וצבע״. הפרויקט מורכב ממספר צורות החוזרות על עצמן בגבהים משתנים, ויוצרות יחד שטיח בעל מספר מפלסים.

את העבודה יצר בטיט במיוחד לביאנלה, אך היא חלק מסדרה שנולדה כבר בשנה שעברה. עבודות דומות, שמשתייכות לאותה סדרה, הציג לראשונה בצבע טרי לפני שנה, ולאחר מכן בפילדלפיה וביריד COLLECT היוקרתי בלונדון, מוקדם יותר השנה.

אך בעבודה החדשה יש משהו שונה: ״זו העבודה הראשונה מהסדרה שבה יצאתי מגבולות הצורה הסטנדרטית של השטיח – ריבוע / מלבן / עיגול, לצורה פלואידית יותר העוקבת אחר הפאטרן הפנימי, ואני חושב שיש בה משהו מאוד חופשי ומשוחרר״, הוא מדגיש.

כל ״שטיח״ כזה שיצר בטיט מורכב ממאות עד אלפי חלקי קרמיקה שנוצרו ביציקה לתבניות. החלקים השונים שלובים זה בזה ומייצרים פאטרן תלת־ממדי כאינטרפרטציה חדשה ומודרנית לשטיח. ״בשונה מהשטיח המוכר לנו, שבו האלמנט הגרפי נשאר זהה מזוויות שונות, אפקט התלת־ממדיות בשטיח זה מייצר זוויות הסתכלות שונות ומגוונות, משחקי עומק, צל וצבעים חבויים, ומעניק לאלמנט הגרפי חיים חדשים״, הוא מסביר.

בשונה מהשטיח המוכר לנו, שבו האלמנט הגרפי נשאר זהה מזוויות שונות, אפקט התלת־ממדיות בשטיח זה מייצר זוויות הסתכלות שונות, משחקי עומק, צל וצבעים חבויים, ומעניק לאלמנט הגרפי חיים חדשים

״כל הפרויקט הזה משלב לואו־טק והיי־טק, כשהשלבים הם הלוך ושוב בין סדנת הקרמיקה אל מול עבודת תכנון בתלת־ממד. העבודה מתוכננת בתלת־ממד, ולאחר מכן אני מבצע את הייצור בפועל של החלקים. לאחר השריפה האחרונה אני בודק שוב את כל החלקים אחד אחד כדי לראות אם יש עיוותים ושינויים, חוזר למחשב כדי לבצע תיקונים שיכולים לקחת לפעמים חצי יום, ורק אז שולח את גב העבודה לחיתוך״.

מיקס של תרבויות

את הסטודיו בחולון, שנושא את שם משפחתו, פתח בטיט ביום שבו סיים את לימודי העיצוב. חודשיים לאחר סיום הלימודים הוא כבר הגיש מועמדות ליריד צבע טרי. ״מנקודת מבט של בוגר טרי, זה היה נראה כמו יעד שמוקדם מדי לכבוש, אך להפתעתי התקבלתי״.

הוא פיתח בעבור היריד קולקציה של 13 כדים חדשים בווריאציות צבעוניות שונות, והפרויקט זיכה אותו בפרס ״בחירת מוזיאון העיצוב חולון״. בעקבות כך מספר פריטים נרכשו לאוסף הקבע של המוזיאון ובטיט הוזמן להשתתף בתערוכה ״מכונות זמן״ (אוצרות: רונה זינגר ונגה שמשון, 2018), שליוותה את תערוכת היחיד של מארטן באס ההולנדי. לתערוכה זו עיצב במיוחד את אחד הפרוייקטים המרשימים שלו: ״ויראלי״.

״אנחנו למדים על ההיסטוריה שלנו בין השאר תודות למחקרם של ארכיאולוגים ואנתרופולוגים: כלים קדומים, ציורי מערות וכתבים עתיקים מספרים לנו על שהתרחש כאן לפני אלפי ומיליוני שנים. אבל מי החליט בעת ההיא מה ראוי להיות מונצח ומה יסופר לדורות הבאים? למה בחרו לשמר דווקא את סיפורי הקרבות, מנהגי הפולחן, לוח השנה החקלאי ומידע כגון זה? מעניין לחשוב איך תראה המציאות שאנו חיים היום לחוקרים בעוד אלפי שנים. איזה מידע יישמר? טראמפ? דאע״ש? בעיית הפליטים? האם רק תמונה קודרת של המציאות?״.

כלאיים בביתן הזכוכית, מוזיאון ארץ ישראל. צילומים: אנטולי קריניצקי

צילום: הדר סייפן

ויראלי, מוזיאון העיצוב חולון. צילומים: אנטולי קריניצקי

במסגרת הפרויקט בחר בטיט להציג אירועים ״ויראליים״ מתרבות הפופ־טראש; כלומר ממוחשבים, טכנולוגים ועכשוויים, אך זאת בדרך ״פרימיטיבית״ עתיקה וארכאית, בדמות תבליט על כד. התוצאה הסופית היא סדרת כדים בעלי מראה עתיק, שעליהם מוטבעים דימויים עכשוויים: קים קרדשיאן בתצלום העירום המפורסם; הראפר הדרום־קוריאני סיי רוקד את ריקוד הגנגנם סטייל; מיילי סיירוס על כדור ההריסה.

״אנחנו חלק מדור שמושפע רבות מהמדיה החברתית, ואנחנו נחשפים לכמות מידע אדירה שמתעדכנת כל רגע ברשת על ידי אושיות אינסטגרם, יו־טיוברים וכוכבי פופ. תרבות הפופ־טראש שכה משפיעה ונוכחת בחיינו כיום, נתפסת לעתים כ׳נמוכה׳ ועולם העיצוב מנסה להתרחק ממנה. תרבות הפופ־ארט בדעיכה תפיסתית, עם המינימליזם שהולך ותופס תאוצה. כשאני ניגש לפרויקט חדש לפעמים אני מגיע אליו ממקום שהסיפור כבר קיים ואני צריך לעצב את האוביקטים״, הוא מסביר, ״אך לפעמים אני רואה את האוביקטים בראש וצריך לעצב את הסיפור סביבם״.

לפעמים אני מגיע לפרויקט ממקום שהסיפור כבר קיים ואני צריך לעצב את האוביקטים, אך לפעמים אני רואה את האוביקטים בראש וצריך לעצב את הסיפור סביבם

כך או כך לבטיט חשוב שהעבודות שלו תעוררנה שיח: ״אדם שיסתכל על כלאים, על ויראלי או על שטיחי הקיר של אתני:סינתטי, לא בטוח שהוא יבין שהם נוצרו תחת אותה היד. אך אם תתעמק בתמה שעומדת מאחוריהן, תבין שהיא זהה. זו התבוננות על אוביקט ומחשבה כיצד לשוות לו מראה חדש, פופי, מן היבריד של פעם פוגש את היום, מיקס של תרבויות, בשימוש עם כל הטכנולוגיות החדשות שזמינות לנו״.

לצד המחשבה, גם לאסתטיקה חשיבות רבה: ״בכל תערוכה או יריד שאני מציג, אנשים נכנסים לביתן שלי עם חיוך שמתפרש על הפנים ומצלמה שלופה בהיכון. זה תמיד מרגש אותי כי זו המטרה שלי: לעורר תגובה, להזיז לך כמה דברים בראש, אך בראש ובראשונה – שהאוביקט ייצר עבור הצופה סוג של נחת ויזואלית. בסופו של יום אני עוסק בלעצב דברים יפים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״אני מאוד מתחבר לפופ־ארט ולאמנות עכשווית, אבל למקום המתוחכם שבהם, זה שיודע לקחת משהו מוכר ולתת לו טייק אחר, דרך חומריות אחרת או פשוט קונספט גאוני. אמנות בסוף היא משהו שמקיף את האדם שרוכש אותה: יש אמנות שנחמד לתלות על הקיר והיא פשוט נמצאת שם כדי למלא חלל ריק, ויש כזו שתעורר אצלך משהו בכל יום שתסתכל אליה: חיוך, תחושה, חוויה מעוררת חושים״.

לקריאה נוספת

אתני:סינתטי במשרדי גוגל, תל אביב. צילומים: אנטולי קריניצקי

The post טל בטיט: כשארכיאולוגיה ופופ נפגשים appeared first on מגזין פורטפוליו.

עופר אסף: לחשוב עם (ולא על) עצים

$
0
0

יובל:

הי עופר, בוקר טוב. מה שלומך? איך אתה מתמודד עם כל הקורונה והזמנים המבלבלים האלו?

עופר:

הי יובל, אני מצוין, מה שלומך? זאת בהחלט תקופה מאתגרת ומבלבלת. אני חושב שזו נקודת זמן מאוד מיוחדת, מלאה בהזדמנויות למחשבה מחודשת, ואני מנסה לנווט את הדרך שלי בתוכה בזהירות

יובל:

אז בוא רגע נעשה סדר בדרך שלך, כי זה מסלול פחות שגרתי: עשית תואר ראשון בהנדסת פלסטיקה ועכשיו אתה מסיים את התואר השני בעיצוב למהנדסים בשנקר. נכון?

עופר:

כן, מאז שאני זוכר את עצמי התעמקות בחומר והבנה עמוקה של תהליכים ריתקו אותי ומבקביל תמיד נמשכתי לעולמות האסתטיקה. אחרי התלבטות ארוכה באיזה מסלול לבחור הנדסי או עיצובי, החלטתי להתחיל בהנדסה מתוך מחשבה שככה אוכל לרכוש כלים ולבנות בסיס יציב ליצירה.

במהלך השנה האחרונה, אחרי שהרצון ליצור ולעצב בער בי, החלטתי להתחיל במקביל תואר שני בעיצוב בכיתת המהנדסים. אני אוסיף גם שאני חושב שהחיבור בין הנדסה לעיצוב הוא חיבור מאוד רלוונטי, ושאני לא רואה צורך ממשי להפרדה בין הדיסציפלינות

יובל:

זה המחזור הראשון שמסיים עכשיו?

עופר:

כן, המחזור הראשון והשני (שאני חלק ממנו) מסיימים ביחד עכשיו

אטיוד 1: דה־סלולריזציה

עופר אסף. צילום: נעם צ׳ייט

יובל:

אז מה הביא אותך לעסוק בפרויקט הגמר בעצים?

עופר:

ידעתי מתחילת השנה שאני רוצה לבנות פרויקט שמתעסק בחיבור של האדם לטבע, ואני חושב שכמו הרבה פעמים בעיצוב, נכון לבחור סוכנות מסוימת שאיתה רוצים לחשוב. עצים הם סוכנות מדהימה והיא מלווה אותנו בציוויליזציה האנושית תקופה מאוד ארוכה; זה הרגיש חיבור נכון

יובל:

תסביר רגע למה אתה מתכוון ב״סוכנות״, כי לא כל הקוראים חיים בעולמות של סוכנויות…

עופר:

כשאני אומר ״סוכנות״ אני מתכוון ליישות בעלת יכולת פעולה. התפישה הרווחת אצל רובנו, בעיקר בגלל הצורה שבה למדנו לחשוב, היא שהאדם הוא הסוכנות היחידה שפועלת על כדור הארץ וכל שאר הישויות (עצים לדוגמה) הם אובייקטים דוממים שנועדו לשרת את הצרכים שלנו. כלומר, כשאני אומר סוכנות אני מנסה להכיר בחיות של ה״אובייקטים״ שסובבים אותנו

יובל:

אז מה זה אומר לחשוב ביחד עם עצים? (בניגוד ללחשוב על עצים)

עופר:

לחשוב עם עצים זה אומר לחשוב מתוך נקודת מבט שבה האדם הוא חלק ממערכת מורכבת יותר, ובטח שהוא לא זה שממוקם באמצע, לבצע דה־מרכוז לחשיבה שממקמת את האדם במרכז. לחשוב עם עצים זה לחשוב מעבר לפונקציה שהם משרתים עבורנו. לדוגמה – אנחנו רגילים לחשוב על עצים כחומר גלם ״טבעי״, ״אקולוגי״ או עוד כל מיני תארים יפים ונעימים, כשכל פעולה של יצור מוצר מעץ כוללת הרס של יצור חי

לחשוב עם עצים זה אומר לחשוב מתוך נקודת מבט שבה האדם הוא חלק ממערכת מורכבת יותר, ובטח שהוא לא זה שממוקם באמצע. אנחנו רגילים לחשוב על עצים כחומר גלם ״טבעי״, ״אקולוגי״ או עוד כל מיני תארים יפים ונעימים, כשכל פעולה של יצור מוצר מעץ כוללת הרס של יצור חי

יובל:

ולאן זה הלך מפה בפרויקט הגמר? ספר קצת על תהליך העבודה והמחשבה שלך

עופר:

תהליך העבודה בפרויקט היה בהשראת תהליכים מחקריים, שבהם לא ניסיתי להגיע למוצר או פתרון מסוים, אלא לחפש נקודות מפגש בין האדם, העצים והטכנולוגיה (שאיתה הגעתי מהתואר הראשון). הפרויקט הבשיל מכיווני המחקר השונים, לשלושה אטיודים עיצוביים. אטיוד הוא מושג ששאול מעולם המוזיקה והוא מתאר יצירה קצרה לשם תרגול טכניקה. האטיודים שונים מאוד זה מזה והם מנסים להאיר מקומות שונים בדרך למחשבה עם עצים.

לדוגמה, באטיוד הראשון התעסקתי עם תהליך מעולם הביו־רפואה שנקרא דה־סלולריזציה ומשמש ליצירת פיגומים לגידול רקמות. חקרתי אותו מכל מיני כיוונים, עד שלבסוף הגעתי למקום שנראה לי מעניין להציג ולשאול דרכו שאלות עיצוביות

יובל:

איזה שאלות לדוגמה?

עופר:

שאלות לגבי הניכור שלנו מהעצים: מדוע אני מצליח להנות מלהסתכל על שלד של ענף שצף בתוך נוזל? הרבה אנשים שראו את העלים והענפים שעברו את התהליך מאוד התרשמו מהם, וזה עניין אותי מה תפקידו של עולם העיצוב ביצירת מוצרי עץ מעוצבים בהעמקת הפער שביננו לבינם, וגם מה התפקיד שלו בשיקום או בגישור אותו הפער

יובל:

יש לי מה לשאול על זה אבל מענין אותי לשמוע לפני זה על שני האטיודים האחרים

עופר:

האטיוד השני הוא מעין עיצוב ספקולטיבי, שמנסה לספר סיפור על האחריות המשותפת של האדם והטכנולוגיה כלפי העצים. אחרי תהליך של לימוד המחשב שלי לזהות עצים מתוך תמונה בזמן אמת באמצעות קוד פתוח, חשבתי על חינוך ועל התפקיד שלו בדרך לפיתוח אחריות. לכן החלטתי לקחת את המחשב שלי לטיול ביער לראות עצים, ולייצר מפגש בינו לביניהם. לשם כך בניתי מנשא שעשוי פלסטיק (כדי לא להשתמש בעץ) ויצאתי לטייל איתו בחורשת הארבעים בכרמל.

והאטיוד השלישי הוא מחקר לאפיון הקול של העלה, בדרך להקשבה לעצים. מבחינה מחקרית זה האטיוד המורכב ביותר, שבו לקחתי את טביעת האצבע החומרית של עלים שנאספו מערמות של גזם, ובאמצעות אלגוריתם ממוחשב המרתי את המאפיינים החומריים שלהם לסאונד ייחודי לכל עלה.

באטיוד הזה ממש השתמשתי בכלים מעולם הנדסת החומרים שבאתי איתו. זה הרגיש לי מאוד נכון, לנסות להכיר את הקול של מה שרובנו תופשים כדומם לחלוטין

יובל:

אז איזה קול יש לעצים?

עופר:

זאת הייתה שאלה מאוד מעניינת שהייתי צריך להתעסק איתה, עד כמה הקול של העצים צריך לתקשר לאוזן האנושית. אני חושב שניסיתי לבצע התערבות מינימלית ככל האפשר מהצד שלי ושבסופו של דבר, שאין קול אחד שהוא ה״נכון״, אבל שהנסיון להכיר את הקול הוא העניין.

הקול שאני סינתזתי מזכיר משהו בין רוח למוזיקה שבטית, קצת קשה להסביר את זה בלי לשמוע. אני מצרף לך את הקול של עלה אבוקדו שגר איתי בדירה ביפו

יובל:

תגיד, לא שאני מחפש תשובה נחרצת והצדקה תועלתנית לכל מהלך, אבל למה זה חשוב מה הקול של אבוקדו? או למה זה חשוב לך? או אולי השאלה, מה היית שמח שיקרה אם עולם העיצוב יפנים את המחקר שלך?

עופר:

זה חשוב בעיני כי זה מייצר חיבור רגשי, על אף שהוא נוצר בכלים לוגיים לחלוטין, בדרך לבניית עולם שבו נחיה בשותפות עם שאר צורות החיים שחיות איתנו פה. אני מקווה שעולם העיצוב יפנים שפתרונות סינגולריים הם לא בהכרח הדרך הנכונה להתמודד עם המשבר שאנחנו חווים (ועכשיו יותר מאי פעם) ברמה האקולוגית.

הייתי שמח שהקשר בין מחקר לעיצוב ילך ויתעמק, כי לעיצוב יש הרבה יותר מה לתת ליצירת מרחבי מחשבה ודרכי התמודדות מאשר מה שהוא נותן כרגע

יובל:

מה זה אומר שותפות? בלי ריהוט מעץ לדוגמה? שימוש בתחליפים? משהו אחר?

אני לא מטיף להפסיק להשתמש בעץ כחומר גלם, אני מבין שהכל מורכב ושאין פתרון קל. הדרך שבה אנחנו מתנהלים צריכה להיות יותר מחקרית וזהירה, להבין למה ומתי ואיך, ולא פשוט להשתמש בחומרים כאילו אין מחר

עופר:

לא, אני לא מטיף להפסיק להשתמש בעץ כחומר גלם, אני מבין שהכל מורכב ושאין פתרון קל. לצורך העניין זה לא שאם כל הריהוט הביתי שלנו יהיה עשוי מפטריות אז כל הבעיות שלנו יפתרו. אני חושב שיש מקום למציאת אלטרנטיבות יותר בנות קיימא, אבל בעיקר שהדרך שבה אנחנו פועלים ומתנהלים צריכה להיות יותר מחקרית וזהירה, להבין למה ומתי ואיך ולא פשוט להשתמש בחומרים כאילו אין מחר

יובל:

אתה אופטימי? גם בכלל וגם בהקשר הזה?

עופר:

אני מנסה להיות, אני חושב שמחשבה אופטימית ויצירתית היא אחד הכלים הכי חשובים שיש לנו, המדיטציה עוזרת 😊

צילומים: אחיקם בן יוסף

יובל:

אז מי שיבוא לתערוכת בוגרים, מה הוא יראה? מה אתה מציג?

עופר:

התלבטנו הרבה מה להציג במהלך התערוכה: הקורונה והמורכבות של ההתנהלות בה, גרמו לזה שהמבנה של התערוכה הקלאסית השתנה. האטיוד השלישי בטוח יוצג – ייצרתי מעין עץ סייבורגי אינטרקאטיבי, עשוי פולימר אקרילי, שמזמין את הצופה להאזין לעלים באמצעות פעולת קירוב, ממש כמו שמקשיבים לים דרך קונכיה. אני מקווה להציג גם את שני האטיודים האחרים, אבל עוד לא ברור לגמרי אם זה יקרה במסגרת תערוכת הבוגרים

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

יובל:

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

עופר:

המסר העיקרי מבחינתי הוא שאנחנו לא לבד ובטח שלא המרכז, שאנחנו צריכים לפקוח עיניים ואוזניים ולהתנהל באחריות

The post עופר אסף: לחשוב עם (ולא על) עצים appeared first on מגזין פורטפוליו.

החבר׳ה הלא טובים: ״עיר של פחד: ניו יורק נגד המאפיה״

$
0
0

חמש משפחות פשע הטילו אימה על ניו־יורק בשנות ה־70 וה־80: בוננו, קולמבו, גמבינו, ג׳נובסה ולוקזי. ידן הייתה בכל, החל בסחיטת עסקים קטנים ועד קנוניות נדל״ן ענקיות סביב גורדי השחקים הגדולים והמפורסמים במנהטן. זה היה עידן הזהב של המאפיה בניו יורק, והן היו בלתי מנוצחות; תאגיד פשע של מיליארדי דולרים שהשאיר מאחוריו שובל מדמם של גופות. הרשויות היו אובדות עצות, כי ״כל חייל שהכנסנו לכלא, הוחלף בעשרות כמותו״.

״עיר של פחד: ניו יורק נגד המאפיה״ (Fear City: New York vs The Mafia), מהיוצרים של סדרת הדוקו הסנסציונית ״אל תתעסקו עם חתולים״, חוזרת לשנים הללו. היא בוחנת את המשימה של האף.בי.איי למוטט את הפשע המאורגן ולכלוא את חברי המאפיה מאחורי סורג ובריח. באמצעות הקלטות חשאיות וראיונות עם סוכנים, תובעים, עורכי דין, מודיעים ומאפיונרים, הסדרה מתארת שנים של עבודה סיזיפית – ולעיתים חסרת תקווה – בחתירה להפלת אימפריית הפשע האכזרית. 

צילומי מעקב מארכיון האף.בי.איי. צילומים: באדיבות נטפליקס

מההיסטוריה הזדונית של חיי הפשע נגזרות דמויות הגנגסטרים האהובות בתרבות הפופולרית, בסדרות כמו ״הסופרנוס״ או בסרטים דוגמת ״הסנדק״ או ״החבר׳ה הטובים״. הייצוג העלילתי של המאפיונר מתווך בשפה מאיימת ורוויית גידופים, שזורה בכינויים כמו ״טוני השמן״ או ״רובי הפטפטן״. היא מציגה מערכת היררכית קשוחה: בוס, סגן בוס, קפטן, חייל וכו׳. למאפיה המתועדת, כמו לזו הבדיונית, יש עולם פנימי משלה, או כמו שמסביר אחד התובעים במשפט: ״היתה להם ממשלה משלהם, עם חוקים משלהם, עם צדק משלהם״. 

אולם הסדרה הזו היא לא ״הסופרנוס״ ולא סיפור סקורסזיאני. שלא כמו הקולנוע והטלוויזיה הבדיוניים, ״עיר של פחד״ לא לוקה ברומנטיזציה נוסטלגית. היא בוחרת בנקודת מבט אחרת, הנטועה מצידו השני של הסרט הצהוב בזירת האירוע.

הסדרה היא לא ״הסופרנוס״ ולא סיפור סקורסזיאני. שלא כמו הקולנוע והטלוויזיה הבדיוניים, ״עיר של פחד״ לא לוקה ברומנטיזציה נוסטלגית. היא בוחרת בנקודת מבט אחרת, הנטועה מצידו השני של הסרט הצהוב בזירת האירוע

על פניו זו נקודת מבט משעממת יותר, שכן היא מתארת עבודה סיזיפית ובירוקרטית: שעות האזנה להקלטות של שיחות מוצפנות, ימים ארוכים בוואנים לבנים או השתתפות בסדנאות משפטיות. אבל חומר הגלם היבש הזה קם לתחייה בזכות ייחודה הצורני של הסדרה והתבלינים שהיא מפזרת על הקונבנציות התיעודיות. 

הראיונות, לדוגמה, מחולצים מאולפני ההקלטות לאתרי צילום מגוונים. אחד הסוכנים מרואיין בתוך הרכב האישי שלו; עורך דינו של ״טוני השמן״ נזכר בתהליך המשפטי בתוך מסעדת יוקרה איטלקית; אחד המאפיונרים מתאר את הנפשות הפועלות באולם אגרוף חשוך; עובר אורח פטפטן ונרגז מספר על הימים החשוכים בתוך מספרה, בזמן שספרו מהנהן בהסכמה וגוזם את שיערו. הראיונות הללו מלווים בחומרים ארכיוניים ותורמים לתחושה כי אנו שם איתם, בשטח, עדים לאירוע מתגלגל. 

פול קסטלנו, הבוס הגדול של משפחת גמבינו

ג׳וני אליט, מאפיונר לשעבר מספר על חיי הפשע

הסוכן ג׳ו קנטמזה על האזנת סתר בבתי המאפיונרים

גם הדמויות שהיו מעורבות בפרשה משחקות לטובת הסדרה. הן משעשעות וצבעוניות, ניחנות ביכולת לספר סיפור במידה כזו, שלא תמיד נדרשים עזרים חזותיים להעשיר אותו. הסוכן ג׳ו אובריאן, שמרואיין ברכבו האישי על גדת הנהר, מספר כיצד היה שולח כרטיסי ברכה לאחד מהבוסים המאפיונרים – ״חושב עליך״, ״מזל טוב״, ״תחלים מהר״ – כצורה של לוחמה פסיכולוגית. ובנימה ספק מאוימת ספק מכבדת, נזכר בוויכוח של הבוס עם חבריו אם להוציא חוזה על ראשו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בהשוואה לסדרות האחרות שנטפליקס הוציאה בשנה האחרונה, ״עיר של פחד״ אינה הסקסית והמרגשת מכולן. היא לא יוצרת הלם וזעזוע כמו ב״אל תתעסקו עם חתולים״, ודאי לא שערורייתית כמו ״חיות רעות״ ולא מחרידה וטעונה פוליטית כמו הסדרה על ג׳פרי אפשטיין. אין בה טוויסטים או סיפורים שעולים על כל דמיון. זו גם לא המטרה שלה; היא נטולת יומרה ליצור ספקטקל טלוויזיוני.

זו סדרה מהודקת, דבר נדיר כיום בז׳אנר הדוקומנטרי בכלל ובעולם התוכן התיעודי של נטפליקס בפרט. להבדיל מהסיפורים הסנסציוניים שנטפליקס שחררה בשנה האחרונה, ״עיר של פחד״ בוחרת נתיב קצר וענייני לספר את המעשייה שלה

במובן זה יש בה משהו מרענן. זו סדרה מהודקת, דבר נדיר כיום בז׳אנר הדוקומנטרי בכלל ובעולם התוכן התיעודי של נטפליקס בפרט. במהלך שלושה פרקים דחוסים של כ־50 דקות, העלילה מתקדמת ממשפחת פשע למשפחת פשע, מבוס לבוס, מפרשה לפרשה, כאילו ברקע פועל טיימר. להבדיל מהסיפורים הסנסציוניים שנטפליקס שחררה בשנה האחרונה, ״עיר של פחד״ בוחרת נתיב קצר וענייני לספר את המעשייה שלה. 

צילומי מעקב מארכיון האף.בי.איי. צילומים: באדיבות נטפליקס

יתכן שאחדים יחשבו שהיא קצרה מדי, ולא היה מזיק לה עוד פרק או שניים; זו תהיה הערכה הוגנת. ״עיר של פחד״ מרפרפת מעל חלקים שיכלו להעשיר את הסיפור. לדוגמה, החלק שעוסק במשפט הסופי, הקליימטי, נדחס לדקות בודדות. דמויותיה הצבעוניות לא זוכות לסיפור רקע שיכול היה להסביר יותר את הסיבות והמניעים לחיי פשע, או את ההקרבה הפרטית של הסוכנים שהתמסרו במשך שנים למצוד סבלני ומתסכל.

אולם החסכנות היא ערך שלא יזיק לנטפליקס לשמר. במקום למרוח את הסיפור ולייצר קליק־בייטים וקליף־האנגרים, שוק והלם, הסדרה מצייתת למסורת תיעודית אחרת, מרוכזת, חדה, קצר ולעניין. המסורת הזו מאפשרת ל״עיר של פחד״ להתבלט בזירה הגדושה שבתוכה היא פועלת. היא ראויה למקום מכובד במשפחת הדוקו של נטפליקס: אולי היא לא הבוס הגדול של השנה האחרונה, אבל היא בהחלט קפטן מכובד.


עיר של פחד: ניו יורק נגד המאפיה
יוצר: סם הובקינסון
ארה״ב, 2020
נטפליקס

The post החבר׳ה הלא טובים: ״עיר של פחד: ניו יורק נגד המאפיה״ appeared first on מגזין פורטפוליו.


דרוש/ה אוצר/ת ראשי למוזיאון חיפה לאמנות

$
0
0

חברת מוזיאוני חיפה, תאגיד עירוני בבעלות מלאה של עיריית חיפה, מתחזקת ומפעילה שישה מוזיאונים ברחבי העיר חיפה, ומרכז לחינוך לאמנויות במגוון נושאים. החברה יוזמת ומפיקה תערוכות, אירועים וימי עיון ומבצעת פעילויות תרבות לתושבי העיר ולאורחים מחוצה לה. החברה פועלת בין היתר בהתאם לחוק המוזיאונים והתקנות על פיו.

החברה מבקשת לקבל הצעות למשרת אוצר/ת ראשי למוזיאון חיפה לאמנות. בין עיקרי התפקיד: הובלת חזון אוצרותי אמנותי מגובש למוזיאון חיפה לאמנות, תוך שיתוף פעולה עם אוצרי המוזיאונים ומחלקות שונות במוזיאונים; אחריות על הכנת תכנית תערוכות שנתית ורב שנתית מפורטת של מוזיאון חיפה לאמנות; יעוץ מקצועי למנכ״ל מוזיאוני חיפה וצוותו בנושא תערוכות, אמנות, אמנים, פסטיבלים ואירועי תרבות; שילוב המוזיאון בקהילה ושיתופי פעולה עם גופים ומוסדות נוספים בעיר; ועוד.

כישורים נדרשים:

  • ניסיון של 5 שנים בתפקיד משמעותי בתחום האוצרות.
  • ניסיון מוכח בעבודה אוצרותית, בפיתוח תוכניות אוצרותיות, בהקמת והפקת תערוכות, ניהול תקציבי תערוכות ופרויקטים אמנותיים והפקת קטלוגים לתערוכות.
  • תואר שני בתחום האמנות המוכר על ידי המועצה להשכלה גבוהה, או שקיבל  הכרה מהגוף להערכת תארים אקדמיים מחו״ל במשרד החינוך.
  • כושר הבעה בכתב ובעל פה ברמה גבוהה ביותר וניסיון מוכח בכתיבת תוכן תקשורתי, פרסומי ושיווקי.
  • ידיעת השפות העברית והאנגלית על בורין, יתרון בידיעת שפות נוספות.

המשרה מיועדת לנשים וגברים כאחד. לשון זכר משמע אף לשון נקבה.
מועד אחרון להגשת הצעות: 13 באוגוסט 2020.
פרטים מלאים אודות התפקיד המוצע, דרישות הסף ואופן הגשת המועמדות, מפורטים באתר מוזיאוני חיפה.
שאלות נוספות אפשר להפנות לדוא״ל: cv@hms.org.il

The post דרוש/ה אוצר/ת ראשי למוזיאון חיפה לאמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

מוזיאון ישראל ייפתח ב־16 באוגוסט, כל העובדים יוחזרו מחל״ת

$
0
0

עובדי מוזיאון ישראל בירושלים תכננו ללכת היום (ג׳) לעבודה. אין הכוונה ליום עבודה רגיל, כזה לא היה להם כבר מאמצע חודש מרץ השנה. העובדים תכננו לשוב לגבעה ברחוב רופין ולהפגין מול שערי המוזיאון הסגורים. אלא שבשעה 8:30 בבוקר הגיעה ההודעה מהנהלת המוזיאון – לפיה ייפתחו השערים והמוזיאון יחזור לפעול בעוד שבועיים, ב־16 באוגוסט, וכל עובדיו יוחזרו מהחל״ת הממושך שנגזר עליהם, חלקם כבר החל ממחר.

״מועצת המנהלים של מוזיאון ישראל התכנסה אמש (ב׳) ואישרה את פתיחת מוזיאון ישראל לקהל הרחב בשבועיים הקרובים״, נמסר מהנהלת המוזיאון. פתיחת המוזיאון מתאפשרת הודות לתרומת ידידי המוזיאון בארה״ב, שגייסו למענו ארבעה מיליון דולר.

עו״ד יצחק מלכו, יו״ר מועצת המנהלים של מוזיאון ישראל ופרופ׳ עידו ברונו, מנכ״ל המוזיאון מסרו בהודעה רשמית: ״בשל משבר הקורונה ואובדן ההכנסות ממבקרים מהארץ ומחו״ל, ההערכה הייתה כי מוזיאון ישראל עלול להגיע לגירעון של כ־50 מיליון שקלים עד לסוף שנת 2022 ומשכך ללא הבטחת סכום כסף מיידי, לא התאפשר לפתוח עד כה את המוזיאון. סכום התרומה שהובטחה על ידי תורמי המוזיאון בארה״ב, שתכסה כרבע מהגירעון האמור, ביחד עם התמיכה המיוחדת שהובטחה על ידי משרד התרבות, יאפשרו בעת הזו מרווח נשימה להתנעת פעילות המוזיאון״.

סימני שאלה רבים

מוזיאון ישראל הוא המוזיאון הגדול בארץ, בכל קנה מידה. הוא המוזיאון האנציקלופדי היחיד בארץ, ובאוספיו כחצי מיליון מוצגים מתחומי אמנות ועיצוב, ארכיאולוגיה ותרבות היסטורית ועכשווית, ממגוון תרבויות העולם. למרות ההקלות בסגר הקורונה, שהוכרזו בסוף מאי, המוזיאון נותר סגור לקהל זה החודש החמישי, ועובדיו שהוצאו לחל״ת עם תחילת הסגר נותרו אובדי עצות, לנוכח הודעות ההנהלה, שהמוזיאון נמצא בסכנת התמוטטות וגירעון שלא יוכל לעמוד בו אם יפתח לקהל במתכונת המוגבלת שמתאפשרת כיום ובהיעדר תיירות חוץ.

בשבוע שעבר הפגינו העובדים בגיבוי ההסתדרות, בדרישה לפתוח את המוזיאון ולהחזירם לעבודה. בנוסף, נציגות העובדים התנגדה לבקשת ההנהלה לספוג קיצוץ במשכורות, כחלק מצעדי ההתייעלות והחיסכון שייאפשרו את הפעלתו מחדש של המוזיאון.

היום, בעקבות הודעת ההנהלה על מועד הפתיחה המיועד, נמסר מוועד העובדים: ״מועצת המנהלים והנהלת מוזיאון ישראל קיבלו החלטה חשובה ואמיצה, להיענות לדרישת הוועד להחזיר את עובדי המוזיאון לעבודה ללא תנאים מכל סוג. לאור החלטה זו הפכו ישיבות המו״מ למיותרות וכולנו מאושרים לחזור לעבודה, אחרי 4.5 חודשי חל״ת ארוכים״.

ועד העובדים: ״מועצת המנהלים והנהלת מוזיאון ישראל קיבלו החלטה חשובה ואמיצה, להיענות לדרישת הוועד להחזיר את עובדי המוזיאון לעבודה ללא תנאים מכל סוג. לאור החלטה זו הפכו ישיבות המו״מ למיותרות וכולנו מאושרים לחזור לעבודה, אחרי 4.5 חודשי חל״ת ארוכים״

כמו גופים דומים בעולם, מוזיאון ישראל מתבסס על הכנסות מגורמים שונים, ביניהם כניסות המבקרים (מכירת כרטיסים) לישראלים ולתיירים מחו״ל, שהשנה לא יגיעו. אחת מטענות ההנהלה היו שההכנסות מתיירות נכנסת הן מרכיב ההכנסה העיקרי של המוזיאון ובלעדיו הוא צפוי להתמוטט.

היעדרו של המוזיאון מהנוף העלתה סימני שאלה רבים, לנוכח חזרתם לפעילות של גופים אחרים: כמו מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, שחוגג את הקיץ עם הביאנלה הראשונה לאומנויות ולעיצוב – הזוכה לשבחים ומושכת קהל נלהב, שאינו נוסע לחו״ל השנה; מוזיאון תל אביב עם התערוכות המדוברות של ג׳ף קונס, ויליאם קנטרידג׳ ועוד, מושך קהל רב ומרוצה; המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, שתערוכת העונה שלו, ״זמן״, נפתחה בסוף השבוע האחרון, מוזיאון הרצליה, מוזיאון המשכן בעין חרוד ועוד גופים במרכז ובפריפריה.

איי וויווי במוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר

צילום מסך מתוך אתר המוזיאון

הדממה הנושבת מגבעת מוזיאון ישראל בלטה עוד יותר ככל שהתקדם הקיץ – תקופה רוויית פעילות לילדים ולמשפחות. ובמיוחד לאחר שהתברר שבשנה שבה השמים סגורים תיירות הפנים בארץ נהנית מביקוש מרשים, מאילת ועד גבול הצפון, למרות מגבלות הקורונה. היקפי התיירות בארץ אולי לא יצילו את כל הגורמים, אך בוודאי מסייעים להתאוששות.

ספינת הדגל

מוזיאון ישראל, ספינת הדגל של האמנות והתרבות בישראל, הוא חברה לתועלת הציבור – כלומר, לא מדובר בספינת תענוגות שבעליה חופשיים לפתוח או לסגור כרצונם, אלא בגוף שמבחינה רעיונית שייך לכלל הציבור. המוזיאון נוסד בשנת 1965 והוא נמנה עם המוזיאונים לאמנות וארכאולוגיה המובילים בעולם. במוזיאון מבקרים מידי שנה כמיליון מבקרים מהארץ ומהעולם.

המחזור השנתי של מוזיאון ישראל בשנת 2019 עמד על פי דיווחים על 131.6 מיליון שקל. סכומי התמיכות שקיבל המוזיאון מהמדינה בשלוש השנים האחרונות מסתכמים בכ־49 מיליון שקל. סכומים נוספים מוזרמים אליו מעיריית ירושלים ומקרנות בצלאל וקרן היכל הספר.

מוזיאון ישראל, ספינת הדגל של האמנות והתרבות בישראל, הוא חברה לתועלת הציבור – כלומר, לא מדובר בספינת תענוגות שבעליה חופשיים לפתוח או לסגור כרצונם, אלא בגוף שמבחינה רעיונית שייך לכלל הציבור

ע״פ נתוני הממונה על השכר באוצר לשנת 2018 (השנה האחרונה המעודכנת באתר משרד האוצר), במוזיאון הועסקו כ־265 עובדים ושכרם הממוצע 13,815 שקל. השכר הממוצע למועסקים בחוזה מיוחד (אוצרים לדוגמה) עומד על 10,877 שקל. שכר המנכ״ל עומד על כ־65 אלף שקל והמשנה למנכ״ל כ־45 אלף שקל (בכל המקרים מדובר בשכר ברוטו ולא בעלות השכר, הגבוהה בעוד עשרות אלפי שקלים). 

בשנים טובות גייס המוזיאון מיליוני דולרים בתרומות, וכפי שפורסם לא פעם – גיוס תרומות ו״קשרי משקיעים״ היה תחום התמחותו המיוחד של המנכ״ל המיתולוגי ג׳יימס סניידר, שכיהן בשני העשורים שקדמו למינויו של ברונו לתפקיד, ב־2017. גיוס תרומות בתקופה של אי ודאות ועצירת פעילות בתחומים רבים היא משימה קשה במיוחד, וגופים רבים בעולם מחזרים אחר תורמים פוטנציאליים.

כיום כבר ברור שתופעות הלוואי של מגיפת הקורונה צפויות להיות ממושכות, ויכללו שינויים בהתנהלות העסקית של גופים רבים במשק ובתחום התרבות. מוזיאון ישראל, כמו דומיו בעולם ובארץ, יצטרך למצוא דרכים יצירתיות לשמור על פעילות תקינה באקלים משתנה, ותחת מגבלות תנועה לקהל מבית ומחוץ. כעת הוא מחמם מחדש את המנועים אחרי תקופת תרדמה ממושכת, אך זהו רק אחד משורה של אתגרים בלתי מוכרים שיש להיערך לקראתם.

בהודעת הנהלת המוזיאון היום נמסר: ״אנחנו נרגשים לפתוח מחדש את מוזיאון ישראל ושמחים שהצלחנו לעמוד בהתחייבותנו ולהחזיר לעבודה כל אחד ואחת מעובדי ועובדות המוזיאון. כידוע, למעלה משליש מתקציבו של מוזיאון ישראל נסמך על הכנסות עצמיות, שרובן פסקו עם פרוץ מגיפת הקורונה ולכן לפנינו תקופה מאתגרת בה נצטרך לעקוב אחר ההתפתחויות הכלכליות והבריאותיות שעשויות להשפיע על פעילות המוזיאון.

״אנו יודעים עד כמה מוזיאון ישראל על תערוכותיו ואוצרותיו התרבותיים יקרים ללבו של הציבור בישראל ואנו תקווה כי עם פתיחתו נזכה לראות שוב את ארבעת אגפי המוזיאון הומים ממבקרים״. 

The post מוזיאון ישראל ייפתח ב־16 באוגוסט, כל העובדים יוחזרו מחל״ת appeared first on מגזין פורטפוליו.

ערן וולקובסקי: ״כמו משורר שחולם את השורות שלו״

$
0
0

חגית:

הי ערן, מה שלומך?

ערן:

 טוב תודה

חגית:

וידוי קטן: אני מתרגשת מההזדמנות לשוחח איתך. תמיד עקבתי מרחוק, וכעיתונאית יש לי פינה חמה לשני הכובעים שלך. קיבלתי הצצה חלקית לציורים (ולטקסט האוצרת) שיופיעו התערוכה החדשה, שנפתחה בגלריה רו־ארט בשבוע שעבר, ונראה שמשהו אצלך משתנה בשנים האחרונות. גם אתה חושב?

ערן:

משתנה או מתפתח… אין לי מחויבות לגרף הגיוני; עובר זמן ונושא כלשהו משתלט. פרשן או מבקר יכולים לנסות למצוא בזה רציפות או אבולוציה. אבל יש בזה מידה רבה (ובתערוכה הזו רואים את זה במיוחד) של השתעשעות וחיפוש. או הרפתקנות

חגית:

התפתחות שמתרחקת מהנוף הקונקרטי, מהריאליסטי – אל הפנטסטי? וגם הצבעוניות משתוללת, בין השחור־לבן לפוביזם

ערן:

מה שנקרא נופים שייך לשלב שכבר הרבה מתקיים רק בעבודות לשערים של ״הארץ״ בחגים: סוג של בועה שהוא לא חלק מהביטוי שלי. כשעובדים לעיתון והפנים לקהל לא רק אמנותי ובגיליונות חג, אתה מפעיל את היכולת שלך לספק ציפיות יותר מאשר לבטא משהו פרטי. לכן, נופי ארצנו, חגיגיות ורומנטיקה ישראלית מוצאים את עצמם בסדרה הזו שאנשים מכירים אותי בגללה, אבל זה לא לב ועיקר העבודה שלי.

באשר לפנטסטי, אני לא יודע אם בדיוק המילה פנטסטי, אבל כן, יש לי התנסות חדשה. קצת כמו משורר שחולם את השורות שלו, בגלל שאני יודע את מה שמייחסים לי כ״נופיסט״ או אדם שמצייר קונקרטי, אני מנסה ביטוי אחר, דברים שהם לא כל כך מובנים מאליהם או קריאים. צד נוסף מעבר לעבודה בתקשורת.

גם אמרתי למאיה האוצרת בשיחותנו המוקדמות, שיש כל הזמן מאבק בין היכולת הטכנית לצייר, שמפתה כל הזמן אדם שיש לו את הכלים הפלסטיים הרישומיים, לבין האתגר להתעלות מעל הצורך להפגין ולשכנע, ולהגיע לממד נעלם יותר של אסוציאציות והשראות לא צפויות שחוצות את השמיים שלך פתאום

חגית:

אולי זה הדבר היחיד שחוצה את השמים בימים אלה

ערן:

בקשר לצבעוניות, זה גם לא כל כך מודע. גרפולוג היה אומר שזה מבטא איזו מין אישיות. העבודות בשחור לבן קשורות לנטייה הכי ראשונית, כמו כתב, אני רושם כל הזמן ופה זה רישום במכחול. באותה מידה זה היה יכול להיות רישום בעיפרון או פחם בספק סקיצות.

וצבע הוא החלק היותר חושני ונפשי שלי, לא הרציונלי, והוא בלט כבר בתערוכת ״חדרים״ שהייתה כביכול רהיטים, קירות ושטיח, אבל הם היו מאוד גיאומטריים, פוביסטיים וצבעוניים. אמנם זה היה יותר ממושטר מהיום אבל זה היה דומה בכך שזה היה שימוש בנושא כדי לשפוך צבע

חגית:

מה קרה לך בתקופה האחרונה? לסגר ולקורונה בכלל הייתה השפעה על העבודות בתערוכה?

ערן:

החודשים האחרונים בעיקר נחלקים לשני גופי עבודות – הגוף המוקדם של ה״רישומים״ בשחור לבן בנושא הרחוב שנעשו לפני הקורונה בסתיו, ברצף לתערוכה הקודמת ״מיראז׳״ של הצועדים ברחובות. הגוף השני קשור כבר למה שנפל עלינו בחורף, שנתן לי המון שעות סטודיו והמון שעות קריאה וחופש, ואז התחילו דפים בספר להדליק תמונות וצורות וזרקו אותי אחורה לפעמים קודמות שקראתי אותו. נניח ספר של תומאס מאן שחזרתי אליו בפעם השניה ופתאום אני רואה בו מאגר של דימויים ורעיונות שאני רואה בפעם הראשונה וקודם לא חשבתי בצורה הזו

חגית:

ומשם מגיע שם התערוכה – תומאס?

ערן:

תומאס נכנס פה בשתי דלתות. האחת היא מהספר ״וידויו של ההרפתקן פליקס קרול״ של תומאס מאן, וגם תומאס אחר לגמרי שגם מתרחש באותה תקופה – הדמויות הנאיביות של הסדרה המצוירת ״תומאס הקטר וחברים״ ששייך בכלל לאיזה הווי משפחתי של גידול ילדים, חוויה שנגמרת עכשיו כשהילדים גדלו ועזבו את הבית.

ועדיין זה אני עם הביוגרפיה שלי שגם היא פולשת עם המטוסים, המכוניות והסוסים, מוטיבים שמלווים אותו אם אני רוצה ואם אני לא רוצה. מן קלמר כזה של מושאי פולחן

ועדיין זה אני עם הביוגרפיה שלי שגם היא פולשת עם המטוסים, המכוניות והסוסים שאלה מוטיבים שמלווים אותו אם אני רוצה ואם אני לא רוצה. מן קלמר כזה של מושאי פולחן

חגית:

לכן אני חושבת שאתה לא נפרד באמת מהנופים, רק מפרק אותם למרכיביהם

ערן:

אולי. יש בתערוכה נוף אחד אנגלי דווקא עם רמז לטחנת רוח ושדה ושירה כמו שקורה בחוף נידח באנגליה. אבל זה יותר מגיע ממקום של לשלות את זה מהזיכרון של רגע מסוים שפתאום אני רואה, קופץ לסרט שעשיתי פעם ולוקח ממנו פוטג׳. אם הייתי מאסכולת הפוסט־מודרניסטים הייתי אומר שיש בתערוכה נוכחות של איזכורים, ציטוטים… אפילו הייתי אומר שזה זרם אי־תודעה; אפילו כלי שמונח בסטודיו יכול לחדור לתוך הבד.

יש גם מן פטישיזם כזה, לא רק לסוסים ומטוסים, גם לחפצים יפים. יש פה פתאום אגרטלים. אני מסתכל עליו שנים ופתאום אני מסתכל על הצורה שלו. אני מוכן לחזור אליו אחרי 40 שנה ולהגיד זה צורה

האקדח במערכה הראשונה

חגית:

שני ה״תומאסים״ נתפסים כמעט כדבר והיפוכו – תומאס מאן וההרפתקאות הבוגרות, לעומת ההתרפקות על ״הילדות של הילדים״, ימי תום. והשם תומאס ממילא מרמז על עולמות מרוחקים מכאן. 

בתערוכה הקודמת (מיראז׳) התמקדת באנשים בתנועה, באיזו אנרגיה אורבנית. הפעם התמות יותר פתוחות? שיטוט אסוציאטיבי?

ערן:

קשה לחלוק על זה. בגלל שזה לא מתוכנן יצא ששני התומאסים האלה פה. אצלי הם מדליקים משיכה דומה של מה שאני קורא נאיביות ממזרית. אצל תומאס מאן זה שקוף; אצל תומאס הקטר הגיכוח של תרבות הקונדוקטורים מושך אותי. מדובר ביקום שהוא רחוק מאוד מנופי הקרן הקיימת שלנו.

והזרות בתערוכה היא חלק מהעניין. המוטיבים הספרותיים מושכים אותי כי הם לא מכאן ועכשיו: אנחנו חיים כל הזמן דין וחשבון של המציאות, שיח פוליטי, מגדרי ואקטואלי. זה כל כך לא אקטואלי שזה מתאים לי. בקטע של דווקא

חגית:

אהבתי את הנאיביות הממזרית. בכלל אתה ממזר: הציור משמש אותך גם כפתח לברוח וגם כיומן מסע פנימי, תודעתי, ברחבי הזמן ובעולם הגדול. בעוד שכולם מרגישים תקועים עכשיו, פתרת את הבעיה

ערן:

נכון. עלית עלי

חגית:

אפשר לבוא איתך? *🤣

ערן:

🛫

חגית:

יש אופטימיות בעבודות, אנרגיה טובה. ובכל זאת, מאיה הסבה את תשומת הלב לאקדח במערכה הראשונה – מה הוא עושה שם, זה החלק הבלשי של הרומן?

ערן:

מבחינתי לאקדח יש מטען כמו של עציץ: הוא לא נועד לאיים. הוא לא חידה בלשית. זו כן צורה חזקה כמו שראש של סוס הוא צורה חזקה בעולם שלי. זה נכון שכשרואים אותו איך שהוא ממוקם בבד, הוא נראה טעון. אבל אני לא יכול להתיימר להגיד שזו הייתה הכוונה

מבחינתי לאקדח יש מטען כמו של עציץ: הוא לא נועד לאיים. הוא לא חידה בלשית. זו כן צורה חזקה כמו שראש של סוס הוא צורה חזקה בעולם שלי. זה נכון שכשרואים אותו איך שהוא ממוקם בבד, הוא נראה טעון

חגית:

כשאתה מדמה את התערוכה לנגד עיניך, איך היית רוצה שיחוו אותה המבקרים בגלריה? אתה רואה את הצופה משחזר את הקשרים בין העבודות, כמו נכנס לעולם שלך, או שיותר סביר שישקע בציור אחד בכל פעם…

ערן:

שישקע… שישקע במה שבא לו.

אני לא יכול לענות על זה. אני בכלל לא עושה דברים (כמעט) בשביל להציג אותם ובשביל לספק חוויה. למרות שהסצינה הזו בנויה מהפרקטיקה הזו ועובדה שאני על הקיר. אני בטח לא חושב מה הייתי רוצה לעורר.

בציור על בד זה מדיום שקט קצת כמו שיר על דף בספר. זה במודע לא פוליטי למרות שאני אדם מאוד פוליטי בעולם הרגיל שלי ובטח בעבודה בעיתון. במדיה הזו אני לא מפעיל את הצופה. אני מפעיל את הבד, את הפאנל ואת עצמי

חגית:

יש הפרדה בין האיש הפוליטי לאמן האסקפיסטי? אולי נדרשת מידה של פיצול אישיות בשביל לחיות כאן בשלום עם עצמנו, אסקפיזם (ואמנות) כדי לשמור על השפיות, ואקטיביזם פוליטי כדי לא לוותר על הסיכוי להשפיע

ערן:

אני לא אומר אסקפיסטי. וכן, יש הפרדה בין הפרסונה התקשורתית לבין האינטימיות של הסטודיו ועולם האסוציאציות והאניגמות של החיים. העולם האינסופי של האמנות הוא בהחלט קוטב אחר מהיעילות והקומוניקטיביות של ביטוי בעיתונות. אולי אפילו פיצוי על זה

חגית:

אז תערוכה פעם בשנה, זה המינון הנחוץ?

ערן:

הקצב לא מתוכנן. התערוכה הקודמת עלתה שלוש שנים אחרי התערוכה שלפניה. אני גם לא יכול להגיד שאני מנהל יומן עם הגלריה – ״הגיע הזמן״. אני פשוט עובד ונוצר גוף ואז מתחיל הדיאלוג האם להוציא ולחשוף. אני לא קרייריסט. אולי זה ביטוי שלי כאאוטסיידר במובן מסוים. אני לא בא מהמסלולים המוכרים של המדרשה ותכניות התואר השני לאמנות, גם לא גילאית וביוגרפית. התפתחתי איכשהו לבד.

אני עוקב, אבל לא מתחכך. אני עדיין בציור בשעה שהשדה בעיקר מתבטא בכלים שהם מעבר לזה. הסצנה התפצלה לענפים שונים; אני יושב על הענף הזה. אני יכול להעיד שנכנסתי לתחום דרך חשיפה לספרי אמנות שאבא שלי אסף באובססיה. אני לא מגיע מהמסלולים המוכרים

חגית:

האאוטסיידריות הזו כנראה שומרת עליך, ועל הציור החופשי שלך. אני יכולה להעיד שמצד הקהל יש צמא וצורך לראות אמנות ״יפה״, למצוא מקורות לנפש

ערן:

אמנות יפה; אני לא כל כך אוהב את הביטוי כי הוא מזכיר לי את הפרק הקדום של לשעשע את הבורגנות כשהאמנות הייתה לסלון. אם זה יפה זה רווח נקי, אבל אני לא בדרן. קצת קשה להתמודד עם התגובות האלה של הקהל שנהנה. אני קצת קלוויניסט: אסור ליהנות. אני נהנה כשאני עושה. אבל אסור ליהנות מהמחמאות

חגית:

אוי סליחה

ערן:

מתקבלת

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חגית:

בזמן התערוכה אתה לוקח פסק זמן? נהנה לפגוש את האנשים, או מעדיף לחזור לסטודיו?

ערן:

אני אף פעם לא נח. אני כמו כריש שהוזכר באחד הסרטים של וודי אלן – אני כל הזמן בתנועה: The only still shark is a dead shark. זה לא ציטוט מדוייק, אבל ברוחו

חגית:

אז אתה כבר עם הבדים הבאים ממתינים

ערן:

כן. אבל גם דורס עבודות ישנות. מנצל את המשטחים למשהו חדש. סוג של רדי־מייד. לפעמים נשאר איזה זנב של משהו מדור קודם…

חגית:

יש הרגשה שאנחנו בתקופה דרמטית במיוחד. אם בינתיים היא נתנה לך פנאי להתכנס, אתה חושב שבהמשך יהיו השפעות קשות יותר?

ערן:

ברוח ההשראה הבלתי צפויה אי אפשר לנבא כלום. אולי פתאום אתחיל לעשות וידאו־ארט

חגית:

תפתיע. שיהיה בהצלחה 🙂

ערן:

חן חן. די נהניתי מבירור המניעים והמנגנון המפעיל שלא תמיד מודע לו


ערן וולקובסקי | תומאס
אוצרת: מאיה במברגר
גלריה רו־ארט, שביל המרץ 3, קריית המלאכה, תל אביב
נעילה: 5.9

The post ערן וולקובסקי: ״כמו משורר שחולם את השורות שלו״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

מיכל פרייפלד: המחקר הרפואי לא מצליח לתת מענה הולם לנשים

$
0
0

יובל:

בוקר טוב מיכל, מה שלומך? ואיך עברו – ועדיין עוברים עלייך – ימי הקורונה?

מיכל:

בוקר טוב, תקופה מאוד מאתגרת ומבלבלת אבל שלומי טוב. מה שלומך?

יובל:

אצלי בסך הכל לא רע בכלל, בלונדון כבר חצי שנה אז המרחק עשה לזה טוב. אבל כן, תקופה מוזרה בהחלט

מיכל:

אני עוקבת אחריך באינסטגרם, הרבה אגמים וברווזים…. נראה רגוע

יובל:

בהחלט. איך היה לעבוד על פרויקט גמר בתקופה הזו?

מיכל:

כל התואר השני בבצלאל היה מאוד מאתגר ומעניין. בפרוייקט הגמר נאלצנו כולנו לשנות כיוון במחקר בגלל אילוצי הקורונה. כמעט כולם עברו לפתרונות מקוונים

יובל:

וואלה. אז בואי נלך רגע אחורה: מאיפה הגיע העניין שלך ברפואה באופן כללי, וברפואה שקשורה לנשים ומגדר באופן פרטני?

מיכל:

אני מעצבת תעשייתית, מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר וחוקרת עיצוב; אני פועלת עם קבוצת מעצבים מדהימה שהם גם מרצים לעיצוב שנקראת ״חילוף חומרים. חוץ מזה נושאים חברתיים מאז ומעולם מעסיקים אותי, ואני תמיד מנסה לפעול במישור הזה כמעצבת ובכלל. 

רציתי שפרויקט הגמר שלי יעסוק ברפואה ובנשים, ובחיפושים אחר נושא נתקלתי במונח רפואה מגדרית. ישר הבנתי שזה הנושא שאני רוצה לחקור. זה נושא מורכב, טעון עם הזדמנויות לשנות ולהשפיע

מיכל פרייפלד. צילום: מ״ל

יובל:

ומה גילית במחקר שלך?

מיכל:

האמת שהופתעתי ממה שגיליתי. התאמת טיפולים רפואיים, אבחונים ופיתוח תרופות, הם תוצאה של מחקרים רפואיים שהתבססו על נתונים שנאספו מגברים ללא התייחסות לנשים. הסיבה העיקרית למידורן של הנשים ממחקרים הייתה השינויים ההורמונליים התכופים בגוף האישה, ההופכים את מהלך המחקר למורכב ויקר יותר. 

האמת שהופתעתי ממה שגיליתי. התאמת טיפולים רפואיים, אבחונים ופיתוח תרופות, הם תוצאה של מחקרים רפואיים שהתבססו על נתונים שנאספו מגברים ללא התייחסות לנשים

הפרדיגמה הרווחת הייתה שגוף הגבר והאישה דומים ולפיכך מה שנכון עבור גוף הגבר נכון גם לגוף האישה. עד שנת 1995 המחקרים הרפואיים נערכו על גברים בלבד, כיום 75% מהניסויים הקליניים עדיין לא כוללים נשים. 

רופא.ה מסתמכים קודם כל על מחקרים קליניים (EBM – evidence-based medicine) וגם כמובן על ניסיון ואינטואיציה רפואית, לכן יש השפעה עצומה למחקרים ואיך שהם נעשים על הטיפול שאנחנו מקבלים ומקבלות. בשנים האחרונות, עלתה ההכרה שמחלות ״משותפות״ דורשות טיפול שונה אצל גברים ונשים. המערכת הרפואית ובבסיסה המחקרים הקליניים לא מצליחים להדביק את הפער הדרוש על מנת לתת מענה הולם לנשים

יובל:

למה הכוונה במחלות ״משותפות״?

מיכל:

מחלות משותפות הן מחלות שחולים בה גם גברים וגם נשים. לדוגמה, מחלות לב וכלי דם נחשבו תמיד כבעיה של גברים. אבל מחלות לב וכלי דם הופכות לגורם מוביל למוות בקרב נשים בגילאים מאוחרים יותר לאחר גיל הבלות. 

הפיזיולוגיה של לב האישה שונה משל הגבר: לב האישה קטן יותר, כלי הדם צרים יותר והדופק של האישה מהיר יותר. הסימנים להתקף לב שונים בין גברים לנשים: גברים לרוב יתלוננו על כאב עז בחזה, בעוד שנשים יתלוננו על עייפות, קשיי נשימה, ובחילה. נשים מגיעות עם תסמינים אלו לבית החולים ופשוט שולחים אותן הביתה מכיוון שלא מכירים בתסמינים האלו.

בנוסף יש מחלות שנבדקו על נשים למרות שהן פוגעות גם בגברים כמו מחלת דלדול עצם (אוסטאופורוזיס): אחת משתי נשים בממוצע תסבול במהלך חייה מהמחלה, יחד עם זאת אחד מתוך חמישה גברים יסבול מהמחלה וימצא בסיכון. כך שההטיה במחקרים הקליניים יכולה לפגוע במגדרים השונים

יובל:

אז עדיף להיות גבר חולה מאישה חולה. כמה לא מפתיע…

מיכל:

לצערי יש עדיין הרבה תחומים שבהם מפלים נשים. ברפואה יש לנו נטייה לחשוב שתמיד אנו מקבלות את הטיפול המיטבי, אבל מסתבר שלא…

יובל:

אז מה עכשיו? זיהית את הבעיה, איך מתקדמים?

מיכל:

לשמחתי התאפשר לי בתואר השני במסלול ניהול עיצוב לחקור את הנושא ולהציע פתרון. במהלך התואר קיבלתי כלים לעבודת המחקר ולחשיבה עיצובית לכדי פיתוח פתרון והמחשתו. היה לי חשוב להציג פתרון שהוא יישומי ולקדם אותו לאחר סיום התואר. 

הפתרון שאני מציעה מאפשר לחוקרים/ות ולרופאים/ות ועוד, הוא פלטפורמה למחקר פיילוט בפורמט דיגיטלי של סקרים. הפלטפורמה מקוונת, ומאפשרת להעלות סקרי פיילוט כדי לבדוק בצורה מהירה, ללא בירוקרטיה או רגולציה את נושא המחקר. החוקר.ת מעלים לפלטפורמה את הנושא הרלוונטי עבורם. המערכת מציעה לחוקרים.ות סדרה של שאלות על פי הנושאים שנבחרו. שאלה בנושא מין ומגדר מובנית באופן קבוע בכל הסקרים. 

הפתרון שאני מציעה מאפשר לחוקרים/ות ולרופאים/ות ועוד, הוא פלטפורמה למחקר פיילוט בפורמט דיגיטלי של סקרים. עבור ציבור המשתתפים העונים על הסקרים הפלטפורמה היא משחקית, ויזואלית, משתפת במידע ובתוצאות בזמן אמת

עבור ציבור המשתתפים העונים על הסקרים הפלטפורמה היא משחקית, ויזואלית, משתפת במידע ובתוצאות בזמן אמת. לאחר המענה על הסקר מתקבל אימג׳ ויזואלי של כל הנתונים שהעלה.ת עונה הסקר ומעיין ״תעודה״ כאות הוקרה שבה כתוב i helped close the gender gap in medical data. את האימג׳ אפשר לשתף ברשתות החברתיות תחת #gendermedata. השיתוף ברשתות מאפשר להגדיל את מספר המשתמשים, מעלה את המודעות לנושא ובונה קהילה.

הפלטפורה מציגה את תוצאות הסקרים באופן ויזואלי, פתוח ודמוקרטי, כשהתוצאות מפולחות על פי מגדר ומתריעות כשיש פערים מגדריים בנושא מסויים, תוך שמירה על פרטיות מלאה של העונים על הסקרים. האימפקט המצופה הוא העלאת המודעות, תוצאות שיובילו למחקר קליני רב מגדרי, שינוי רגולוציה או הנחיות רפואיות הנוגעות למחלות משותפות לכלל המגדרים, שבסופו של דבר ויובילו לרפואה מותאמת מין ומגדר. 

את הפרויקט הנחה רועי ביגר, ראש המסלול, שלשמחתי עודד אותי לבחור נושא בעל אימפקט משמעותי ולחדד את הפתרון, ובכלל על התמיכה שניתנה לי מהמרצים במסלול בתקופה מאתגרת זו של הקורונה

יובל:

יפה. את יכולה לתת דוגמה לסקר? אני לא לגמרי בטוח שהבנתי עד הסוף איזה שאלות יכולות להופיע בסקרים, ומי ומתי עונים עליהן

מיכל:

כל נושא בריאותי יכול להיות נושא לסקר. לדוגמה, נושא של שינה שהוא כביכול נושא גנרי שנוגע לגברים ונשים, אבל ישנן בעיות שונות שיכולות לעלות כשבודקים את הנושא בהקשר של מין ומגדר. איכות השינה של נשים מושפעת משינויים הורמנליים במהלך החודש ולאורך השנים, ואפילו מושפעת מאמצעי מניעה שונים. 

כל נושא שעולה לפלטפורמה נבדק בראש ובראשונה בהקשר של מין ומגדר. בנוסף לשאלות הפונות לכל המגדרים, יישאלו שאלות שיתחשבו בתופעות שנוגעות לנשים על פי בחירתו של החוקר/ת כמו גיל הבלות, מחזור, אמצעי מניעה ועוד. הסקרים פתוחים לקהל הרחב ופונים לכל המגדרים, ואפשר לענות על סקר באופן מקוון. 

קיים שימוש ברשתות החברתיות כמו אינסטגרם כדי לעורר מודעות לפלטפורמה ולנושא בכלל. השאיפה היא שאנשים ונשים יראו את האימג׳ שעולה לרשת, זה יעורר בהם סקרנות, והם ירצו גם להשתתף בסקר ולעזור לסגור את פערי המגדר ברפואה

יובל:

והדימויים הגרפיים? מה המשמעות של הצורות והצבעים?

מיכל:

כל מי שעונה על הסקר מקבל.ת בסופו אימג׳ ייחודי לו.ה שנבנה על פי התשובות שהוא/היא ענו בסקר. כל שאלה מיוצגת על ידי צורה ייחודית לה. בסיום הסקר יש אוסף של צורות אחת על השניה שעוברות הפשטה לאימג׳ הסופי כדי לשמור על פרטיות המידע של עונה הסקר. בשאיפה שהאימג׳ הסופי ישותף ברשתות החברתיות

יובל:

תגידי, מה הסיכוי של הפרויקט לעבור לפסים מעשיים? יש לו היתכנות מעבר לפרויקט גמר?

מיכל:

אני מאמינה שכן. הפרויקט כמובן דורש עוד פיתוח ותמיכה אבל הוא יישומי לחלוטין

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

יובל:

נחזיק אצבעות. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד או להוסיף לפני שמסיימים?

מיכל:

תודה! 

לאורך המחקר פגשתי נשים מעניינות וחזקות שפועלות לקידום נשים בתחומים שונים, ובלעדיהן לא יכולתי לעשות את הפרויקט הזה. צריך לזכור שנשים הן מרכיב מהותי בתהליך השינוי וכדי לסגור את פערי המחקר יש צורך באיסוף מהיר של דאטה עדכני ומגוון שאינו קיים במערכת.

אני רוצה להודות לכיתה הנפלאה שביליתי איתה שנתיים בתואר, פגשתי אנשים איכותיים מתחומים שונים ולמדתי מהם המון. וכמובן למרצים ולמרצות בתואר שהעבירו לי מהידע וחוכמת החיים שלהם.ן וגרמו לי לעשות רפלקציה להוראה שלי

The post מיכל פרייפלד: המחקר הרפואי לא מצליח לתת מענה הולם לנשים appeared first on מגזין פורטפוליו.

מגלים אוצרות // כרמל גופר

$
0
0

הפעם הראשונה

בהכשרתי אני אדריכלית, בוגרת בצלאל משנת 1983. בשנת 2011 למדתי אוצרות בקורס שנתי של גלריה שורשים, ובהמשך למדתי בתוכנית הבינתחומית לאמנויות באוניברסיטת תל אביב לתואר שני, וערכתי מחקר רחב היקף שהוגש כתזה שנושאה ״אמנות עכשווית של יוצאי אתיופיה בישראל כראי למאורעות בחיי הקהילה מן העבר באתיופיה ועד לאירועי המחאה של היום״. 

בסתיו 2015 הוזמנתי על ידי נאווה קסלר, מנהלת מוזיאון ראשון לציון, לאצור תערוכה שתעסוק בעדה האתיופית במסגרת סדרת תערוכות על עדות בישראל. לאחר בחינה מחודשת של נושא התערוכה החלטנו שהאמנים שישתתפו בה יהיו עולים חדשים מכל קצוות תבל, לא רק אתיופיה, וכך נולדה התערוכה ״שייכים״.

בקול קורא שפרסם המוזיאון נכתב שהתערוכה תעסוק בהתמודדות עם העלייה והחיים בישראל ובהתבוננות אל העתיד כמעצבי זהותו של האמן. הפנייה הייתה לאמנים עולים או בני עולים מהעשורים האחרונים, בוגרי מוסדות גבוהים בהשכלתם האמנותית. שאיפתי הייתה להראות דרך עבודות האמנות את מקומם המיוחד של אמנים אלו: כבר לא ״שם״ בארץ המולדת, אבל עדיין לא לגמרי כאן, בישראל.

כרמל גופר. צילום: כליל גופר

סיון אלירזי, מתוך ״שייכים״, בית גורדון לונדון, ראשון לציון

מיכל שיזף, מתוך ״שייכים״, בית גורדון לונדון, ראשון לציון

תומר קאפ, מתוך ״שייכים״, בית גורדון לונדון, ראשון לציון

רינת שניידובר, מתוך ״שייכים״, בית גורדון לונדון, ראשון לציון

אוצרת המוזיאון, יונה שפירא, סייעה בידי בהפקת התערוכה שהוצגה באפריל־יוני 2016 בבית גורדון לונדון, והייתה תערוכת האמנות הראשונה בחלל זה. השתתפו בה גדעון אגז׳ה, מלי אייצ׳או, מריאן אילביצקי, סיון אלירזי, אנה אפשטיין, מקס אפשטיין, אלה גולדמן, איוון הלמריך, ז׳אק ז׳אנו, ליזה זברסקי, אלדד טרקה, משה טרקה, אור יוגב, מורן יוגב, תלמה ופז נבו, לילי פישר, תומר קאפ, ורוניקה קור, לנה קזובסקי, ילנה רוטנברג, אלינה רום כהן, מיכל שיזף ורינת שניידובר.

תערוכה משמעותית נוספת שאצרתי הייתה התערוכה ״לגרש את החושך״ שהוצגה ב־2016 בגלריה בנימין. גם הפעם בחרתי בנושא שאני עוסקת בו במחקרי – גזענות. בתערוכה זו רציתי להפנות זרקור אל עבר ביטויי הגזענות הרבים בחברה שלנו נגד ״האחר״. 14 אמנים ממגוון הקשת של החברה הישראלית השתתפו בתערוכה: גדעון אגז׳ה, רות אורנבך, דניאל בהריר, וננה בוריאן, סופי ג׳מבר, נטליה זורבובה, משה טרקה, אורנה לוצקי, הילה ליזר בג׳ה, תלמה נבו, אולגה קונדינה, אלכס קורבטוב, לנה קזובסקי ורינת שניידובר.

התחנה האחרונה

לפני כשנה פנה אליי צוות התערוכות של קבוצת אמני ״אמן בעירו״ בכפר סבא בהצעה להציג תערוכה בבית האמנים. פניתי לקבוצת ״קולקטיב ביתא אמנויות יוצאי אתיופיה״, המונה 11 אמנים – אלעזר טמנו, אנטנש יאלאו, אפריים ווסה, וודג׳ מלקה, טל מגוס, טספאי טגניה, לימור ארגהי מנגיסטו, עדן דסטה, רחל אניו, שמעון וונדה, שרה יצחק – שנענו להצעתי בשמחה. הקבוצה קמה בסוף שנת 2018, ומאז קיימה כמה אירועים, וזו להם התערוכה הראשונה בליווי אוצר ומחקר.

במשך כשנה קיימנו פגישות חודשיות ושוחחנו על ״מה אנחנו רוצים להגיד לעולם״. שם התערוכה – ״אדיס זמן״ (זמן חדש באמהרית) – מעיד על רצונם העז של האמנים חברי הקבוצה בשינוי ובהתחדשות

האמנים ואני עבדנו והכנו את התערוכה במשך כשנה, שבה קיימנו פגישות חודשיות ושוחחנו בהן על ״מה אנחנו רוצים להגיד לעולם״. בשבוע הבא תינעל התערוכה, ״אדיס זמן״ (זמן חדש באמהרית): שם התערוכה מעיד על רצונם העז של האמנים בשינוי ובהתחדשות. התערוכה נפתחה באיחור בצל מגפת הקורונה, שהסיטה מתשומת הלב הציבורית גם את מאבקם של יוצאי אתיופיה בשיטור היתר, באפליה ובגזענות שחווים רבים מחבריה. 

אנטנש יאלאו, מתוך ״אדיס זמן״, בית האמנים כפר סבא

שמעון וונדה, מתוך ״אדיס זמן״, בית האמנים כפר סבא

רחל אניו, מתוך ״אדיס זמן״, בית האמנים כפר סבא

טספאי טגניה, מתוך ״אדיס זמן״, בית האמנים כפר סבא

טל מגוס, מתוך ״אדיס זמן״, בית האמנים כפר סבא. צילום: מ״ל

אמני התערוכה, צעירים שרובם נולדו בישראל, מבטאים את הטלטלה העזה שחוו במהלך השנה שעברה בעקבות מותם של סלומון טקה ויהודה ביאדגה, זכרם לברכה, בני העדה האתיופית שהוכו בידי שוטרים והמחאות שפרצו בעקבותיהם; ובו בזמן את שאיפתם ״לחיות חיים נורמליים״, ״להיות כמו כולם״, תוך שהם שומרים על מורשת העדה, מקור גאוותם.

האמנים שואפים לבטא שיח חדש שישקף את נקודת המבט שלהם ממקום חזק ובוטח; מותחים ביקורת על תופעת הפרופיילינג; ושואפים להשתמש בנראות שלהם לחיוב, בניגוד לאופן שבו עושה משטרת ישראל

בעבודות האמנות הם שואפים לבטא שיח חדש שישקף את נקודת המבט שלהם ממקום חזק ובוטח. הם מותחים ביקורת נוקבת על תופעת הפרופיילינג, ושואפים להשתמש בנראות שלהם לחיוב, בניגוד לאופן שבו עושה משטרת ישראל. 

 התערוכה מחולקת לשניים: בחלל אחד מוצגות עבודות המתייחסות לאירועי העכשיו ולשימור המורשת והמסורת. בחלל אחר מוצג פרויקט המשותף לקולקטיב: ״הספסל השכונתי״. 11 האמנים נתבקשו להביע כל אחד בדרכו ובפורמט אחיד של ארבעה גיליונות A4 את חוויית הספסל השכונתי שלו.

מכל מלמדיי השכלתי

גליה בר אור היא האוצרת הישראלית המהווה עבורי דמות משמעותית ומשפיעה. מחקריה הרבים, כתיבתה, עשרות התערוכות שיזמה ואצרה והמשכן לאמנות בעין חרוד הינם עמודי תווך בשדה האמנות הישראלית מזה עשרות שנים. במהלכן אני עוקבת אחר פועלה, שתקצר היריעה מלתאר את חשיבותו.

בימים אלה מוצגת במשכן לאמנות בעין חרוד תערוכה נרחבת שאצרה של מיכאל קובנר, ״מראות כפולי אפיק״. תערוכה זו מציגה את אחד מגדולי האמנים הישראלים של התקופה ומהווה נדבך נוסף בפועלה של בר אור בהנכחת אמנים ישראלים במשכן בין חרוד. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

תערוכת החלומות

אני שואפת לאצור תערוכה עתירת תקציב, שבה יתאפשר לי להעצים את עבודות האמנות ומסריהן גם באמצעות עיצוב חללי התצוגה על ידי בנייה וצביעה של קירות ושימוש באמצעי תצוגה ללא הגבלה. זאת, כמובן מלבד הנושא החשוב, האמירה המעניינת והחיבורים המרתקים שאפשר להשיג גם בתערוכות דלות תקציב.

בקרוב אצלך

בחודש מרץ 2021 עתידה להיפתח התערוכה הבאה באוצרותי, בבית האמנים בתל אביב. תערוכה זו נהגתה לפני זמן רב, ופתיחתה נדחתה בגלל הקורונה. בימים אלה היא קורמת עור וגידים. זו תהיה תערוכה קבוצתית שבה תשתתפנה אמניות ממגוון גילים ורקעים בחברה הישראלית. 


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

אולגה קונדינה, מתוך ״לגרש את החושך״, גלריה בנימין

גדעון אגז׳ה, מתוך ״לגרש את החושך״, גלריה בנימין

הילה לייזר בג׳ה, מתוך ״לגרש את החושך״, גלריה בנימין

משה טרקה, מתוך ״לגרש את החושך״, גלריה בנימין

The post מגלים אוצרות // כרמל גופר appeared first on מגזין פורטפוליו.

Viewing all 5164 articles
Browse latest View live